כ"ו. - חלוקת ירושלים לשבטים
יסוד המזבח
תוך כדי דיון לגבי חלוקת ירושלים לשבטים מביאה הגמרא ברייתא:
מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי. והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה. שנאמר: "חופף עליו כל היום" (דברים ל"ג, י"ב). לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן (=מארח) לשכינה.
המפרשים מסייגים את הדרשה (בהשוואה למקורות מקבילים בש"ס) ומסבירים שחלקו של יהודה לא כולל את כל מקום המזבח, אלא רק את החלק של היסוד הדרומי והמזרחי, ולכן רק שם אין יסוד למזבח. כך ניתן ללמוד לדוגמה מזבחים נג:
קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר: לפי שלא היתה בחלקו של טורף [רש"י: בנימין דכתיב ביה 'זאב יטרף' (בראשית מ"ט, כ"ז)], דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה.
צערו של בנימין
צערו של בנימין נראה במבט ראשון כמו צרות עין. מדוע בנימין הצטער ששיתפו את יהודה בחלקו במזבח? מדוע לא שמח בשותפות זו?
מה הקשר בין צערו של בנימין לכך שזכה להיות אכסניא לשכינה? בנימין הצטער שיהודה שותף בחלקו במזבח, ולכן זכה להשראת שכינה? היינו מצפים שיזכה בתפקיד הקשור בקורבנות, או בחלק אחר במקדש (כפי שמסבירים חלק מהמפרשים. אך הדבר קשה, שכן החלק במקדש השייך לבנימין מופיע בתחילת המדרש והוא לא תוצאה של הצער שלו שמופיע רק בהמשך).
זכותו של בנימין
ב"ספרי" על ספר דברים (וזאת הברכה, פיסקא שנ"ב) מובאים נימוקים נוספים לזכותו של בנימין בהשראת שכינה בחלקו (נביא חלק מהם):
מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? משל למלך שבא אצל בניו לפרקים. כל אחד ואחד אמר: אצלי הוא שורה. קטן שבכולם אמר: אפשר שמניח אבא אחיי גדולים ושורה עמי?! הלך ועמד ופניו כבושות ונפשו עגומה. ראה אותו אביו שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו. אמר: מאכל ומשתה יהיה משלכם, ולינתי אצלו. כך אמר הקב"ה: בית הבחירה יהיה בחלקו של בנימן, וקרבנות מכל השבטים…
דבר אחר: מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? משל למלך שהיו לו בנים הרבה. משהגדילו הלך כל אחד ואחד ותפש את מקומו. קטן שבכולם, היה אביו אוהבו, אוכל עמו ושותה עמו, נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס. כך בנימין הצדיק קטן שבשבטים היה, והיה יעקב אבינו אוכל עמו ושותה עמו, נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס. אמר הקב"ה: מקום שסמך צדיק זה ידיו, שם אני משרה שכינתי, לכך נאמר 'ובין כתפיו שכן' (דברים ל"ג, יב).
דרשות אלו נראות דומות לדרשה אצלנו, אך אינן זהות לדרשה אצלנו.
שותפות
נראה לפרש, שהחלוקה של המקדש בין בנימין ובין יהודה נועדה ליצור שותפות של שני השבטים ומתוך כך של שאר עם ישראל.
צערו של בנימין נובע מתוך שאיפה לשלמות, והבנה שאם חלק מהמזבח נלקח ממנו, יש בכך אמירה כלפיו שהוא לא שלם ולכן צריך את יהודה שיהיה שותף עמו.
השאלה מה עושים עם צער שכזה. וכאן חסרה חוליה חשובה בסיפור.
נראה שבנימין אינו לוקח את הצער ויוצא איתו למחלוקת חלילה או מלחמה באחיו.
בנימין מחפש להשלים את החסר בצד הרוחני, בתפילה לה' ובהסתמכות על ה'.
מכיוון שבנימין הבין שהשלמת החסר לא תמצא בעולם הגשמי (וזהו הביטוי של היסוד החסר של המזבח) אלא בהשלמה רוחנית, הקב"ה נחלץ לעזרתו ומשרה שכינתו אצלו.
גדלות הנפש של בנימין שחיפש את השלמתו אצל הקב"ה ולא בהתרעמות כלשהי, היא הנקודה שבגללה זכה בהשראת שכינה.