כ"ד: - מעשה מרכבה
יוצר אור
המשנה בעמוד הקודם אמרה:
סומא פורס את שמע ומתרגם. רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע.
מסביר הרמב"ם בפירוש המשניות:
ופורסין על שמע - היא הפריסה וההצעה שהיא קודם קריאת שמע, רוצה לומר שיסדר אדם אחד יוצר ואהבה.
התמקדות המשנה היא בברכת יוצר אור על ידי סומא.
חכמים (תנא קמא) מנסים לנמק מדוע סומא אכן יכול לברך את ברכת יוצר אור:
תניא: אמרו לו לרבי יהודה: הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם!
ור' יהודה: התם באבנתא דליבא תליא מילתא והא קא מיכוין וידע, הכא משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה.
ורבנן: אית ליה הנאה כרבי יוסי. דתניא: אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" (דברים כ"ח, כ"ט). וכי מה איכפת ליה לעוור בין אפלה לאורה? עד שבא מעשה לידי פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו, למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.
חכמים
חכמים מקשים על דברי רבי יהודה מכך שאנשים לומדים את מעשה מרכבה ללא שהם רואים אותה בחוש. אם כך, הם יכולים לברך גם "יוצר אור", גם אם הם לא רואים את המאורות.
אולם, השוואה זו לכאורה לא מתחילה, כפי שעונה רבי יהודה. שכן ברכת יוצר אור היא על הנאת החוש מהאור, לעומת לימוד מעשה מרכבה שהוא שייך ל"אבנתא דליבא" (בינת הלב).
מה הייתה ההוא אמינא של חכמים כשהם ניסו להוכיח מלימוד מעשה מרכבה?
מדבריהם של חכמים בהמשך משמע שהם אכן מייחסים הנאה חושית לסומא מהאור שאחרים מצילים אותו בזכות האור. בכך מתחזקת השאלה, מדוע הם ניסו לערוך השוואה מלימוד במעשה מרכבה שאין בו הנאה חושית?
ברכות הנהנין והשבח
נראה שיש מחלוקת בין חכמים ובין רבי יהודה בהגדרת ברכת יוצר אור.
לפי רבי יהודה זוהי ברכת נהנין, ולכן סומא שאינו נהנה באופן ישיר מהאור אינו חייב בברכה.
לעומת זאת, חכמים רואים בכך ברכת השבח, ולכן כמו שלימוד מעשה מרכבה, מביא את הלומד להבנה של גדלות הבורא והנהגת עולמו, כך גם סומא יכול להבין את המשמעות של בריאת המאורות על ידי הקב"ה וכיצד הוא מנהיג בעזרתם את עולמו.
בהמשך גם חכמים מקשרים את הסומא להנאת האור, מכיוון שגם בברכת השבח צריך להיות יחס כלשהו של הנאה בין המברך לנושא הברכה, אך עדיין יש לפרש לדבריהם שמדובר בברכת השבח (הראבי"ה הגדיר זאת כהנאה כללית). הגדרת ברכת השבח ככלל היא הודאה, אך הודאה חייבת להיות כזו שיש איזו הנאה ממנה, גם אם היא עקיפה (כדי שהשבח לא יהיה "באוויר" אלא יבוא מתוך מציאות כלשהי שאותה משבחים).