מסכת מגילה - ה: - נטיעה של שמחה

רבי נטע נטיעה של שמחה

הגמרא מציגה את איסור המלאכה בפורים שהיה נהוג, ולעומתו את מעשה רבי שנטע נטיעה בפורים.

כדי ליישב את המנהג עם מעשה רבי, הגמרא מסבירה שמדובר בנטיעה של שמחה שהיא מותרת.

לעומת הבבלי, בירושלמי נראה שרבי נטע נטיעה זו בפורים בכוונה כדי ללמד שאין איסור מלאכה בפורים (לאו דווקא נטיעה של שמחה).

על כך ניתן לשאול מספר שאלות:

1. אם מדובר בנטיעה של שמחה, מדוע לא חל כאן הכלל ש"אין מערבין שמחה בשמחה"?

2. לפי הבבלי, מדוע רבי בחר בנטיעה של שמחה ולא במעשה שמחה אחר?

3. לפי הירושלמי, מדוע בחר רבי במעשה נטיעה להראות שאין איסור מלאכה בפורים ולא במעשה אחר?

מלאכה בפורים

לעניין עצם עשיית מלאכה בפורים, נפסק שהותרה כל מלאכה, אלא שהרמב"ם מעיר שכל העושה מלאכה בפורים, אינו רואה בה סימן ברכה.

הרב קוק בעולת ראיה (עמוד ת"מ) מסביר מדוע בפורים אין איסור עשיית המלאכה (לכתחילה, כמו הירושלמי):

ביום הזה יש ב' לטיבותא. חדא שעצם הכלי מזוכך הוא ויכול לקבל אור שמחה גדולה ולא יתבטל. ועוד שאפילו אם יסולק אור השכל מכלי הגוף, הנה כוחות הגוף בעצמם כבר קדושים הם, ושומרים מכל רע ומדביקים עצמם לשלמות האמיתית שבאור פני מלך חיים… היום שנהפכה הקללה לברכה, ואפילו עסוק במלאכה שם הוא מוצא אור הקדושה.

מצוות נטיעה

לעניין הבחירה של רבי דווקא בנטיעה, ישנה התייחסות מפורשת של הרב יהושע אהרנברג בשו"ת דבר יהושע (ח"ג יו"ד סימן ל"ה אות ו ד"ה "ומה"):

יש לומר לפי מה שאיתא בתנחומא על הפסוק "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" - אמר הקב"ה לישראל למדו ממני, כביכול אני צריך? שנאמר "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם".

לכן היה רבינו הקדוש נזהר לכל הפחות פעם אחת בשנה בכל שנה ושנה לקיים מצוות נטיעה בארץ ישראל, ובחר לזה יום הפורים כדי דרך אגב להורות לרבים שמותר בעשיית מלאכה.

נראה מכאן שיש כאן הליכה בדרכיו של הקב"ה בכך שאנו נוטעים נטיעה.

נציין מדרש מעניין נוסף שעוסק בנטיעה (אבות דרבי נתן, פרק ל"א):

הוא היה אומר (רבן יוחנן בן זכאי): אם היתה הנטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו.

מצוות נטיעה בארץ ישראל קודמת ודוחה קבלת פני משיח.

בעל מחבר "עלי תמר" על מסכת מגילה כותב:

וזהו כנראה מפני שמתוך ידידותו לאנטונינוס, שהיה זמן שלום והארת פנים לישראל, חשב רבי שזה סימן תחילת גאולתן של ישראל שבא קימעא קימעא, ורצה שהעם יתכונן לגאולה.

לאחר חורבן בית המקדש ושלטון רומאי קשה, סוף סוף מגיעה תקופה בה השלטון הרומאי ידיד של ההנהגה הרוחנית של עם ישראל. רבי ראה בכך ניצני גאולה, ורצה לבטא תחושה זו באמצעות נטיעה של שמחה.

אתחלתא דגאולה

לפי טעם זה, הנטיעה אינה עירוב של שמחה בשמחה, אלא ממש חלק ממהות פורים שהיא תחילת הגאולה (בבחינת איילת השחר שלפני שיבת ציון), ואין כאן סתירה בין השמחות.

כמו כן, הדברים מתחברים לדברי הנביא ירמיה (ל"א ד'):

עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נטעים וחללו.

ייתכן אם כן, שכוונתו של רבי הייתה לקיים את דברי הנביא וליצור בידיים מציאות של גאולה.