פתיחה

פרשת צו פותחת במצוות תרומת הדשן^[1]:

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור.

רש"י מפרש:

"ופשט את בגדיו" - אין זו חובה אלא דרך ארץ שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו לכך "ולבש בגדים אחרים" פחותין מהן (יומא כ"ג:).

הבנת פירושו של רש"י

הרבי מילובאוויטש^[2] שואל על רש"י מספר שאלות:

1. מה הכריח את רש"י בפשט לפרש את טעם המצווה?
2. מדוע רש"י מביא בנוסף לטעם גם את המשל של חז"ל (בגדים שבשל בהן קדרה לרבו…)?
3. כיצד ניתן לומר שהטעם לפשיטת הבגדים היא כדי שיהיו נקיים? הרי עד כה הכהן עבד איתם עבודות מלכלכות אחרות, ועוד שתרומת הדשן עצמה מלכלכת כמו הוצאת הדשן (פעולה דומה).

שלושת השאלות מתבררות כשמבינים שבפשט משמע שפשיטת הבגדים נעשית לאחר תרומת הדשן ולפני ההוצאה, ולא ברור מדוע יש להחליף בגדים ומדוע לא לעשות זאת כבר לפני תרומת הדשן? (כפי הרמב"ם פסק ביד החזקה).

על כך עונה רש"י שיש הבדל בין תרומת הדשן שהיא מצווה (ל' ממצוות העשה ברמב"ם) ובים הוצאת הדשן שהיא הכרח (שיהיה מקום פנוי על גבי המזבח). כמו כן, גמר המלאכה של תרומת הדשן היא על גבי המזבח וגמר הוצאת הדשן היא מחוץ למקדש.

חשיבות תרומת והוצאת הדשן

ככלל, יש קושיה גדולה שבדרך שדבר שנעשתה מלאכתו אין מועלים בו ואין בו קדושה. אם כן, מדוע התורה ציוותה לנהוג בקדושה יתרה בדשן שהוא בעצם שאריות הזבל של הקורבנות?

עד כדי כך שתרומת הדשן היא מצווה ממש שצריכה להעשות בבגדי כהן.

חז"ל^[3] למדו בזירה שווה שתרומת הדשן היא בקומצו של הכהן (נלמד מקמיצה במנחה). אם כן, מה הערך בהורדת קמיצה מדשן המזבח? אלא אם כן נבין שיש כאן מעשה הקרבה ממש ואז נחזור חקושי הראשון כיצד מגדירים מצווה בדבר שכבר נעשתה מצוותו.

הרב קוק כותב על כך בעולת רא"יה^[4]:

הפעולה ששלהבת אש הקודש עושה על תכונת האדם בעת מפעלה, היא נעלה מכל אורח חיים טבעיים וחברותיים של האדם. כל זמן שהפעולה היא על המזבח, הרי היא מתעלה מכל דוגמא אנושית, ואי אפשר שיתנהג על ידה העולם האנושי במפעליו הקבועים. וכדי לרשם את הרושם של השארת השפעת הקדושה על תכונת המזג והרוח החמרי שבגויה, גם באורחות החיים שרק סמוכים הם לתוכן הקודש בהיותם ישרים, אבל לא על המזבח בעצם מושג הקודש הוא המקום שלהם, כדי לתמם חזון קודש אוצר חיים זה, "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח", להיות שם שמור וגנוז עומד ברושם קדושתו, בלא הפרעה, ואף על פי שנעשה מצותו בקדושתו הוא עומד, "ושמו - שלא יפזר" (פסחים כו).

לענייננו, הרב קוק מסביר שכל דבר שנמצא על המזבח נחשב שהוא קודש. בקודש גם הדשן קדוש (כל עוד הוא נשאר על המזבח.

הרב קוק מוסיף שיש חשיבות בפעולת תרומת הדשן בכך שהיא מגיעה דווקא אחרי השיא של "שלהבת אש הקודש" ומטרתה היא לקחת מעט מהקודש ולפעול בו בצורה שתשפיעה "גם באורחות החיים שרק סמוכים הם לתוכן הקודש בהיותם ישרים".

דברי הרב קוק מסבירים את עניין נתינת תרומת הדשן על המזבח אך בצידו.

הרב ויצמן בספרו מצווה ברה חלק ב' מסביר בדברי הרב קוק:

תכליתו היא שישפיע מקדושתו דווקא ממקום זה, "אצל המזבח". על כן בקדושתו הוא עומד, ומשם פועל את פעולתו על תכונת האדם.

צורת ההשפעה היא דווקא בכך שתרומת הדשן נשארת על המזבח ומשם משפיעה לעולם.

ננסה לקחת את העיקרון שבדבריו ונסביר בכך גם את הוצאת הדשן.

הוצאת הדשן

הרבי מילובאוויטש מסיים את דבריו בהוראה מעשית שהוא מוציא מעניין הוצאת הדשן:

ולמדים מפירוש רש"י הנ"ל, שאותו העבד המוזג כוס לרבו הוא עצמו צריך ללכת חוץ למחנה ולעשות עבודתו שם. ואופן עבודתו הוא — שצריך להלביש את עצמו ב"בגדים אחרים — פחותים מהן", ולא בבגדים שבהם עובד עבודתו בפנים, והיינו שצריך להתלבש בלבושי המתברר ולעסוק ולדבר עמו, כפי ערכו ודרגתו.

ואף שזוהי ירידה גדולה ביותר עבורו, שעוסק עם זה שלעת עתה כל מה שיכול לפעול עליו הוא לא בענין תורה ומצוות בפועל אלא רק הכנה והכשר בלבד (ענין של סור מרע וכיו"ב), הרי דוקא מצד זה נקרא בשם כהן בשלימות, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

הוצאת הדשן מחוץ למחנה היא פעולה חשובה של ההשפעה גם במקומות מחוץ למקום הקודש.

אם נחבר את הרעיון של הרב קוק שעוסק בתרומת הדשן ובצורה שהוא משפיע, ניתן לתאר כאן שני שלבים של הוצאת השפע מהקודש אל החוץ.

שני שלבים

אמנם, לפי ההלכה אין לכאורה קשר בין תרומת הדשן שהיא רק קומץ, ואילו הוצאת הדשן החוצה אינה בדווקא מערימה זו, אלא אפילו מהתפוח עצמו כפי הצורך.

אך לפי הפשט נראה שהם שני חלקים המשלימים זה את זה, ועל כן בפשט העבודה נעשית באותו הכהן מצווה בהחלפת בגדים בין השלבים. כך מפרש ר' יוסף, בכור שור:

כשרוצין לפנות המזבח מן הדשן שעליו , היה לובש בגדי כהונה ועולה על המזבח - שאין לעלות על המזבח בבגדי חול - ומוריד הדשן עד אצל המזבח. ולאחר שהורידו משם, לובש בגדי חול ומוציא חוץ למחנה. וזהו "ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן"...

גם אם להלכה אין הדברים בדיוק כך, נראה שעצם התיאור של התורה את הדברים בצורה כזו, מעבירה לנו מסר חשוב לגבי מהות הפעולות.

משל ונמשל

ניתן נמשיל זאת לבחור ישיבה ששהה תקופה ארוכה בישיבה ושפתו נהייתה למדנית ורוחנית. כאשר התלמיד יוצא החוצה ופוגש אדם שעולמו הוא עולם עבודה ומעשה, יהיה קשה להעביר את השפע הרוחני לאותו האדם ללא עיבוד.

תחילה, יש להבין שאותו תלמי צריך לתת לכל ההשגות שלו קצת לשקוע ולהפנים אותם קודם אצלו בפנים כמו שצריך.

כמו כן, אי אפשר להעביר את כל ההשגות שאליהם התלמי הגיע אליהם, אלא יש לברור נקודה מסויימת שאותה הוא רוצה להעביר.

לאחר מכן יש להבין שצריך לגשת בענווה ובבגדים (שהם ההופעה החיצונית) שמתאימה לסביבה בה הוא נמצא.

בצורה כזו אפשר יהיה להביא מהשפע שהיה בקודש כלפי חוץ.

הנמשל הוא שתרומת הדשן מגיעה רק לאחר שהקרבן אוכל על גבי המזבח.

הדשן שהצטבר על גבי המזבח גם בו יש קדושה כלפי מה שמופיע בחוץ, ואף יש לו עדיפות שכן הוא עם אורות מופחתים שניתנים להוצאה החוצה (שכן הקורבן עצמו שיצא מהמקדש נפסל בפסול יוצא).

הכהן לוקח רק קומץ מתוך הדשן וגם אותו הוא מניח במזבח. זהו שלב עיבוד נוסף וחשוב.

הרב ויצמן (באתר י"ג מידות) מסביר שלמידת המידה של הקומץ נעשית בגזירה שווה שמאחדת את החסד עם הדין. הכהן הוא בבחינת החסד והקמיצה שהיא מידתית היא בבחינת הדין. דווקא בעזרת לקיחת מידה קטנה הכהן יכול להשפיע החוצה.

השלב הבא הוא הוצאת הדשן והיא נעשית בבגדים פחותים (אך כשרים). זהו השלב האחרון שבו כהן צריך להתאים את עצמו לסביבה בחוץ כפי שהסביר הרבי מילובאוויטש.

-----

[1] ויקרא ו', ג' - ד'.

[2]ליקוטי שיחות חלק ל"ז. צו תשל"ב.

[3] יומא כ"ד.

[4] עולת ראי"ה חלק א' קכ"ג.