מסכת מגילה - ד: - שמא... ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים

איסור קריאת מגילה בשבת

חז"ל תיקנו שלא לקרוא מגילה בשבת. רבה מנמק זאת משום:

הכל חייבין בקריאת מגילה (ובתקיעת שופר) ואין הכל בקיאין במקרא מגילה. גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב.

על כך יש לשאול מספר שאלות:

1. מדוע החשש הוא "שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים" ולא שיוציא מרשות לרשות (תוספות ד"ה "ויעבירנה, מאירי, ר"ן, ריטב"א)?

2. מדוע החשש הוא שמא ילך ללמוד ולא חשש שמא ילך לקרוא או להקריא לאחרים שלא בקיאין?

3. אם החשש הוא שמא ילך ללמוד, אזי יהיה אסור לקרוא גם במוצאי שבת, מחשש שמא ילך ללמוד בשבת עצמה לקרוא את המגילה.

ראש השנה שחל בשבת

מורנו ורבנו, הרב יהושע ויצמן, כותב לגבי ראש השנה שחל בשבת (שאין תוקעים בו בשופר מאותו הטעם):

בשבת התהליך הוא הפוך מן השופר. עוברים אנו מרשות הרבים, ההתעסקות בחוץ, אל רשות היחיד, ההתכנסות בפנים, כלשון המשנה בתחילת מסכת שבת "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים", וביארנו שזה בדווקא כך שבעל הבית נשאר בביתו, ברשות היחיד.

בשבת איננו פונים אל רשות הרבים ואל העומדים בה ועל כן איננו מטלטלים ברשות הרבים. על כן, בשבת אין תוקעים בשופר ונשארים אנו מכונסים עם עצמנו. והסיבה כי השופר מקומו הטבעי הוא דווקא ברשות הרבים, על כן בא החשש שמא יטלטלנו ברשות הרבים.

ייתכן שאותו הדבר ניתן לומר לגבי המגילה. עניינה של המגילה הוא קריאתה ברבים ופרסום הנס. על כן, בשבת שעניינה התכנסות, אין לקרוא במגילה.

יישוב הקושיות

בכך ננסה לענות על שלושת הקושיות:

1. הסיבה לכך שאין מתארים יציאה מרשות לרשות אלא הולכה ברשות הרבים, היא מפני שמקומה הטבעי (מבחינה רעיונית) של המגילה היא רשות הרבים (פרסומי ניסא).

2. החשש אינו שמא ילך ללמוד, אלא החשש הוא שילמד להקריא לאחרים, מפני שכל מהות המגילה היא שתקרא ברבים.

3. לפי הכיוון הזה, היה צריך להגדיר את החשש במפורש "שמא ילך להקריא", אלא שחז"ל רצו לומר שאפילו אם ילך כדי ללמוד לעצמו תהיה בכך בחינה של יציאה החוצה, שכן גם הלימוד העצמי הוא בסופו של דבר כדי לפרסם את הנס כלפי חוץ, לפחות במהות אם לא בפועל.
   הדברים מזכירים את דברי הגמרא שמוצאת את בחינת "פרסומי ניסא" גם ב"על הניסים" בברכת המזון (שבת כ"ד.), על אף שאדם מברך אותה לרוב לעצמו:

איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? כיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן?

שו"ת תורה לשמה

נסיים בדברי בעל שו"ת "תורה לשמה" (סימן תל"ו):

שאלו את רבי יוסף חיים לפשר גזירת חז"ל: "בזמן הזה כשחל ראש השנה בשבת, דאין תוקעין משום גזרה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, וכן הוא הדין כשחל יום ראשון דסוכות בשבת שאין נוטלין לולב, ואף על פי שהוא מצות עשה מן התורה, איך משום גזרה דשמא יעביר ד' אמות ברשות הרבים יבטלו חז"ל מצוות עשה מן התורה? ..."

והשיב רבי יוסף חיים תשובה יסודית ביחס לגזירות חז"ל: "הטעם דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים לא אמרו רז"ל אלא בשביל לעשות טעם פשטי ונגלה לגזרתם לפני המון ישראל, כדי שתתקבל גזרתם אצל כל אדם ולא תהיה גזרה שאין בה טעם. אך אין זה עיקר הטעם שלהם, אלא העיקר הוא מפני שהם ידעו ברוח קדשם שהתיקון הנעשה ע"י מצות אלו ביום זה, הנה כאשר חל יום זה בשבת הנה הוא נעשה מאליו מכח קדושת השבת, ואין צריך לעשותו על ידינו. לכן בעבור כבוד שבת תקנו שלא לתקוע ביום זה ולא יטלו לולב, להורות שהתיקון של המצות האלה הוא נעשה מאיליו ע"י קדושת השבת. אך זה הטעם הוא סוד ונסתר ולא יספיק להמון ישראל, ולכן הוכרחו לעשות טעם אחר לגזרתם, והוא שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים... ולעולם עיקר הטעם הוא משום דהתיקונים הנעשים ע"י מצוה זו הם נעשים מאליהם מכח תוספת קדושת השבת".

הרב מיכאל אברהם

הרב מיכאל אברהם הפנה אותנו למאמר שכתב בנושא זה שהולך בדרך שונה, ונביא את תמצית דבריו כפי שהבנו אותם.

בעל שבלי הלקט בסימן רצ"ד כותב כך:

דין שופר לדחות את השבת או לפקח עליו את הגל ביו”ט או להעביר עליו את התחום ולהורידו מן האילן או לחתכו ולתקנו.

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין ר’ יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין והאידנא ליתא לתקנת רבן יוחנן בן זכאי ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת. ואמרינן בגמרא: מנא הני מילי? אמר ר’ לוי בר חמא אמר רב חנינא: כתוב אחד אומר" שבתון זכרון תרוע" וכתוב אחד אומר "יום תרועה יהיה לכם". לא קשיא! כאן ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, כאן כשחל להיות בחול. ובמסקנא אמרינן, רבא אמר מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזרי ביה משום דרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאים בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

יש תמהין, למה לי גזירה דרבה? הא תרי קראי כתיבי: "זכרון תרועה" ו"יום תרועה" ומוקמינן חד בשבת וחד בחול! ומפרשין: יש לומר דרבה גופיה מפרש להו לקראי מאי טעמא אמרה תורה "זכרון תרועה" - משום גזירה דשמא ילך אצל בקי ללמוד וכו’.

בעל שיבולי הלקט מסביר שהטעם דרבנן של רבה הוא הבסיס לדרשה דאורייתא של הירושלמי. אבל יש לשים לב, הוא אינו אומר שהדרשה היא אסמכתא, אלא להיפך: ההסבר, שהוא לכאורה דרבנן, הוא הוא הטעם לדין דאורייתא...

כלומר, טענתו שהדרשה מונחת בבסיס הגזירה דרבנן, שאם לא כן חז”ל לא היו מבטלים את המצווה דאורייתא. מדאורייתא באמת עיצומו של יום השתנה.

ב"זכרון תרועה" מהתורה קיימים שתי בחינות. בחינה אחת של "זכרון" ובחינה אחרת של "תרועה" ואת מצוות היום ניתן לקיים בשתי הדרכים הללו מדאורייתא, בראש השנה שחל בשבת. עדיין נותרה החובה לתקוע בשופר, אבל עיקרה הוא לזכור (אלא שכשאפשר לתקוע מקיימים כך גם את החובה לזכור).

מדרבנן הפקיעו את החובה לתקוע והותירו רק את החובה לזכור, ואת החובה הזו מקיימים על ידי אמירת הפסוקים. אבל הכל נסמך על דין דאורייתא שבשבת ר”ה יש חובה בעיקר לזכור ופוקע דין התקיעה, בניגוד לר”ה רגיל.

אם כן, השינוי במהותו של היום לעומת ר”ה רגיל הוא מדאורייתא. רק הביטול של התקיעה הוא מדרבנן. היעדר החובה הוא מדאורייתא, אלא שעדיין אפשר היה לתקוע ולקיים בכך את חובת הזכירה. האיסור הוא מדרבנן, וזה בגלל שאפשר לקיים את החובה דאורייתא גם בשתיקה.

ובזה אין שאלה מה שהקשנו כיצד חכמים מבטלים את עיצומו של היום מכוח סיבה צדדית ושולית כזו. ולדברינו כאן הם באמת לא ביטלו את עיצומו של יום אלא להיפך: כוננו אותו.