כ"א: במה מדליקין

על איזה נר מדברים?

המשנה הראשונה של פרק שני[1] במסכת שבת פותחת בלשון הבאה:

במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין...

התוספות כבר מעירים על לשון המשנה:

במה מדליקין כו' - פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל.

המשנה מביאה פתיחה לשתי רשימות של החומרים בהם ניתן להדליק ואלו שבהם לא ניתן להדליק. אולם, בתשובתה היא מפרטת רק את הסוגים שבהם לא ניתן להשתמש. אם כן לשם מה הלשון החיובית של "במה מדליקין"?

יש לציין שזוהי רק שאלה לשונית, שכן בפועל כאשר מפרטים את החומרים שלא ניתן להשתמש בהם, ניתן להסיק ששאר החומרים כשרים.

שאלה זו נשאלת על ידי ה"שפת אמת":

במשנה במה מדליקין. לכאורה מיותר כיון דלא חשיב כלל [באיזו פתילות מדליקין] אלא מה שאין מדליקין? ויש לומר ד"מדליקין", פירושו - לצורך מצוה [דנר שבת] ו"אין מדליקין", פירושו - שיש איסור גם כן... והנה מצות נר שבת לא נזכר עדיין קודם משנה זו ואהיכא קאי מתניתין דידן? ...

ה"שפת אמת" מתרץ את הקושיא בכך שהמשנה מדברת גם על הנר הראוי למצווה (במה מדליקין) וגם על כל נר סתמי שמדליקין לפני שבת (במה אין מדליקין).

אולם, ה"שפת אמת" מעלה קושיא נוספת. כיצד משנתינו דנה בחומרים שמהם יש להדליק את נר השבת כאשר היא בכלל לא דנה על מקור החיוב של נר שבת? מעין שאלת הגמרא בפתיחה למסכת ברכות "תנא היכא קאי?".

ניתן להקשות בצורה יותר חזקה. מדוע המשנה לא מדברת במפורש על נר שבת? לכאורה המשנה כלל אינה מדברת על מצוות נר שבת אלא על כל נר סתמי שרוצים להדליק לפני שבת.

ברכת הנר

בגמרא לא מופיעה החובה לברך על נר שבת. בספרים שלפנינו נזכרת לראשונה החובה לברך על נר שבת בפי רב עמרם גאון[2] ורב נטרונאי גאון[3]:

המדליק נר (בשבת) [של שבת] צריך לברך. מה טעם, כיוון דחובה היא, דקאמרינן (שבת כה רע"ב) הדלקת נר בשבת חובה היא, דאמר רב יהודה אמר שמואל הדלקת נר (וגומ') [בשבת חובה, ואסמכוה רבנן (שם לד ע"א) אקרא דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך], ומצינו שמקום שאי אפשר נדחות מצוות אחרות מפניה, דאמר רבה (שם כג רע"ב) פשיטא נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף, חייב {לברך} להדליק נר של שבת. ואם תאמר היכן ציוונו, מדרב איויה ורב נחמן בר(') יצחק (שם כג ע"א).

לפני רב האי גאון עולה שאלה מעניינת[4]:

שאלתם עיקר ברכה להדליק נר של שבת מנהגא או הלכתא ואי הלכתא היכא כתיבא בתלמוד ?... והשיב נר של שבת הלכתא היא ואע"ג דלא אמרה בהדיא דאמר ליה רבא לאביי שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה ותנן במתניתין שלשה דברים צריך אדם וכו' ותנן על שלש עברות נשים מתות וכו'...

השואל מעלה את האפשרות שהדלקת נר שבת היא מנהג ולא הלכה. רב האי קובע שזו הלכה אך מודה שקביעה זו לא נאמרה במפורש (הוא אומר זאת על האמירה לכאורה מפורשת – נר בשבת חובה).

רב האי מביא מקורות נוספים.

משנה בשבת[5]:

שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתן ערבתן הדליקו את הנר.

מתוך מקור זה אין חובה להבין שהדלקת הנר היא מצווה, אלא ניתן להבין שזהו מנהג שאתו מקבלים את השבת. המשנה באה לומר שלפני שמקבלים את השבת יש לעשות הכנות מסוימות.

מקור נוסף שמביא רב האי נמצא בדברי מדרש תנחומא[6]:

ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן... הדלקת הנר דכתיב (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג זו הדלקת הנר בשבת... ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו... הדלקת הנר מנין? היא כבתה נרו של אדם דכתיב (משלי ה) "נר אלקים נשמת אדם" לפיכך תשמור הדלקת הנר.

ניתן להסיק מתוך מדרש זה שמצוות הדלקת הנר יכולה להיות קדומה עד לחוה.

השתלשלות ההלכה

ברצוני להציע סברה לגבי התהוותה של מצוות נר שבת. בכך ניתן למצוא דמיון רב בינה ובין מצוות הדלקת נר החנוכה.

נר שבת היה נהוג עוד מימי חווה וכן בימי האבות[7].

חכמים ראו בכך מנהג טוב ויפה שיש לקבעו כהלכה. ובאמת בדור הגאונים גם קבעו ברכה מסודרת לתקנה הזאת של חכמים.

הייחודיות בתקנה זו של חכמים שהם הפכו מנהג שנהגו עם ישראל לחובה.

לכן המשנה לא מתחילה בכך שחובה להדליק נר שבת, שכן העם כבר נוהג להדליק נר שבת. משום כך המשנה כתובה בלשון כללית, דהיינו, "במה מדליקין" את הנרות שהעם כבר נוהג להדליק. ההתייחסות במשנה היא לכאורה לנרות שהעם כבר נהג להדליק לפני תקנת חכמים של נרות שבת.

המשנה מחדשת שאת הנר שמדליקים אסור להדליק מחומרים מסוימים, ולכן שמה על זה את הדגש מפני שזוהי בדיוק נקודת החידוש.

היכולת של חז"ל לראות מנהג קיים של העם ולומר עליו שהוא דבר נכון וקדוש היא זו שמראה את גדלותם ואת גדולתו של עם ישראל ששימר מנהג זה עד שנקבע להלכה.

----------

[1] שבת כ"א: .

[2] סדור רב עמרם גאון – סדר שבתות.

[3] תשובות רב נטרונאי גאון - ברודי (אופק) אורח חיים סימן ס"ו.

[4] תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן צ"א.

[5] שבת פרק שני, בגמרא - לא: .

[6] תנחומא פרשת נח פרק א'.

[7] בראשית רבה ס', ט"ז.