פרקים ב'-ג' - בני עלי
פתיחה
ישנם שני חטאים מרכזיים לבני עלי שמוזכרים בכתובים.
החטא הראשון מתייחס להקרבת הקרבנות[1]:
ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'... כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה. גם בטרם יקטרון את החלב...ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי...ואמר לו: "[לא] כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה". ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'.
החטא השני מתייחס לגילוי עריות[2]:
ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד.
מעניין לראות שבנבואת הפורענות המגיעה על בית עלי מוזכר רק את החטא הראשון[3]:
למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי?
ההתעלמות של "איש האלהים" מהחטא של גילוי העריות הביא ככל הנראה לדעה בחז"ל שאין להבין את הפסוקים כפשוטם (אחרת הנביא לא היה מתעלם מחטא גילוי העריות)[4]:
אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה… אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום."
לפי דעה זו, בני עלי עיכבו את הנשים שהביאו את קרבן היולדת של תורים או בני יונה. הסיבה לכך היא שהם העדיפו את האנשים עם הקרבנות הגדולים.
נשאלת אם כן השאלה, מדוע מעלה הכתוב כאילו בני עלי שכבו את הנשים ולא כאילו גזלו או רצחו וכדומה. למה דווקא חטא זה?
המצודת דוד מסביר:
... והיו ממתינות על הקרבתן ולא חזרו לשמש את ביתם ושכבו במקום בואן אם כן הם היו משכיבין אותן במקום בואן ולחטא יחשב להם על שבטלו בעליהן מפריה ורביה.
החטא הוא העיכוב מפריה ורביה (להתיר אותם לבעליהן) ובכך שגרם להם לשכב שלם (ללון בלילה) במקום לחזור אל בעליהן, ועל כן מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום.
יתכן שניתן לומר יותר מכך.
יתכן שהם עצמם לא שכבו את הנשים, אך יתכן שבאופן עקיף הדבר הזה נגרם כתוצאה מהתנהגות בני עלי.
כמו שבעל ה"מצודת דוד" כותב, עיכוב הנשים גרם להם להישאר שם בלילה ולחפש מקום ללון. יתכן שהיו שם אנשים שניצלו את המצב וחטאו בחטא זה. מכאן, שלא בני עלי עצמם עשו זאת, אך התנהגותם גרמה בעקיפין לחטא כזה לקרות.
חטא המזלג
נעיין פעם נוספת בסיפור המזלג[5]:
ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'. ומשפט הכהנים את העם כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו יד והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה. גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי. ויאמר אליו האיש: "קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך" ואמר לו: "[לא] כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה". ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'.
בפשט הפסוקים נראה ששני עלי פעלו בחזקה ולכן הצליחו ב"מזימתם". אולם, נראה שאפשר למצוא הגיון מסויים בצורה שבה הם נהגו, ואיתה לבטח הם ניסו לתרץ את התנהגותם.
בדרך כלל הכהנים מקבלים את הזרוע הלחיים והקיבה, ויתכן שחפני ופנחס רצו "לגוון" ולקבל מנה אחרת. אמנם מדובר בחלק שמעבר למתנות הכהונה הרגילים, אך יתכן שהם תרצו את זה בכך שיש בידם את הזכות לקדם את מי שהם רוצים בתור וזכותם לקבל על כך טובת הנאה. הם חשבו שזו זכות ששמורה להם, בדומה לזכות שקיימת לבעלים בתרומה ומעשר לבחור למי הם מביאים.
ניתן לצרף זאת להבנה שהנער הכהן לא לקח ממש את החלק ואכל אותו לפני ההקרבה, אלא שהוא רק סימן אותו כשייך לו ואכל אותו בפועל רק לאחר ההקרבה. אם כן, הדרך שבה התנהלו הדברים היתה כשרה אבל מסריחה...
לימוד זכות על בני עלי
יתכן לומר כיוון נוסף שמנסה להסביר את הרעיון והמניע שמאחורי מעשי בני עלי.
בסופו של דבר, מדובר בבניו של הכהן הגדול, וקשה להאמין שההתנהגות הזו היא תוצאה ישירה של החינוך של עלי הכהן הגדול.
ייתכן לומר שבעקבות ירידת קרנם של "זקני העם" בתקופת השופטים וכן של מעמד הכהונה, היתה תחושה של בני עלי ש"צריך לעשות משהו".
הכיוון שאותו אימצו בני עלי היה לצ'פר את אלו שהשקיעו והביאו קרבן משמעותי למשכן. זאת אומרת שמדד ההשקעה שלהם היה גודל הקרבן ולא הטרחה האמיתית או המצב הנפשי של המקריב. לכן הם העדיפו קרבנות גדולים מאשר קרבן יולדת (שבמקרה של עניה היה תור או בן יונה).
על מנת להפגין את הרושם הגדול שעשה עליהם מביא הקרבן הנכבד, הם היו מניפים את המזלג ומתפעלים בקול מהקרבן שהביא המקריב.
ייתכן שמה שהתחיל מתוך אידאל גדול, שינה את צורתו בהמשך והמניעים הגדולים התחלפו במניעים יותר אגואיסטים.
ייתכן שהבעיה הגדולה היתה, שמה שבני עלי תפסו כקידוש ה', היה נראה בעיני העם כחילול ה'. לאורך כל הדרך, בני עלי לא ניסו לראות את המצב דרך עיני העם שהגיע למשכן (בייחוד לא דרך עיני היולדות שנשארו בחוץ…). בני עלי, לא הבינו שההתנהגות שלהם נתפסת בצורה שונה לחלוטין ממה שהם כיוונו אליה.
היכן עלי?
היכן עלי בכל הסיפור?
מדוע לא פעל כנגד בניו?
נראה ששאלות אלו פותרות אחת את השניה. עלי היה ממעבירי מסורת התורה באותו הדור, והוא היה חלק מה"זקנים" כפי שהפסוקים מתארים לנו.
נראה שהוא היה עסוק כל היום בצרכי ציבור והרגיש שייעודו הוא להציל את עם ישראל מעבודה זרה. העיסוק היומיומי בצרכי הכלל גרם לנתק מסויים מבניו שניהלו באופן עצמאי את המשכן.
המסקנה הרגילה היא שפועל יוצא מהתנהגות זו היא שבני עלי הרגישו עם הזמן את העוצמה שיש בידיהם, וללא תוכחה והשגחה מיוחדת, התחיל יצרם לשלוט בהם, מה שמתבטא בפסוקים בתאוות הבשר שהיתה להם.
אולם, כפי שאמרנו מקודם, ייתכן שחפני ופנחס לא ראו מבחינתם בעיה בצורת ההתנהגות שלהם וייתכן שכך גם עלי עצמו.
אנו רואים שעלי עצמו מנסה לתאר את המציאות דרך עיניים אלוקיות ולא אנושיות:
אם יחטא איש לאיש ופללו אלוקים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו?
עלי רואה ב"בין אדם למקום" את העיקר ואת החלק של "בין אדם לחברו" כעניין שולי. יתכן, שגם עלי בעד הרעיון של האדרת שם ה' תוך כדי דחיקה לשוליים של גינונים חברתיים כאלו או אחרים.
בניגוד ל"איש האלהים", עלי מעיר לבניו כאשר מגיעה השמועה "אשר ישכבון את הנשים", אך לא מעיר להם לגבי הקרבנות.
כל עוד מדובר על הסדרים במשכן, תמיד יהיו כאלו שיתלוננו ויטענו שהם יודעים לנהל זאת יותר טוב. אך הזכות לקבוע את הסדר במשכן ניתן בידי חפני ופנחס ועל כן עלי לא רואה סיבה לגעור בהם על כך. אך כל טענה של חילול ה' שאינה קשורה לזכותם הטבעית היא בעייתית ("אשר ישכבון את הנשים").
אם כן, עלי נמצא ומעיר לבניו על "לא טובה השמועה". אך אינו בודק את השמועות המגיעות אליו לגבי סדרי ההקרבה שהם נראים עניינים טכניים בעיניו.
תוכחת איש האלהים
לאחר שטענו שחייב להיות הגיון מסויים בתפיסת עולמם של חפני ופנחס, הגיון שבעקבותיו עלי לא מיחה בהם, יש צורך כעת להבין את דברי התוכחה של איש האלהים[6]:
... ואתנה לבית אביך את כל אשי (=קרבנות) בני ישראל. למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי?
מצד אחד איש האלהים מצדיק את הזכות הקיימת לעלי ובניו בקרבנות עם ישראל. ואז מגיע ה"אבל" הגדול… ונצטט את דברי רש"י: "קדמה סעודתכם לסעודתי". החטא של בני עלי היה בכך שהם תפסו שזכותם בקרבן כל כך גדולה שהיא קודמת לזכות הקב"ה בקרבן. וזה היסוד של חילול ה' הגדול שהיה.
כיצד זה יתכן? - הם חשבו שברגע שהקב"ה זיכה אותם במצוות הקרבנות, הזכות בידם והם לא מרגישים כל רגע ורגע שכוחם נובע ממתנת ה'.
כעת מתברר, שלא רק שבני עלי לא ניסו לראות את המציאות דרך עיניהם של העם. יותר מכך, הם גם לא ניסו לראות את המציאות מזווית ראיה אלוקית.
בכך שהם הקדימו את חלקם לחלקו של המזבח, הם העמידו עצמם לפני הקב"ה. וזה לשון איש האלוקים "ותכבד בניך ממני".
הם טענו שהמניע שלהם הוא כבוד ה', אך בפועל הם הפגינו כבוד לעצמם לפני כבוד לה'.
לפי זה, הפגם הגדול שהיה ב"בין אדם לחבירו" רק נבע מהרגשת העליונות הזו של בני עלי.
העונש
איש האלהים ממשיך ופורט את העונש שמגיע לבני עלי:
לכן… כי מכבדי אכבד ובזי יקלו. הנה ימים באים וגדעתי את זרעך ואת זרע בית אביך מהיות זקן בביתך… ולא יהיה זקן בביתך כל הימים. ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי… וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופינחס ביום אחד ימותו שניהם. והקימתי לי כהן נאמן… והיה כל הנותר בביתך…
נסביר רק בקצרה (מה שרבים מאריכים בו במקומות אחרים), שמות בני עלי הוא רק האות לחורבן הגדול שיבוא אחר כך. החל מהקללה שצאצאי בני עלי ימותו צעירים, דרך מות כהני נוב שהיו מצאצאיו (לא מוכיח כעת) עד לכך שיוותר כהן אחד מבית עלי והוא אביתר בימי דוד, כאשר גם הוא יודח לבסוף ובמקומו יבחר צדוק הכהן.
נוסף על אלו, יש לצרף את חורבן שילה שהיה מלווה במות עשרות אלפים מהעם.
על מה חרי האף הגדול? האם על התנהגות שני בני עלי יחרב המשכן, יגדע זרעו של עלי וימותו אלפים?
ניתן למצוא תשובה מפורשת במזמור תהילים[7]:
וינסו וימרו את אלקים עליון ועדותיו לא שמרו. ויסגו ויבגדו כאבותם נהפכו כקשת רמיה. ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו. שמע אלקים ויתעבר וימאס מאד בישראל. ויטש משכן שלו אהל שכן באדם.
מצב העם שהיו עובדי עבודה זרה ולא באו למשכן חייב אותם בעונש. עלי היה השופט שהיה אמור להציל את העם ממצבו, אך יצר נתק במקום חיבור. עלי הביט על הדור שמסיר פניו מהמשכן ובחר להתנתק ממנו. דווקא משום גדלותו, הוא לא ראה כיצד ניתן לתקן את העם[8]. הסדרים שבניו החילו במשכן נראו לו כתיקונים טכניים ולא בעלי משמעות שמרחיקים את הבריות.
כאשר המשכן התנתק מהעם, כאשר חפני ופנחס ניתקו את המשלח מהקרבן, ואת המשלח אותם (הקב"ה) מעצמם, אזי המשכן נשאר כגוף ללא נשמה, ועליו ניתן לומר "בית חרוב החרבתי"[9]. ומכיוון שהתקווה האחרונה לתיקון על ידי חפני ופנחס, התבדתה, גורל החורבן היה בלתי נמנע.
מדוע שמואל לא יכל להציל את המצב? - על כך במאמר הבא.
הנבואה הכפולה
נבואת החורבן חוזרת שנית, והפעם אל שמואל. הקב"ה מתגלה בלילה אל שמואל כאשר כל תוכן הנבואה מתייחסת בעצם לגורלו של עלי[10]:
ויאמר ה' אל שמואל: הנה אנכי עשה דבר בישראל אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו. ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וכלה. והגדתי לו כי שפט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם. ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם.
נראה שאותם דברים כבר נאמרו על ידי איש האלהים לעלי. אם כן לשם מה הקב"ה חוזר ואומר את הדברים לשמואל?
תחילה, נראה לומר שנתחדש בדברים אלו מימד חדש לעונש. אם בדברי איש האלהים ניתן להבין שעונש מתמקד בעלי וזרעו, כאן נראה שיש דגש על "הבית" בפני עצמו.
ייתכן שנרמז כאן החורבן של משכן שילה עצמו בנוסף לעונש הפרטי של עלי.
העונש הכללי שמיועד לכל עם ישראל נאמר לשמואל כנציגו העתידי של העם.
דבר נוסף שנתחדש בדברים אלו נדרש מהפסוק "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם"[11]:
אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים.
חז"ל מבינים שהקב"ה רומז לשמואל שסיבת החורבן היא בגלל פגם בגמילות חסדים ותורה. מצוות הגמילות חסדים היא כתיקון לפגם שבין אדם לחברו והמצווה של התורה היא כנגד הפגם של ניתוק (מבחינת התפיסה של חפני ופנחס) הקב"ה מעבודת הקרבנות.
----
[1] ב', י"ב - י"ז.
[2] ב', כ"ב.
[3] ב', כ"ט.
[4] שבת נ"ה:
[5] ב', י"ב - י"ז.
[6] ב', כ"ח - כ"ט.
[7] תהלים ע"ח, נ"ו - ס'.
[8] ניתן להשוות זאת לגישה של יצחק אבינו כלפי עשיו. יצחק ראה בשני בניו כממשיכים שלו (לפי הרב מדן). עשיו היה אמור לשמור על הסדרים ולשמור על יעקב, ויעקב היה צריך לתת את התוכן והקומה הרוחנית. אך מהפסוקים משמע שיצחק לא הביט אל הקלקולים שעשיו עשה, וכמו כן , התעלם מיחסו של עשיו ליעקב.
[9] סנהדרין צ"ו:
[10] ג', י"א - י"ד.
[11] ראש השנה י"ח., יבמות ק"ה.