ב. יציאות השבת - משנה ראשונה
ישנו כלל שמשנה שבה מופיע "כיצד" מרמזת על כך שהחלק הראשון הוא משנה קדומה.
במשנתינו הדבר ברור שכן יש מקבילה שמסכת שבועות שנוקטת בנוסח "יציאות השבת שתיים שהן ארבע".
אולם ברצוני "להתפרע" ולטעון שיש כאן שלושה שלבים שמהם הורכבה המשנה (שלוש משניות שונות?), שכן הנוסח ברישא הוא "שתיים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ".
ולעומת הנוסח ברישא בהתפרטות של העני ובעל הבית יש אי סמטריה ברורה. שכן בפירוט יש מופעים לסירוגין של ה"בפנים" וה"בחוץ" (ורש"י נדחק לפרש שהכוונה לעומד בפנים שזה לא פותר את שאלתינו).
משנה 1: בחינת המקום - (שבועות) "יציאות השבת שתיים שהן ארבע" - והכוונה לארבעת הרשויות, כפי שמופיע במפורש בתוספתא: ארבע רשויות לשבת (1)רשות היחיד (2)רשות הרבים...(3)אבל הים והבקעה [והכרמלית] והאסטוונית והאסקופה (4) חצר של רבים ומבואות שאין מפולשין.
העקרון מובן, שיש שתי רשויות יסודיות ומהן מתפרטות עוד שתיים שיוצאות מביניהם (שילוב של שניהם). מצד הבחינה הזו ניתן לומר שמדובר באדם שמהלך בעצמו עם החפץ ממקום למקום.
משנה 2 - בחינת המעשה - שתיים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ - הפעולה מתחלקת לשתיים, עקירה והנחה. השאלה היכן המעשה עצמו מתבצע (ההנחה) וכאן זה מחלק לבפנים ובחוץ. במושגים פיזיקליים - במשנה 1 הגדרנו קו וכעת מגדרים את הווקטור (התנועה) שיכולה להיות לשני הכיוונים.
העקרון שמחלקים בין הוצאה להכנסה. זאת אומרת שהכוונה המקורית היא שמדובר עדיין על רשויות אלא שבכל העברה בין הרשויות יש שני כיוונים.
משנה 3 - בחינת האדם - כאן יש ירידה לרזולוציה יותר קטנה של בעל הבית והעני, ובייחוד הסיפור של היד. מסתבר שהוצאה יכולה להתבצע בשתי דרכים. (1) על ידי הוצאה של היד (שימו לב אין כאן מקרה שהאדם מעביר עם גופו את החפץ!!) או (2) על ידי לקיחה מתוך היד.
יש כאן חידוש עצום שבו המעבר מתבצע בשני שלבים ואין כאן "מלאכה הנעשית מבין שניהם" למרות שאחד עוקר ואחד מניח ( אני מתייחס לחידוש במקרים שבהם חייבים ומתעלם בינתיים ממקרי הפטור ). וזאת מפני שהאדם במקרה הזה הוא המקום ולכן לקיחה מהיד היא כמו לקיחה מהרצפה, וכן הנחה ביד החבר.
מכאן ניתן להסיק שיש הרבה משמעויות שרבי ניסה להכניס במשנה הזו ובכך שהוא בנה אותה משלוש משניות שונות שיכולות לעמוד כל אחת בפני עצמה. הקושי של הגמרא הוא כמובן לחרוז את כל שלושת המשניות למשמעות אחת ומכאן נולדה הסוגיא.
--------
כעת מובן מדוע יש "יציאות" ולא הוצאה והכנסה כפי שמפרטים. מפני ש"יציאות" מתייחס למבנה המשנה הקדומה הראשונה, שם אין חלוקה בין יציאות להכנסות.
(לשון הזהב) מדוע אין אחת שהן ארבע - אם יציאות והכנסות אותו הדבר? -> לפי המשנה הקדומה אין מדובר כאן רק בהתפרטות אלא בבניה מבין שני סוגי ה"יציאות" (רשיויות). כמו כן, אצלינו יש מלאכה הנעשית מבין שני האנשים (סוג של חיבור) וזו נחשבת למלאכה של אדם בודד.
תשובה נוספת מיד...
--------
ישנם שני פסוקים שלומדים מהם את היצואות-הוצאות:
"אל יצא איש ממקומו" - פרשת המן (זה שאוכלים).
"ויכלא העם מהביא" - פרשת נדבת המשכן.
בהשראת מאמרו של הרב ברואיר חשבתי על חילוק מעניין בין שתי הבחינות. הרב ברויאר אומר שהמן מתייחס לאדם כבעל תאוות והשני לאדם כבעל מעלה ויוצר.
לענ"ד אפשר לפתח זאת ולומר שהבחינה הראשונה מתייחסת לאדם כמחובר לעולם הזה. והשבת באה ומנתקת אותו מהחיבורים הגשמיים שמושכים אותו (חוץ מהאכילה עצמה). זה עניינו של המן - לנתק את האדם מתלות גשמית ולהיות תלוי בקב"ה "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן".
הבחינה השניה מתיחסת לאדם כמחובר למעשה הבריאה וכממשיכו - ולכך השביתה השניה מתייחסת.
ניתן להסביר על פי זה את הבחירה של ה"עני" ו"בעל הבית" - ה"עני" תלוי בעולם הזה ועומד בחוץ, ולעומתו "בעל הבית" יושב במנוחה ומבטא את הבחינה של היוצר והבעלים. כפי שהזכרנו לעיל - אף אחד מהדמויות לא יוצא ממקומו וזה בא להדגיש שיש כאן שני כוחות שונים.
זהו נימוק נוסף לפתיחה "יציאות" ברבים. שתי בחינות ביציאות השבת שאותם אנו מונעים.
יציאה של העני בגלל התלות בעולם הזה. ויציאה של בעל הבית כהכרזת בעלות על העולם הזה.
ישנו חילוק נוסף שמופיע בר' אשר בחידושיו על מסכת שבת: האם הוצאה הי מלאכה של העברה מרשות לרשות או של העברת החפץ ממקום למקום. דהיינו האם הגדרת המלאכה היא במקום או בחפץ.
ונראה שבעומק אלו שתי הבחינות שדיברנו עליהם:
1. מקום - אל יצא איש ממקומו (החיבור לעולם הזה - עיינו במאמרו של הרב ליכטנשטיין: לינק
2. חפץ - העברת בעלות יכולה להעשות רק אם אתה בעל החפץ ולכן בבחינה של העברת חפץ יש ביטוי לבעלות (לעומת מעבר בין רשויות שיכול להעשות גם אם אין לך בעלות על הרשות - שכן רק אדם שגדר,פרץ,נעל ועשה פעולה בקרקע עצמה מבטא בעלות).