שופטים ט"ז - סוף תקופת שמשון

הירידה לעזה

לאחר ששמשון שפט את ישראל 20 שנה קרה משהו ואז מופיע הסיפור הבא^[1]:

וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה. לעזתים לאמר בא שמשון הנה ויסבו ויארבו לו כל הלילה בשער העיר ויתחרשו כל הלילה לאמר עד אור הבקר והרגנוהו. וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון.

יש לשאול על סיפור זה מספר שאלות:

1. מה קרה אחרי עשרים שנה שגרם לשמשון לעשות את המעשה הזה?
2. מדוע הלך דווקא לעזה?
3. מה פירוש המילים "לעזתים לאמר בא שמשון"? מי אמר למי?
4. מדוע שמשון לקח את שערי העיר עד חברון? ולא פשוט נלחם במארב שהכינו לו?

לעניות דעתי, הצעד שבו שופט ישראל הולך לשדות פלשיתים, ועוד לעיר הבירה עזה, מעורר תימהון ומראה על צעד של יאוש. גם המעשה שאותו עושה שמשון בעיר עזה הוא מעשה של יאוש.

ייתכן ועם השנים התגלע ויכוח בין שמשון ובין אנשי יהודה. לא קשה לנחש סביב מה היה הויכוח הזה. אנשי יהודה מן הסתם נטו לצודד בכך שהפלישתים הם אדוני האיזור ולא כדאי להרגיז אותם אלא צריך להתקפל אליהם. מאידך שמשון נקט בעמדה "ניצית" שאומרת שיש לתקוף את הפלישתים ולבצע אצלם פעולות תגמול על כל פגיעה שלהם בעם הישראלי. ייתכן שעם הזמן אנשי יהודה התחזקו בדעתם לאחר שפעולות שמשון גררו מן הסתם פעולות נגד מצדם של הפלישתים. הכרעה מוחלטת לפלישיתים יכולה להעשות רק אם אנשי יהודה היו תומכים במשון ביציאה למלחמה שיטתית של ניקוי כל כיסי ההתגדות בצד הפלישתי ולא להסתפק בפעולות תגמול בודדות.

נראה שעם הזמן, אנשי יהודה המרידו את העם נגד שמשון וגרמו לו לתחושת בידוד שבה הוא לא קיבל גיבוי לגבי פעולותיו.

בצעד של יאוש שמשון פונה לעיר עזה ומתכוון להניע בכח מלחמה עם הפלישתים.

שמשון מגיע באור יום לעיר עזה (וזו הכוונה לעזתים לאמור בא שמשון" שצורת ההגעה שלו היתה לאור יום וסימנה לכולם שהוא הגיע^[2]) ומנסה להשפיל את הפלישתים בביאה אל הזונה ללא שאף אחד יפריע לו.

באותו לילה תכננו הפלישתים כיצד הם תופסים את שמשון, אלא ששמשון תכנן זאת מראש ובאמצע הלילה עוקר את דלתות העיר ומביא אותם לבירת יהודה, הלא היא העיר חברון.

שמשון מגיע לאנשי יהודה ומראה להם שדלתות העיר עזה פתוחות ומוכנות שהם יצאו למלחמה לכבוש את העיר ולסיים בכך שאת הסכסוך. אלא שאנשי יהודה לא הצטרפו אליו ושוב שמשון נשאר לבד.

חז"ל מגדירים זאת כחטא, כנראה בגלל שתי סיבות:

1. שמשון יכל ללכת לעזה בלי לבוא אל הזונה, והתוספת הזו היא בגלל תאוותו והיא שפגמה בפעולה כולה והפכה אותה לחטא פרטי במקום למעשה לאומי.
2. שמשון הלך לבד ללא הרגשה שהוא חלק מהכלל וצריך לפעול איתו יחדיו. ברגע שהוא ניתק עצמו מהכלל וניסה למשוך אותו באף לעזה, בכך הוא התנתק מייעודו והתחיל את נפילתו.

ראיה לכך ששמשון פרש מהכלל ונשאר בודד במערכה הביא הרב יוני גוטליב במהלך השיעור. הפסוקים בסוף הפרק מתארים את קבורתו של של שמשון שבה התעסקו רק בני משפחת אביו. הם אלו שהגיעו לחפש את גופתו ולהביאה לקבורה, לא היה שם אף נציג משבט יהודה.

דלילה

הערה מעניינת שנעסוק בה מעט בהמשך היא שלא מופיע שדלילה היתה פלישתית, וייתכן מאוד שהיתה מישראל. מתוך התודעה הזו ניגש לתקציר של סיפורה של דלילה^[3]:

ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה. ויעלו אליה סרני פלשתים ויאמרו לה: פתי אותו וראי במה כחו גדול ובמה נוכל לו ואסרנהו לענותו ואנחנו נתן לך איש אלף ומאה כסף. ותאמר דלילה אל שמשון: הגידה נא לי במה כחך גדול ובמה תאסר לענותך? ויאמר אליה שמשון: אם יאסרני בשבעה יתרים לחים אשר לא חרבו… ויאמר אליה: אם אסור יאסרוני בעבתים חדשים... ויאמר אליה: אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם המסכת…

בתקציר זה הבאנו את שלושת הפעמים הראשונות בהם דלילה מבקשת לדעת את סודו של שמשון ובכל פעם היא בוחנת לבדוק האם תשובתו לש שמשון אמיתית ומתבדה.

נשאל מספר שאלות:

1. איך שמשון נופל בפח ולא מבין שמטרתה של דלילה היא לפגוע בו?
2. הוא לא מבין שהיא משתפת פעולה עם הפלישתים? כיצד הוא מופתע בכל פעם מחדש?
3. מדוע הוא לא עוזב אותה והולך הלאה?

נתחיל מהשאלה האחרונה. בהמשך לפתיחה שהבאנו, שמשון נואש מהיחס של שבט יהודה אליו ומנסה לברוח מייעודו (דומה ליונה). הוא חי בתחושה שאין לו לאן לברוח ודלילה בנוסף לניסיונות שמופיעים בפסוקים משמשת כמשענת עבורו.

ייתכן והיא אמרה לו שדווקא הכח הרב שיש לו הוא שמבדיל אותו מעמו ואם הוא יוכל להיות כאחד האדם אזי ייטב לו. ייתכן שהיא הוסיפה לכך נימה אישית שגם בצורה שכזו היא תרגיש יותר נח עמו.

אם אלו פני הדברים, אזי מסתבר שמשון חשב שדלילה מנסה להסיר את כוחו על מנת לעזור לו ולא כדי לפגוע בו. לשם כך צריך להבהיר שבכל פעם שדלילה ניסתה להסיר את כוחו, וצעקה "פלישתים עליך", הפלישתים אמנם התחבאו בחדר, אך שמשון לא ראה אותם. הם לא לקחו סיכון ולא יצאו ממחבואם. מסתבר שמשון השתעשע עם הניסיונות הללו ומכיוון שחשב שכוונתה של דלילה לטובה, הוא לא ראה בכך כל רע (בבחינת הלך אחר עיניו…).

השיער

בסופו של דבר דלילה הביאה את שמשון למצב שבו הוא גילה את ליבו^[4]:

ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו ותקצר נפשו למות. ויגד לה את כל לבו ויאמר לה: מורה לא עלה על ראשי כי נזיר אלקים אני מבטן אמי אם גלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל האדם. ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו ותשלח ותקרא לסרני פלשתים לאמר: עלו הפעם כי הגיד לה [לי] את כל לבו, ועלו אליה סרני פלשתים ויעלו הכסף בידם. ותישנהו על ברכיה ותקרא לאיש ותגלח את שבע מחלפות ראשו ותחל לענותו ויסר כחו מעליו. ותאמר: פלשתים עליך שמשון ויקץ משנתו ויאמר: "אצא כפעם בפעם ואנער" והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחשתים ויהי טוחן בבית האסירים [האסורים]. ויחל שער ראשו לצמח כאשר גלח.

כיצד ידע שמשון שכוחו בשיערו? אולי הדבר קשור לשתיית היין ואולי הדבר לא תלוי בכלל בנזירותו?

יש להקדים ולומר שכל מהותו של הנזיר הוא השיער שיש לו. התורה קוראת לנזיר בשם זה בגלל ש"נזר אלוקיו עלך ראשו", הנזר\הכתר שעל ראשו הוא השיער.

אלו הם דברי המהר"ל בנושא^[5]:

עניין שמשון ומדרגתו שהיה נזיר מבטן אמו, והנזיר כתיב אצל "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו'). נמצא, כי הראש הוא כלי ששם ההכנה לקבל קדושת הנזיר… ועוד כתיב "וקדש את ראשו ביום ההוא", והוא כמו הכתר, והמלך שיש לו הכתר הוא נבדל מכל העם, לפיכך אצל הנזיר כתיב כי נזר אלקיו על ראשו, כי הקדוש הוא נבדל בקדושתו משאר הדברים שאינם קדושים, ויותר מזה הנזיר שהוא פרוש מתאות הגופנית, שכל בני אדם הם בעלי גוף, וזה נבדל מן העולם פרוש מן היין שהוא תאוה לעינים ונחמד למראה, לכך כתיב כי נזר אלקיו על ראשו, רצונו לומר, כי הוא קדוש ונבדל מהכל, כמו המלך שהוא נבדל מכל...

הרש"ר הירש מעלה נקודה נוספת שקשורה לשיער ומאפיינת את שמשון^[6]:

גידול שיער ללא מעצור מבטא התבודדות והתכנסות בתוך עצמו...הוא מבקש להתבודד ולשקוע בתוך עצמו...הוא רוצה לעבוד עבודה רוחנית ומוסרית של חינוך עצמי...

אכן שמשון התכנס בתוך עצמו, אך למרבה הצער, נראה מפשט הפסוקים שהדבר לא הוביל אותו לעבודה רוחנית.

שני סוגי נזירים

נחרוג מעט מהנושא הראשי וננסה לטעון שישנם שני סוגי נזירים. אמנם הלכותיהם זהים, אבל המהות שלהם והיחס של חז"ל אליהם שונה. ישנו נזיר שהמניע שלו הוא מעין "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" וזו בחינה של נזיר מהיין.

ישנו מדרש חז"ל שמתאר את גידול השיער מתוך מגמה לצער את הנזיר (וזהו תיאור סוג הנזיר הראשון):

"כל ימי נדר נזרו תער..." למה צווה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו? לפי שהגילוח מתארו ומיפהו ...וגידול שיער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה: אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדל שיערו שיתנבל ויצטער כדי שלא יהא יצה"ר קופץ עליו... (במדבר רבה [וילנא], פרשה י' ד"ה "כל ימי").

זהו נזיר שנקודת המוצא שלו היא נפילה, והנזירות היא מעין בריחה ותיקון. זוהי נזירות שפחות רצויה בגלל דרך הצער שעומדת במרכזה^[7]. הסוג השני הוא נזיר שמחפש התעלות נוספת ולשם כך הוא נודר נזירות. הסוג השני מתואר על ידי רבי שמעון הצדיק^[8]:

אמר רבי שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא פעם אחת בא אדם אחד לפני מן הדרום, ראיתיו יפה עינים וטוב ראי וקוצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה [הנאה]? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: בני, כמותך ירבו נודרי נזירות, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'.

הרב מדן מסביר שכוחו של שמשון לא נובע משיערו. אלא השיער אמור לשמר את כוחו. הסיבה שהקב"ה ציוה על שמשון להיות נזיר הוא מכיוון שהוא הולך לתת לו כח גדול כדי להושיע את ישראל, על כן הוא צריך שמירה מיוחדת כדי שכוחו לא יכשיל אותו.

הרב מדן מפנה לסיפורו של אותו אדם^[9] שהלך לחטוא בכרכי הים והציצית טפחה בפניו והצילה אותו מעבירה. בצורה דומה, שיער נזירותו של שמשון אמור להזכיר לו את ייעודו ותפקידו ושעליו לשמור עצמו. שיער הנזירות נצרךך דווקא אצל שמשון מפני שה' ייעד לו דרך לא פשוטה בירידה לאיזור פלישתים ורק אז לעלות משם, לשם כך שמשון היה צריך משהו שיזכיר לו כל הזמן את ייעודו.

כל עוד שמשון לא ויתר על שיערו, אזי הוא גם לא ויתר על ייעודו. כל זמן ששיערו נשמר היה את הסיכוי שהוא יוכל לעלות מהמעמקים ולהושיע את ישראל. כאשר דלילה חתכה את שיערו, ושמשון גם ככה ויתר על ייעודו בעוזבו את תפקיד השופט, אזי הוא גם איבד את כוחו ואת האפשרות לחזור לגדולתו.

הפלישתים שתופסים אותו, מנקרים את עיניו שהלך אחריהם במקום ללכת אחרי "עיני העדה" או לפחות לנסות לשמר את ההליכה יחד עם ישראל ולא כבודד.

אולם, גם בנקודה הנמוכה הזו הפסוקים רומזים לנו שיכול להיות ישועה, והביטוי לכך הוא שיערו חזר לצמוח, מעט.

רגע של ארכאולוגיה

שמשון מבקש שיעמדו אותו אצל עמודי התמך של הבניין.

כיצד ידע שיש שני עמודים מיוחדים כאלו שמספיק קרובים כדי שיוכל לתפוס אותם בשתי ידיו?

בשנת תש"ע גילו בתל צפית (גת הפלישתית הקדומה) ליד קריית מלאכי, מקדש פלישתי שבמרכזו עמדו שני עמודים במרחק שני מטרים אחד מהשני. אם כן, סביר להניח שהיתה צורה קבועה שבה בנו הפלישתים את המקדשים שלהם, ומכיוון ששמשון זיהה שהכניסו אותו למקדש דגון, הוא הניח שגם שם קיימים אותם שני עמודי וביקש להסמך עליהם.

זכרני נא

שמשון מחזיק בעמודי התמיכה של האולם, שגם שימש בית עבודה זרה לדגון. הוא נושא תפילה לה' שיעזור לו רק הפעם הזו להנקם מפלישתים, וה' נותן לו.

בבת אחת שמשון הורג את כל שדרת ההנהגה של העם הפלישתי וגורם לכאוס שנותן שקט של הרבה שנים לעם ישראל.

זה מזכיר מאוד את סיפורו של אהוד בן גרא (לפי פירושינו שם), שבהריגת עגלון גרם לסכסוך בין יורשי העצר אצל מואב ודבר זה נתן שקט לשנים רבות.

הרב חיים נבון מסביר שאמנם יש משהו ייחודי בכך ששמשון מתפלל לה' ולכאורה חוזר בתשובה, אך זו לא תשובה שלימה. שמשון לא מבקש ישועה מה' בשביל עם ישראל. שמשון מבקש נקמה פרטית מפלישיתים, נקמה על כך שניקרו את עיניו. היה מצופה ממנו שיתפלל על ישועת ישראל או לפחות יזכיר זאת בתפילתו^[10].

הקב"ה מקשיב גם לתפילה הזו של שמשון, אך לא מטעמו אלא שמתוך כך הוא רוצה להביא ישועה לישראל. שמשון ימות עם הפלישתים אך יביא בכך גאולה לעם ישראל, גם אם זו לא היתה כוונתו.

אולי ניתן לבאר בכך את מדרש חז"ל על תפילתו של יעקב^[11]:

כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לישועתך קיויתי ה'.

יעקב אבינו רואה בכך בעייתיות ומבין שהישועה תבוא מה' ולא משמשון (שאולי ציפה לנקמה אך לא ציפה לישועה).

ניתן לסכם את תקופת שמשון בכך שהתחיל את דרכו במקום נמוך (עם האישה התמנית) והיה כמו שמש שעולה. אך לאחר שהגיע לשיא, הוא לא הצליח לאחד סיבו את ישראל והתחילה שקיעתו בעזה וסופו בדלילה.

יהי רצון שנזכה לגאולה וישועה שלימה מתוך ציפייה אמיתית לישועתו של הקב"ה ולא מתוך מניעים אחרים.

[1] ט"ז, א' - ג'.

[2] המלבי"ם מפרש בצורה דומה את הפסוק: "שצוה שיאמרו לעזתים שבא שמשון' הנה הוא עצמו הוציא קול ששמשון הוא בעיר".

[3] ט"ז, ד' - י"ג.

[4] ט"ז, ט"ז - כ"ב.

[5] חידושי אגדות למהר"ל סוטה י.

[6] במדבר ו', ה'.

[7] תענית י"א. - רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. (וכן עיין בשו"ת הר"י מיגאש סימן קפ"ו שמרחיב את ההגדרה לכל מיני צער - "והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו").

[8] נדרים ט:

[9] מנחות מ"ד.

[10] בזוהר פרשת נשא (ק"ל) יש ביקורת חריפה על שמשון (תרגום חופשי): ויש מי שאומר שאין לו חלק בעולם ההוא, מהו הטעם, משום שאמר "תמות נפשי עם פלשתים", ומסר חלקו עם חלק הפלשתים, שימות נפשו עמהם בעולם ההוא.

[11] בראשית רבה מ"ט, י"ח.