פתיחה

ישנם שני חטאים מרכזיים לבני עלי המוזכרים בכתובים.

החטא הראשון מתייחס להקרבת הקרבנות[1]:

ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'... כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה. גם בטרם יקטירון את החלב… ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי...ואמר לו: "[לא] כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה". ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'.

החטא השני מתייחס לגילוי עריות[2]:

ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד.

מעניין לראות שבנבואת התוכחה (הראשונה) המגיעה על בית עלי מוזכר רק את החטא הראשון[3]:

למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי?

ההתעלמות של "איש האלהים" מהחטא של גילוי העריות הביא ככל הנראה לדעה בחז"ל שאין להבין את הפסוקים כפשוטם (אחרת הנביא לא היה מתעלם מחטא גילוי העריות)[4]:

אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה… אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום.

לפי דעה זו, בני עלי עיכבו את הנשים שהביאו את קרבן היולדת של תורים או בני יונה. הסיבה לכך היא שהם העדיפו את האנשים עם הקרבנות הגדולים.

נשאלת אם כן השאלה, מדוע מעלה הכתוב על בני עלי כאילו שכבו את הנשים ולא כאילו גזלו או רצחו וכדומה. למה דווקא חטא זה?

המצודת דוד מסביר:

... והיו ממתינות על הקרבתן ולא חזרו לשמש את ביתם ושכבו במקום בואן. אם כן הם היו משכיבין אותן במקום בואן, ולחטא יחשב להם על שבטלו בעליהן מפריה ורביה.

החטא הוא העיכוב מפריה ורביה (להתיר אותם לבעליהן) ובכך שגרם להם לשכב לילה שלם באיזור המשכן במקום לחזור אל בעליהן, ועל כן מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום.

עם זאת, ניתן ללכת בדרך שונה ולפרש שבני עלי עצמם לא שכבו את הנשים, אך יתכן שבאופן עקיף הדבר הזה נגרם כתוצאה מהתנהגות בני עלי.

כמו שבעל ה"מצודת דוד" כותב, עיכוב הנשים גרם להם להישאר שם בלילה ולחפש מקום ללון. יתכן שהיו שם אנשים שניצלו את המצב וחטאו בחטא זה. מכאן, שלא בני עלי עצמם עשו זאת, אך התנהגותם גרמה בעקיפין לחטא כזה לקרות.

פירוש נוסף שניתן לומר הוא שהפסוק מדגיש שהדברים הם בגדר שמועה. אם כן, יתכן לומר שהדברים אכן לא נעשו על ידם, אך רוח הדברים של מה שכן נעשה שם גרם לשמועה הזו להתגלגל, וכמו שכתבנו ייתכן שהדברים הללו נעשו על ידי אחרים, אך מכיוון שזה היה פתח אוהל מועד, האחראים היו מי שדאג לחוק והסדר באותו המקום.

חטא המזלג

גם בחטא המזלג ניתן לומר שבני עלי הם לא אלו שעשו אותו. נשים לב ללשון הפסוקים[5]:

ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'. ומשפט הכהנים את העם כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו יד והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה. גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי. ויאמר אליו האיש: "קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך" ואמר לו: "[לא] כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה". ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'.

מי שלקח עם המזלג את הבשר היו הנערים והחטאת מיוחסת אליהם. כמובן שמי שאחראי והפעיל את הנערים באופן ישיר או עקיף היו בני עלי, אבל טכנית הם לא אלו שחטאו.

כמובן שבשני החטאים צריך לומר שהאחריות מוטלת עליהם, ולכן הם נענשים. דווקא משום כך המסר של הנביא יותר חזק, שהאחריות על בני עלי היא מעבר למעשים שלהם עצמם אלא גם על המסר שמשודר מהמעשים שלהם.

הנבואה הכפולה

שתי תוכחות מגיעות לעלי. מאיש האלהים ומשמואל. לשם מה הנבואה הכפולה?

דברי התוכחה של איש האלהים[6]:

... ואתנה לבית אביך את כל אשי (=קרבנות) בני ישראל. למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי? … הנה ימים באים וגדעתי את זרעך ואת זרע בית אביך מהיות זקן בביתך… וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופינחס ביום אחד ימותו שניהם.

דברי התוכחה של שמואל[7]:

ויאמר ה' אל שמואל: הנה אנכי עשה דבר בישראל אשר כל שמעו תצלינה שתי אוזניו. ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וכלה. והגדתי לו כי שופט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם. ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם.

נראה לומר שנתחדש בדברים אלו מימד חדש לעונש. אם בדברי איש האלהים ניתן להבין שהעונש מתמקד בעלי וזרעו, כאן נראה שיש דגש על "הבית" בפני עצמו. ייתכן שנרמז כאן החורבן של משכן שילה עצמו בנוסף לעונש הפרטי של עלי. העונש הכללי המיועד לכל עם ישראל נאמר לשמואל כנציגו העתידי של העם.

אם כנים הדברים ומרומז כאן על חורבן הבית, ייתכן שהדברים נאמרו בשלבים, בתחילה העונש כוון למשפחת עלי הכהן, ולאחר מכן התרחבה לחורבן הבית.

סידור הזמנים

המוכיחים פונים לעלי בטענה שלא מיחה בבניו, על אף שראינו בפסוקים שהוא מוחה בהם.

אפשר לומר שהביקורת היא על כך שלא הוכיח מספיק, אך לכאורה אין זה לשון הכתוב. מלשון הכתוב משמע שהוא לא הוכיח כלל.

לכן, נראה לומר שכל סיפור השמועה והוכחת הבנים הגיעה אחרי שתי התוכחות.

סידור זה מסביר מדוע המוכיחים לא הזכירו את "אשר ישכבון את הנשים הצובאות", מכיוון ששמועה זו עדיין לא קרתה.

כמו כן, מובן מדוע הם טוענים שעלי לא הוכיח את בניו, מפני שזה באמת עדיין לא קרה.

מדוע אם כן שמואל ערך את הדברים וכתב אותם לפני דברי התוכחות?

אולי כדי להדגיש ללומד הפשטן שגם אם היה מוכיח את בניו לפני דברי התוכחה הדבר היה נחשב כאילו לא הוכיחם כלל, מפני שהיה עליו להעביר את בניו מתפקידם ולא רק לגעור בהם מעט.

הסיפור הגדול

העונש שמופיע בפרקים הבאים בספר שמואל הוא הפסד במלחמה, מות שני בני עלי ועלי הכהן בעצמו. כמו כן, גם ארון ה' נלקח בשבי הפלישתים. כל זאת בעקבות התנהגותם של בני עלי.

אולם, הסיפור מסופר אחרת בספר ירמיה ותהילים.

תהלים ע"ח

ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו. שמע אלקים ויתעבר וימאס מאד בישראל. ויטש משכן שלו אהל שכן באדם. ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר. ויסגר לחרב עמו ובנחלתו התעבר. בחוריו אכלה אש ובתולתיו לא הוללו. כהניו בחרב נפלו ואלמנתיו לא תבכינה… וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר…

ירמיה ז'

הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם ניצלנו, למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם גם אנכי הנה ראיתי נאם ה'. כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל. ועתה יען עשותכם את כל המעשים האלה נאם ה' ואדבר אליכם השכם ודבר ולא שמעתם ואקרא אתכם ולא עניתם. ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בוטחים בו ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם כאשר עשיתי לשלו. והשלכתי אתכם מעל פני כאשר השלכתי את כל אחיכם את כל זרע אפרים.

מסופר שם על חורבן משכן שילה עם מותם של עשרות אלפים (לפחות) בעקבות חטאי ישראל.

כיצד מחברים את הדברים?

נראה שהרקע לחורבן שילה מתחיל בספר שופטים שגם כן נכתב על ידי שמואל. שם ראינו את הפירוד  שהיה בעם והעבודה זרה שבאה כתוצאה מכניעה ובריתות עם יושבי הארץ.

תחילת ספר שמואל מתאר את המקום האחרון בו עבודת השם עוד החזיקה. בו מוסרי התורה נמצאים הלא הם עלי ושמואל.

אך  הסיפור הוא שגם שם יש בעיה. אי אפשר להמשיך לקיים את המקום הזה כמו שהוא, מכיוון שפגמו בעבודה ובחיבור לעם. במקום שהמקום ישמש למקום קידוש השם הוא הפך למקום של חילול השם.

האידיאולוגיה של משפחת עלי

כיצד הדברים התגלגלו בבית עלי עד כדי המצב הזה? כיצד עלי אפשר לדברים האלו לקרות?

נראה שבמציאות שבה עבודת המשכן אינה עומדת במרכז החיים הישראלים, המגיעים למשכן נחשבו למשקיענים.

הכהנים במשכן רצו לחזק ולעודד את העולים לרגל, ולכן רצו לצ'פר את אלו שהשקיעו והביאו קורבנות גדולים יותר בעלי בשר.

עם הזמן, הכוונה המקורית נשכחה ונוהל ההעדפה לפי גודל הקרבן הגיע למצבים לא הגיוניים כמו להשהות את הקינים, קרבנות הציפורים של הנשים שבאו להטהר מטומאת הלידה שלהן.

התגלגלות הדברים מובנת כאשר הכהנים מנתקים את עצמם מהציבור ושולחים את הנערים להתמודד מול הציבור שעם הזמן התחיל להתלונן על ההסדרים שלא היו הגיוניים בעיניהם.

הכהנים מנהלי המשכן התחילו לזהות גורמים שחשדו בהם כמתסיסים, ולכן ציוו לנהוג בהם בכח הזרוע כדי למנוע מהם מלהפריע לניהול התקין של המשכן. הרי לדעתם, הציבור רוצה בניהול התקין ומניעת כניסת מתסיסים.

כך הניתוק הביא איתו חוסר הבנה אמיתית של כיצד העם תופס את עבודת המשכן, וכיצד במקום חיזוק עבודת המקדש, נוצר כאן זלזול מצד העם בעבודה הזו.

מהצד האחר עומד עלי ורואה בקשיים הללו.

הוא פוגש את הציבור, כמו המפגש שלו עם חנה, אך שם אנו חשים בניתוק מסוג אחר.

אנו רואים שהוא לא מכהה בבניו, ולכן עיניו כהות, ולעומת זאת הוא אכן גוער בחנה. מרשיע את הצדיק ומצדיק את הרשע. נראה, שהקב"ה מגלגל את הדברים בהסתר פנים, כדי להוליד ממנה מציאות חדשה ומתוקנת (ולא מנותקת) שאותה יוביל שמואל.

בראשית רבה נח ב

עד שלא שקעה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל…

[1] ב', י"ב - י"ז.

[2] ב', כ"ב.

[3] ב', כ"ט.

[4] שבת נ"ה:

[5] ב', י"ב - י"ז.

[6] ב', כ"ח - כ"ט.

[7] ג', י"א - י"ד.