מסכת מגילה - י"ח: - התעייף עיניך בו ואיננו

רבי מאיר

חז"ל אומרים שאצל רבי מאיר דברי התורה נחשבים כאילו הם כתובים כנגד עיניו. אך לכל אדם אחר אין הדברים כך, והם מנמקים זאת בשני פסוקים:

אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי "ועפעפיך יישירו נגדך" (משלי ד', כ"ה)?

אמר לו: אלו דברי תורה. דכתיב בהו "התעייף עיניך בו ואיננו" (משלי כ"ג, ה').

הפסוק המדבר על הצד המיוחד שהיה קיים אצל רבי מאיר "ועפעפיך יישירו נגדך" מוסבר על ידי פסוק המדבר על צד השלילה, שכנראה קיים אצל אחרים, "התעיף עיניך בו ואיננו".

רש"י במקום מסביר:

התעיף עיניך בו ואיננו - אם תכפול עיניך ממנה הרי היא משתכחת ממך כהרף עין.

משלי

הכל טוב ויפה, אלא שהתבוננות בפשט הפסוקים במשלי נותנת לנו תמונה שונה (משלי כ"ג, א' - ה'):

כי תשב ללחום (=לאכול לחם) את מושל, בין תבין את אשר לפניך. ושמת שכין (=סכין) בלועך, אם בעל נפש אתה. אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים. אל תיגע (=מלשון יגיעה) להעשיר, מבינתך חדל. התעוף [התעיף] עיניך בו ואיננו, כי עשה יעשה לו כנפיים כנשר ועיף [יעוף] השמים.

בפשט הפסוקים מדובר במושל שיש להיזהר ממנו. הוא מנסה לפתות בלחם כזבים והפסוקים מורים לא להתפתות גם אם "בינתך" מביאה למסקנה אחרת. הפתרון הוא לעצום את העיניים לרגע, ואז לפתוח אותם ולראות שהכל זמני (לחם כזבים) ונעלם כי אינו אמיתי.

הסבר זה תואם לפרק הראשון של תהלים. שם אומר דוד המלך (ב' - ד'):

כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים כי אם כמוץ א‍שר תדפנו רוח.

הרשעים אינם נטועים בקביעות ולכן הם כמוץ שמתנדף ונעלם (לחם כזבים).

• אם כן, כיצד חז"ל פירשו את הפסוק במשלי על דברי תורה, שיש להיזהר שלא ישכחו. כאשר לפי הפשט מדובר על המלחמה ברשע ובזמניות? והפסוק ממליץ כן לעצום עיניים לרגע וכך לראות שהרשע נעלם מפני שהוא זמני.

תלמיד חכם שסרח

נראה שחז"ל דרשו את הפסוקים על תלמיד חכם שסרח. על כן, מצד אחד אפשר להבין לפי הפשט שיש פה מלחמה ברע. ומצד שני אפשר לדרוש זאת על דברי תורה, אך לאו דווקא במובן הפשוט.

מכיוון שאותו תלמיד חכם אינו ראוי, דברי התורה שלו אינם נתפסים בלב. נקודת המבחן היא שאם אדם יעצום את עיניו, אזי דברי התורה יעלמו, מכיון שהם לא אמיתיים. על כן הפסוק מכנה אותם "לחם כזבים".

כל אדם

ניתן לומר שתופעה זו יכולה להיות במינון כזה או אחר אצל כל אדם רגיל (שאינו רבי מאיר) שלומד דברי תורה, ואם לא יחזור עליהם ויפנים אותם, הם יעלמו ממנו.

אמנם, לא ממש במצמוץ, כפי שמתואר בקיצוניות בפסוק (שמתאר מצב קיצון). אך חז"ל רצו להדגיש את העקרון שדברי תורה (גם אם הם אמיתיים ונלמדים מרב ירא שמיים) צריכים התמדה וחיבור כדי שיופנמו .

תוכו אכל

מעניין להמשיך את הדרשה לפסוק המנוגד שנדרש על רבי מאיר. רבי מאיר היה תלמידו של אלישע בן אבויה שפרש, ועליו נאמר שתוכו אכל קליפתו זרק. אותו הציור של המושל המתואר במשלי, אלא שעל רבי מאיר נאמר שהוא התגבר על לחם הכזבים ועפעפיו היישירו נגדו. הוא הצליח לאחוז בפנימיות דברי התורה, בנקודת האמת שבהם ולהפנימם אל ליבו.

הבינה והלחם

בפרק אחר במשלי (ט', א' - ט') מתוארת החכמה, הבינה והלחם במובן החיובי והנכון שלהם:

חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה… לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה. יסר לץ לקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו... תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח.

כאן מתוארת מציאות שלמה ונכונה שבא אדם דורש את החכמה ועוזב את דברי הפתאים. ונראים דברים אלו כהתוויית כיוון חיובית שמשלימה את העיקרון של ההתמדה בדברי התורה. תן לחכם ויחכם עוד…