פרקים ד'- ו' - מכות פלשתים
ניסיון ההצלה של שמואל
ישראל יוצאים לקרב מול הפלשתים ונוחלים תבוסה גדולה.
אך מעניין שרגע לפני היציאה למלחמה מופיע שמואל[1]:
ויהי דבר שמואל לכל ישראל (הפסקה של המסורה, רווח) ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה… וינגף ישראל לפני פלשתים…
- מה אמר שמואל?
- האם ישראל הקשיבו לו?
נראה שההפסקה במסורה מרמזת לנו להשלים את החסר על פי מקומות אחרים.
הפעם הבאה שאנו מוצאים את שמואל היא לאחר סיום הסיפור של הארון. לאחר שהארון חזר לישראל ולאחר המגפה שפרצה כתוצאה מכך בבית שמש, מגיע שמואל עם נאום חדש[2]:
ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר: אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל ה' ועבדהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים. ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרת ויעבדו את ה' לבדו.
קטע זה מופיע גם הוא עם הפסקת המסורה לפני ואחרי הקטע.
יתכן לומר שנאום זה מרמז לנאום הראשוני שנשא שמואל לפני המלחמה הקודמת עם פלשתים (ואולי אף אותו נאום ממש). על מנת לומר זאת, יש לשנות דבר אחד והוא תגובת העם. נראה, שלפני המלחמה הראשונה בפלשתים העם סרב לשמוע בקול שמואל, מה שהיה חילול ה' בפני עצמו וגם הוביל לחילול ה' כאשר עם ישראל הפסיד בקרב וארון ה' נלקח ממנו. אולי בגלל חילול ה' הכתוב הסתיר את הנאום הראשון עם תגובת העם שם ורמז לבחון את הנאום שנישא בשנית לאחר המלחמה שם עם ישראל החליט לחזור בתשובה ובעקבות כך לנצח במלחמה את הפלשתים.
ניתן למצוא סמך לכך שעם ישראל לא הקשיב לשמואל מתהלים ע"ח[3]:
וינסו וימרו את אלקים עליון ועדותיו לא שמרו. ויסוגו ויבגדו כאבותם נהפכו כקשת רמיה. ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו. שמע אלהים ויתעבר וימאס מאד בישראל. ויטש משכן שלו אהל שכן באדם.
חפני ופנחס
מעניין שלאחר המפלה הראשונה, עם ישראל לא חוזר בתשובה, אבל מחליט לקחת לעזרה את ארון ה' ומסתייע בחפני ופנחס (על אף כל מה שעשו עד כה)[4]:
ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים? נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו וישענו מכף איבינו. וישלח העם שלה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות ישב הכרבים ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלקים חפני ופינחס. ויהי כבוא ארון ברית ה' אל המחנה וירעו כל ישראל תרועה גדולה ותהום הארץ. וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים וידעו כי ארון ה' בא אל המחנה… וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאד ויפל מישראל שלשים אלף רגלי. וארון אלקים נלקח ושני בני עלי מתו חפני ופינחס.
כיצד יתכן שלאחר התנהגות חפני ופנחס כלפי העם, עם ישראל חושב שהם יעזרו לו לנצח?
בכלל, אם עם ישראל לא חזרו בתשובה, מדוע הם לוקחים איתם את הארון?
הרב מנשה וינר שליט"א מסביר שעם ישראל התייחסו לארון ה' כמעין קמע שעוזר להם לנצח את המלחמות. ולכן אין זה סותר את אי חזרתם בתשובה, וזה מסביר את הסיבה למפלה שלהם ולקיחת הארון מהם.
על כך אני רוצה להוסיף, שייתכן והסיבה שבגללה העם בחר דווקא בחפני ופנחס לשאת את ארון ה', היא דווקא בגלל המרחק של חפני ופנחס מהעם. העם העדיף מישהו שלא קשור אליו ולא ידרוש ממנו שיחזור בתשובה, מה שאין כן שמואל שתבע מהעם כל הזמן לחזור בתשובה.
לשם המתודה אנסה לתאר את דרישותיהם של חפני ופנחס מעם ישראל כתנאי להגעתם. חוץ מסך מסויים של קרבנות שבהם הם מקבלים חלק, בוודאי הם ביקשו שישאו תפילה ויעשו טקס מכבד שבו הם נושאים דברים. ייתכן שביקשו מהנוכחים לחבוש כיפות במהלך הטקס, אך לא משהו בעל מהלך תשובה אמיתי פנימי. הם לא דרשו מעם ישראל לוותר על דבר.
מכות מצרים
ההקבלה בין המכות הניחתות על הפלישתים ובין מכות מצרים, זוהי הקבלה שנעשית על ידי הפלישתים עצמם. לפני היציאה לקרב אנו מוצאים אותם אומרים[5]:
אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר. התחזקו והיו לאנשים פלשתים פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם והייתם לאנשים ונלחמתם.
כמו כן, לאחר המכות הם מנסים לשכנע זה את זה להחזיר את הארון לישראל[6]:
ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם הלוא כאשר התעלל בהם וישלחום וילכו.
עניין הכבוד המופיע מספר פעמים, גם כאשר הקב"ה פונה לעלי "ותכבד בניך ממני" וכן במותו "כי זקן האיש וכבד", "אי כבוד... גלה כבוד מישראל", ועוד פעמים רבות בפרקים הללו. כמובן מילה זו מופיע גם במכות מצרים לגבי פרעה שהכביד את לבו וכן במספר מכות כמו "דבר כבד מאוד".
על ההקבלות בין המכות כתבו כבר רבים ואיני רואה צורך לחזור על כך.
רק נקודה אחת אביא בשם הרב מדן, וזאת מפני שהיא לא ידועה. הוא טוען שמכת העכברים המופיעה כאן היא מכת הערוב שהיתה במצרים. ושהיא זו שהובילה למכת הטחורים (כאשר העכברושים פגשו את היוצאים לעשות את צרכיהם ותקפו אותם) ניתן לעיין על כך עוד בהרחבה בספרו על ספר שמות[7].
מעניין לראות שאם המכות מצריים מופיע שרק המצרים לקו, בסיפור שלנו גם עם ישראל לוקה.
הפסוקים מסתירים את המכה הגדולה שניחתה על עם ישראל בחרבן שילה (ורמוזים בירמיה ותהלים). מה שהפסוקים כן מתארים לנו נראה כמו מכת בכורות (שנפדו בשבט לוי) אלא שכאן עם ישראל חוטף, ומי שמת הם בין השאר נציגיו, כהניו (בכוריו) חפני ופנחס.
הרעיון שעומד מאחורי זה הוא מעין הרעיון שהרב וינר הביא בספרו, שבסופו של דבר המנצח היחידי מהסיפור הזה הוא ארון ה'.
עם ישראל הפסיד את הארון מכיוון שלא היה ראוי (לא חזרו בתשובה), הפלשתים הפסידו את הארון מכיוון שגם הם לא היו ראויים. אך בסופו של דבר הארון חזר למחנה ישראל כדי להביא לתיקון, לא לפני ששוב הכה מכה כבדה והודיע שכבודו של ה' הוא זה שצריך לדרוש אותו.
נביא קטע ממאמר של הרב אלחנן סמט[8]:
בירושלמי מסכת קידושין דרשו חז"ל: "גדול הוא קידוש השם מחילול השם" [סה, הלכה א]. בקריאה ראשונית משפט זה נראה מיותר שהרי ברור שקידוש ה' עדיף מחילול ה'. מסביר הרב צבי יהודה שהאות מ' במשפט זה איננה מ' היתרון אלא מ' של מתוך. משמעות המשפט היא שגדול קידוש ה' כאשר הוא מתוך חילול ה'. יש מצבים שבהם ישנו הכרח לגרום לחילול ה' בכדי לתקן את העוול היותר גדול שקיים כעת. אולם כדי לא להישאר במצב החדש ששמו של הקב"ה מחולל, אז מתוך חילול שמו הנוכחי הוא מקדש את שמו. כלומר, הקב"ה גורם לחילול שמו כדי לקדש את שמו יותר מהמצב שהיה לפני חילול שמו שאז המצב היה לא קידוש ה' ולא חילול ה'.
ראו בארון ה'
כפי שהזכרנו, גם לאחר שארון ה' חזר לישראל הוא הכה מכה גדולה בישראל[9]:
ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה.
הפרשנים השונים מתחבטים בהגדרת החטא שבגינו הגיע העונש לעם ישראל.
קשה לומר שעם ישראל קיבל באדישות את הגעת הארון שכן כתוב[10]:
והעגלה באה אל שדה יהושע בית השמשי ותעמד שם ושם אבן גדולה ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו עלה לה' והלוים הורידו את ארון ה' ואת הארגז אשר אתו אשר בו כלי זהב וישמו אל האבן הגדולה ואנשי בית שמש העלו עלות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה'.
אולם, ניתן לומר שהפסקת המסורה באמצע מרמזת לנו שדווקא בהפסקה זו התרחשה המכה הגדולה.
בהתחלה הארון הגיע ואנשי בית שמש התייחסו אל כך באדישות ולא נתנו מעצמם כלום (מה שאומר שהם גם לא חזרו בתשובה), אלא הקריבו את הפרות שהגיעו עם העצים של אותה עגלה עצמה שנשאו (אפילו קרשים לא הביאו מעצמם).
לאחר מכן היתה המכה הגדולה, ורק אז אנשי בית שמש העלו עולות וזבחים לה'.
אמנם, פירוש זה אינו מחויב וניתן לומר דבר יותר פשוט.
עסקתי בעבר בספר שופטים במשמעות הראיה בהופעת ה'. השאלה התעוררה בקריאה של ההופעה אצל גדעון שרואה את מלאך ה', וכן אצל מנוח ואשתו שראו את המלאך ה' ופחדו.
הרעיון הוא שהראיה לכשעצמה אינה מחייבת מיתה כמו שמשתמע מקריאה ראשונית של הפסוקים, אלא שהרואים בהופעת השכינה מפחדים מהעברות שבידיהם. הופעת ה' היא מעמד משפט שבו האדם בוש ונכלם מעברות שבידו ומרגיש שהוא חייב מיתה בגללם, ואף חושש שמא במעמד זה ה' יפרע ממנו על עברות אלו.
בכל מקום הסברנו מהם העברות שאותם אנשים חששו מהם.
אצלנו, העברות ברורות ומוסברות מיד לאחר מכן במעמד עם שמואל הנביא שדורש מהם להסיר את העבודה הזרה מקרבם, ובכך להפך סוף סוף לעם חופשי בארצו השב לתרבות אבותיו ולאמונת אלוקיו באמונה שלימה.
כך היה ביציאת מצרים[11]:
וכן אתה מוצא לישראל, כשהיו במצרים, היו עובדין עבודת כוכבים ולא היו עוזבין אותה, שנאמר (יחזקאל כ, ח): איש את שקוצי עיניהם לא השליכו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים, לא יגאלו לך, ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים, ולכפור בעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב (שמות יב, כא): משכו וקחו לכם, כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים, וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים, ועשו הפסח, שבכך הקדוש ברוך הוא פוסח עליכם.
הוי : "בשובה ונחת תושעון" (ישעיה ל, טו).
בעזרת ה', בקרוב בימינו.
----
[1] ד', א' - ב'.
[2] ז', ג' - ד'.
[3]תהלים ע"ח, נ"ו - ס'.
[4] ד', ג' - י"א.
[5] ד', ח' - ט'.
[6] ו', ו'.
[7] "כי קרוב אליך", שמות, עמוד 104, "נס וטבע במכות מצרים", פסקה ד'.
[8] פרק ד' - "מלחמת ישראל ופלשתים והשלכות ההפסד (1)", מהאתר של ישיבת ברכת משה, מעלה אדומים.
[9] ו', י"ט.
[10] ו', י"ד - ט"ו.
[11] שמות רבה ט"ז, ב'.