שבת קיב: - שבירה ותיקון

הצגת המקרה

נציג את המקרה ונלווה אותו בהסברים:

תנן התם: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים.

כלי שנטמא יכול להטהר אם שוברים אותו. שיעור השבירה בכלי של "בעל בית" (שאינו אומן) הוא כאשר יש בו חור בגודל של רימון (ואז אינו ראוי אפילו להחזיר רימונים).

בעי (רבי) חזקיה: ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון, מהו?

רבי חזקיה שואל, מה הדין במקרה שבו ניקב את הכלי כל פעם בשיעור של כזית (כדי שיהיה לו שם של חור) ולאחר כל פעם סתם את החור, בצורה כזו שלאחר מספר חורים, סך גודל החורים הוא כשל רימון. האם במקרה זה הכלי יחשב טהור או שלא מכיוון שבפועל אין ברגע נתון חור בגודל של רימון?

אמר ליה ר' יוחנן: רבי, שנית לנו - "סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה - טמא מדרס. נפסקה שניה ותיקנה - טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס". ואמרינן לך: מאי שנא ראשונה - דהא קיימא שניה, שניה - נמי מתקנה ראשונה! ואמרת לן עליה - פנים חדשות באו לכאן, הכא נמי פנים חדשות באו לכאן!

ר' יוחנן מנסה לענות לרב מנושא אחר שהוא לימד אותם בעבר. מדובר על הלכה לגבי סנדל שיש לו שתי רצועות מכל צד והוא נטמא בטומאת מדרס. רק כאשר נקרעות שתי הרצועות (חיצוניות לצורך העניין) אזי הוא נחשב כבטל מלהיות סנדל ונטהר. השאלה שבה דן בעבר רבי חזקיה היא, מה קורה אם התיר רצועה אחת, ולאחר שתיקן אותה התירו את הרצועה השניה. האם הסנדל נחשב לטהור או מכיוון שבפועל אין שתי רצועות חתוכות באותו רגע נתון, אזי הוא נחשב עדיין לסנדל ואינו נטהר?

על אותה שאלה ענה רבי חזקיה בעבר שנחשב טהור, מכיוון ש"פנים חדשות באו לכאן", דהיינו, מכיוון ששתי הרצועות הם חלק חשוב בסנדל שבלעדיו אינו נחשב סנדל, והם הוחלפו, לכן ניתן לומר שסנדל חדש עומד בפנינו והרי זה כאילו הסנדל הקודם בטל והגיע סנדל חדש, שהוא טהור.

ר' יוחנן משווה את הדינים וטוען בפני רבו, שגם כאן ניתן לומר ש"פנים חדשות באו לכאן" בעניין הכלי.

התגובה של רבו מפליאה ביותר:

קרי עליה: לית דין בר אינש! (=רש"י: אלא מלאך)

איכא דאמרי: כגון דין בר אינש! (=כזה הוא איש אמיתי / מובחר)

סך הכל ר' יוחנן לקח דוגמא של הלכה שרבו העלה בעבר והסיק ממנה לגבי השאלה הנוכחית. מה ההתלהבות הגדולה?

הסוגיא הזו מופיעה גם בעירובין כ"ד:, אך הגמרא אצלנו מוסיפה אמירה מופלאה נוספת:

אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים.

על מה הרעש הגדול?

פרשנות שונה

תחילה, יש להבחין בין המקרה של הסנדל ובין המקרה של הכלי. לאחר שנבין את ההבדל, נבין מדוע הקישור ביניהם כל כך מופלא.

יתכן שלאורך כל הדרך ר' יוחנן, התלמיד, הבין אחרת גם את סוגיית הסנדל.

כאשר רבי חזקיה הרצה בפניהם את דברי הברייתא:

סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה - טמא מדרס. נפסקה שניה ותיקנה - טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס.

רבי חזקיה, הרב, הבין שמדובר שנקרעו שתי הרצועות לחלוטין ורק אז תוקנה רצועה אחת בלבד. על כך אמר רבי חזקיה, שהסיבה לפטור בקריעת הרצועה השניה היא מפני ש"פנים חדשות באו לכאן", דהיינו, מכיוון שהסנדל נקרע לחלוטין וכעת הוא מתוקן, אזי יש כאן סנדל חדש.

אולם, ר' יוחנן הבין מתחיל הדרך שהברייתא עוסקת במקרה שבו בכל רגע נתון יש רצועה מחוברת ואין ניתוק מוחלט. לאחר ניתוק הרצועה הראשונה תיקנו אותה, ולא היה שום שלב שבו הסנדל ללא רצועות כלל. השאלה מצד התלמיד היתה אם כן, מדוע יהיה הבדל בין קריעת הרצועה הראשונה לשניה, הרי בשני ההמקרים נשארה רצועה אחת מחוברת. ור' יוחנן, התלמיד, הבין מתשובת הרב, שמכיוון ובכל מקרה היתה תחלופה של כל הרצועות (של צד אחד - שבלעדיו הסנדל אינו נחשב כלי) אזי הוא נחשב כ"פנים חדשות" וככלי חדש שהוא טהור.

אם כן, יוצא שחידושו של ר' יוחנן נובע מתוך הבנה שונה של הברייתא, והמעניין שלאור כך גם תשובתו של רבי חזקיה מקבל פרשנות חדשה.

אדם או מלאך

לפי דברינו, תגובתו של ר' חזקיה נובעת מכך שאכן ר' יוחנן חידש דברים שרבי חזקיה לא כיוון אליהם, ומההתרגשות של גילוי הפרשנות החדשה הוא משבח את ר' יוחנן.

נראה שההשוואה של ר' יוחנן למלאך או אדם מעולה היא לא השוואה מקרית. אנו רואים שהגמרא לוקחת את הדברים שלב נוסף קדימה בדברי ר' זירא שמשווה את הדורות הקודמים למלאכים מול דור הבנים שהו כבני אדם, או שאם דור האבות הוא כבני אדם, דור הבנים משול לחמורים.

ייתכן ששני הדימויים הללו קשורים לשתי בחינות בהבנת התהליך של טיהור הכלי.

שבירה ותיקון

ניתן לראות כא שתי בחינות. בחינה אחת הרואה בשבירה את הטיהור של הכלי והבחינה השניה רואה בבניה החדשה את טיהור הכלי (על אף שברור שגם השבירה מטהרת על ידי שיוצא משם כלי).

הנפקא מינא תהיה אם יווצר מצב של כלי חדש ללא שבירה (התיאור של ר' יוחנן).

לעניות דעתי שתי הבחינות הללו יכולות לעשות "סדר" בהבנת הסתירה לגבי עתיד משיח בן יוסף.

ישנם מקורות שמדברים על כך שמשיח בן יוסף חלילה ימות, כמו במסכת סוכה נ"ב., לעומת זאת ישנם מקורות שמהם משמע שיש להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות (זוהר ח"ג רכג,א , זוהר ח"ג רכג,א , פרי עץ חיים, שער העמידה פי"ט).

כידוע משיח בן יוסף מבטא את המציאות של הגאולה החומרית של עם ישראל ומשיח בן דוד מבטא את הגאולה הרוחנית שצריכה לבוא לאחר מכן.

המעבר להנהגת משיח בן דוד כרוכה, לכאורה, בשבירה שעל גבי חורבותיה תבנה הקומה הרוחנית החדשה. ההבנה הפשוטה היא שאין דרך להתחמק מהשבירה. אולם, מהמקורות שאומרים שיש אפשרות שמשיח בן יוסף לא ימות, משמע שיש דרך אחרת. ניתן ליצור תיקון ללא שבירה מוחלטת של המציאות הישנה.

אביא את דברי הרב קוק, על אף שהם עוסקים בעניין אחר. הרב קוק מסביר מדוע שמעון בן שטח העדיף את הטהרה על ידי "מי חטאת" מאשר הטהרה שעל ידי שבירה (עין איה שבת י"ד: - פסקה ע"ה):

… טהרת הטומאה שבכלים, אמנם אפשר על-ידי שבירתן, ודאי כיון שבטל שימושן טומאתן בטלה, כמו כן בכל דרכי השימוש האנושיים שמגרעות וטומאות דבקו בהם, ודאי בשבירה חלוטה יטהרו. אמנם, שבירה חלוטה תאבד את הכחות הרעים מהמציאות, ואת הטובים גם כן תחליש ותקטין. וכן בסדרי החיים של החברה, המאבד ושואף להרס בזעף על-מנת לתקן בחפזון, יאבד רב טובה.

… לא טוב הוא לאבד כלים בשביל הטומאה שבהם על הסמך לבנותם בצורה חדשה, כי אם טהרת מי חטאת היא עושה דרכה במתינות בהזאת שלישי ושביעי, מטהרת את הטמאים מצד ההסכמה להכנע לחפץ עליון הגנוז ונעלם מעין כל צופה. המצוה האחת שנאמר עליה ביחוד חקה חקקתי גזרה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. מטיפים של אורה בהאמונה האמיתית שכל המגרעות עומדות הנה להתקן, גם הרעה היותר כוללת ונוראה, מר המות, הנה הוא עומד להראות כי הוא טוב מאד, ולהתקן כולו, שהוא אות על כל הרעות הפרטיות שהן רק סעיפים ממנה.

אמנם, דרך התיקון הולך הוא דרכו לאטו, יען שהוא איננו מאבד את הכחות הישנים עם סדריהם כי אם מהפכם לטובה ולברכה, באשר בכל כח היותר שפל הוא משתמש להעלותו להיות לסעד לדברים קדושים ונעלים....

… אבל התיקון הבטוח והמלא הוא ההחזרה לטובה, שהוא בא בתיקון של מתינות, אותו התיקון שיסד בו צור עולמים לשכלל את הבריאה כולה, לטהרה מכל טומאותיה, להחזיר כל כח רע ומפסיד לטובה מלאה וקיימת...

… וכמה מסוכן הוא הדרך של הריסות הסדרים הישנים והחרבתם בשביל להביא איזה תיקונים נחוצים, כי בהתפשט מנהג כזה יקומו ממחבואם כל עז פנים וכל ריק ופוחז, ויתנשא להעמיד חזון במה שישלח יד בכל דבר מתוקן ומקובל, עד שהטהרה הרצויה ההולכת בדרך התורה היא חלילה תבטל מפני פחזות הפוחזים וההדיוטים הקופצים בראש...

הרב קוק מביא את השבירה לעומת אי שבירה בכלל, אך ראה שניתן להשליך מכך גם על עניינינו. נראה שניתן להעדף את מניעת השבירה המוחלטת מאשר שבירה מוחלטת. אם ניתן לתקן בכל פעם מעט מעט, ובצורה שכזו ליצור "פנים חדשות", נראה שז עדיף על פני שבירה מוחלטת.

אדם-מלאך או אדם-חמור

ניתן להתאים לכל אחת מההשוואות, ראיה מזווית אחרת של המחלוקת.

• אדם-מלאך: השוואה שמסתכלת על התהליך כולו מלמעלה - ההבנה הפשוטה שיש צורך בשבירה מוחלטת על מנת ליצור תיקון - היא ההבנה הפשוטה בבחינת "אדם". לעומת זאת ההבנה שניתן לראות את התיקון תוך כדי השבירה, היא בחינת ה"מלאך".
• אדם-חמור: השוואה שמסתכלת על האופן שבו יש לצאת ממצב של שבירה - חמור שנופל לבור הוא חסר אונים והוא יפול עד התחתית ויחכה שם למישהו שיוציא אותו. לעומת זאת, אדם שנופל לבור, הוא אינו מחכה להדרדר עד לתחתית הבור, אלא מנסה להתפס במה שהוא מוצא ולמזער נזקים. כמו כן, הוא מיד מנסה לצאת מהבור בכוחות עצמו. ההסתכלות על התיקון תוך כדי השבירה, היא ייתרון של האדם לעומת החמור.