תפילת חנה הראשונה

חנה מגיעה למשכן ומתפללת[1]:

… והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה. ותדר נדר ותאמר: ה' צבאות! אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו!

• כיצד יתכן שאחרי כל הכאב שעברה חנה, היא נודרת בתפילתה שאת הבן שלה היא תתן לה'?

• לשם מה יש בכלל צורך בהקדשה כזו לה'? החסר כח אדם במשכן?

• לשם מה התוספת "ומורה לא יעלה על ראשו" (שלא יסתפר ויהיה נזיר)?

נתבונן בתגובתו של עלי[2]:

והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שמר את פיה. וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכרה. ויאמר אליה עלי: עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעליך! ותען חנה ותאמר: לא אדוני! אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה'! אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה. ויען עלי ויאמר: לכי לשלום ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו.

• מדוע עלי חשב שחנה שיכורה?

לכאורה הפסוקים מתארים לנו את הסיבה "מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". אך אם התנהגות זו נחשבת ל"מוזרה", מדוע חז"ל למדים מכאן[3] שראוי להתפלל בשקט עם חיתוך שפתיים, ממש כמו חנה? אם זוהי ההתנהגות הרצויה, מדוע עלי חשב שחנה שיכורה?

ניתן לומר שבזמנם היה נהוג להתפלל בקול. אך גם אם נקבל הנחה זו, אין זה כל כך מוזר להתפלל בשקט, עד כדי מחשבה שהיא שיכורה.

ברצוני להביא רעיון שמבוסס על שיעור ששמעתי מאת הרב מנשה וינר שליט"א (שמפתח רעיון שהביא ביסודו הרב מדן).

הרב וינר מביא את דברי חז"ל שבני עלי לא חטאו (נדון על כך במאמר הבא)[4]:

אלא מה אני מקיים "אשר ישכבון את הנשים"? - מתוך ששהו את קיניהן (=קרבנות היולדות) שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום.

חטאם האמיתי של בני עלי היה שקידמו בתור את מי שהיה לו קרבן יותר גדול. על כן, קרבנות היולדות היו אחרונים בתור מפני שהיו קרבנות של ציפורים קטנות. מכיוון שעיכבו את היולדות מלהביא קרבן ולחזור לבעליהן, מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום.

הזוהר מפרט יותר[5]:

... ומשום זה שהנשים ביקשו להיכנס שמה (אל המקדש, והם עיכבו אותן), על כן כתוב את אשר ישכבון את הנשים, דהיינו שעכבו אותן מלהכנס.

על כל פנים, ניתן להבין מכאן שהיחס של בני עלי אל הבאים להקריב קרבן לא היה מסביר פנים במיוחד. מה שמן הסתם השפיע על כמות האנשים שהגיעו בפועל אל המשכן.

באווירה הזו, חנה מגיעה אל המשכן ופוגשת בחפני ופנחס בכניסה. חנה מגיעה ללא כל קרבן בשלב הזה ועל כן היא אינה מורשת להיכנס פנימה.

חנה לא מוותרת ונדחפת בכל כוחה אל תוך המשכן. לשם כך היא נאבקת והדבר ניכר על פניה ועל בגדיה.

היא מתפרצת אל תוך המשכן בסערת רגשות תוך כדי ריצה מהירה מהירה ואז לפתע היא עומדת ובדממה מוחלטת מתחילה את תפילתה.

המעבר החד שבין דמותה של אישה שעד לפני רגע התפרעה בכניסה למשכן ברעש גדול ואז לפתע עוברת למצב הפוך לחלוטין של עמידה בדממה ובבכי בבת אחת, דומה מאוד למעשיהם של שיכורים. ישנה תופעה אצל שיכורים שבו הם עוברים ממצב רוח אחד לשני בקיצוניות גדולה ברגע אחד.

עלי, שרואה את הדברים מהצד מבין שיש כאן משהו משונה וחושב אותה לשיכורה.

חנה שמתוודעת אל מלוא עוצמת העוול שנעשה במשכן, נושאת תפילה קורעת לב, אלא שהפעם היא מתפללת "על  ה'" במקום "אל ה'" ובוכה על חילול ה' הגדול שנעשה במקדש ושאותו חוותה עכשיו. על כן, היא משנה את כוונת תפילתה ומבקשת לתיקון המשכן וקידוש ה'.

חנה מתפללת שבנה שיוולד יוקדש לה' ויתקן את העוול שבמקדש. העוול שבגללו הרבה נשים לא יכולות להיטהר ולהביא קורבנות במשכן. עוול שבגללו ייתכן והרבה נשים כמוה לא יכלו לשאת תפילה ולהיפקד. על כן, היא מבקשת "זרע אנשים", ובפשט, הכוונה לבן שיהיה "מענטש", איש, גבר שיעמוד כנגד חפני ופנחס וידאג להעלאת הרמה המוסרית במקדש ולקידוש ה'.

היא מבינה שרק התיקון הכללי שמשולב בתיקון הפרטי שלה הוא שיכול לשנות את המציאות. היא לא יודעת מה יהיה בהמשך אבל היא יודעת שזה מה שצריך לתקן כרגע בעולם.

ומכיוון שהיא שולחת את בנה יחידה למשכן שבו נמצאים חפני ופנחס היא מוסיפה ש"מורה לא יעלה על ראשו".

ניתן להשוות זאת לסיפור שמשון שם למדנו שהשיער הוא שהיה אמור להזכיר לו את ייעודו לאורך כל הדרך כשהסתובב בשדות פלישתים. על כן, כאשר נגזר שערו, משהו בזכרון הייעוד שלו אבד. בדומה לזה כאן הנזירות של שמואל אמורה לשמור עליו בזמן היותו במשכן עם חפני ופנחס.

נקודה נוספת היא עצם התפילה, שהיא הסגולה הטובה ביותר לחינוך ילדים. בתפילה היא מבקשת מהקב"ה ילד שהוא ימשיך ללוותו כל חייו, שישמור על ייעודו של שמואל ושהוא יצליח בדרכו בתוך משכן בני עלי לייצר את התיקון ולא ליפול חלילה להיות כמותם.

[1] א', י', י"א.

[2] א', י"ד - י"ז.

[3] ברכות ל"א.

[4] שבת נ"ה:

[5] זהר וישלח רי"ד - בתרגום חופשי.