מסכת מגילה - ב. - ב: - זמן זמנם זמניהם

זמנים הרבה

הגמרא לומדת מהפסוקים שיש זמנים שונים לפרזים ומוקפים. הכוונה היא שמראש תיקנו לקריאת המגילה "זמנים הרבה".

הרמב"ן מעלה תמיהה על חלוקה זו:

אני תמה מאוד, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו? ואף על גב דליכא הכא משום לא תתגודדו… מכל מקום, לכתחלה למה חלקום לשתי כתות? ועוד היכן מצינו בתורה מצות חלוקה בכך והתורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם!

קביעת הימים על ידי העם

מעיון בפסוקים, ניתן לראות כיצד הגדרת הזמן משמעותית ביותר כחלק מקביעת ימי הפורים.

תחילה נביא את הפסוקים המתארים את סיום המלחמה (אסתר ט', ט"ז - י"ח):

ושאר היהודים אשר במדינות המלך... ועשה אותו, יום משתה ושמחה. והיהודים אשר-בשושן... ועשה אותו, יום משתה ושמחה.

היהודים הפרזים סיימו את המלחמה שלהם בי"ד ועשו אותו יום משתה ושמחה. לעומתם, אנשי שושן, המוקפים, סיימו את המלחמה יום לאחר מכן (ט"ו) ועשו אותו ליום משתה ושמחה. מדובר במעשה ספונטני שיזם העם מיד עם סיום המלחמה, כל קבוצה בזמנה.

בפסוקים ט"ז-י"ח מתארים את הניצחון והיום משתה ושמחה שעשו אחריו. הפועל שמופיע שם הוא "עשה", "ועשה אותו יום משתה ושמחה".

בפסוק י"ט יש חזרה על תיאור היום שקבעו, שכן כאן מדובר בקביעה לדורות, הלשון שמופיעה במקרה זה היא "על כן… עושים":

על-כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות, עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו.

כאן מופיעה הקביעה לדורות, שמשמע מהכתוב שגם היא נבעה מהתעוררות העם לכך באופן עצמאי, אלא שמופיעה כאן קביעה של יום אחד בלבד, י"ד של הפרזים. אין כאן אזכור של קביעה לדורות של יום ט"ו.

פירוש זה של הפסוקים מופיע גם כן ברמב"ן (על מסכת מגילה):

וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה... ושל שושן עשאו גם כן ממחרת הנס שלהן וזה היה בשנת הנס בלבד ולאחר מכן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהוג מעצמן לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שהיה הנס גדול בפרזים והיה עליהם הסכנה יותר כדפרישית.

הרמב"ן מתייחס לשיטתו, שהנס של הפרזים היה גדול יותר מפני שהם לא היו מוקפים חומה וממילא הסכנה שלהם הייתה גדולה יותר. לכן, מסביר הרמב"ן, אנשי המוקפים לא ראו צורך בקביעת היום של הנס שלהם לדורות.

קביעת יום ט"ו

• מתי אם כן קבעו לדורות את יום ט"ו שמבטא את הניצחון של אנשי שושן?

על כן מגיע מרדכי ומתקן (אסתר ט' כ' - כ"ז):

ויכתוב מרדכי, את הדברים האלה... לקיים, עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר, ואת יום חמישה עשר בו. בכל-שנה ושנה...לעשות אותם ימי משתה ושמחה... ומתנות לאביונים. וקיבל, היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם. קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם, ולא יעבור, להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם, בכל שנה ושנה.

ההתערבות של מרדכי הייתה נצרכת כדי להנציח גם את נצחונם של תושבי שושן.

• מדוע מלכתחילה העם לא הנהיג לדורות להנציח את יום ט"ו שבו נחו אנשי שושן?

כפי שראינו יש לרמב"ן שיטה בעניין זה, אך ננסה למצוא נימוק שונה.

ייתכן לומר שהלכו אחר הרוב, אך ניתן לומר שיש כאן ביטוי ליחס שונה לאנשי שושן שבעקבותיו "דילגו" על קביעת יום ט"ו.

מקריאת הפסוקים משמע שכבר ביום י"ד שבו אנשי "הפרזים" נחו ממלחמתם הם חגגו במשתה ושמחה, בעוד שאחיהם בני שושן עדיין נלחמים.

ייתכן לומר שעוד לפני המלחמה הייתה חלוקה בעם בין ה"פרזים" ובין ה"מוקפים".

מן הסתם, רוב העם שהה בפריפריה, והם אלו שנקראו "הפרזים". לעומתם היו אלו שהחליטו להשתקע בפרס והשתתפו בסעודות של אנשי השלטון. הם היו מקורבים יותר לשלטון ועיקר מושבם היה בשושן.

מכאן ניתן לשער שהיה מתח אידיאולוגי וחברתי בין שתי קבוצות אלו.

לכן, כשהגיעה שעת הגאולה, ה"פרזים" שמרו טינה לאחיהם בני שושן, והם חשו ניתוק מהם.

מרדכי ראה את הקרע בעם שבא לידי ביטוי במיוחד בימי הלחימה והחליט לאחד את העם. על כן, הוא ביקש מהעם להנציח גם את יום ט"ו שבו נחו אנשי שושן.

שני ימים

מהתבוננות בפשט הכתובים, ניתן להבין שעיקר התקנה הייתה לחגוג שני ימים! גם את י"ד וגם את ט"ו. כמו שכתוב (אסתר ט' כ"א, כ"ז):

לקים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה.

קימו וקבל [וקבלו] היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה.

ייתכן שרק בשלב מאוחר יותר תיקנו ש"הפרזים" יהיו בי"ד וה"מוקפין" בט"ו. הגמרא במגילה לומדת מתוך הפסוקים האלו ממש את התקנה היותר מאוחרת שהתפתחה מהם. בהמשך נסביר את הסיבה שבגינה חז"ל השתמשו בפסוקים המתארים את קיום שני הימים כדי להוכיח שיש לקיים שני ימים נפרדים (לפרזים ולמוקפים).

חיבור ופירוד

עד כה הסברנו שכל תוספת יום ט"ו לימי הפורים נועדה כדי לאחד. לפי זה, די ברור שהפיצול בין הזמנים (לפרזים ולמוקפים) ישיג את המטרה ההפוכה. כל קבוצה תקיים את הימים שלה ללא התייחסות לימים של הקבוצה השניה. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם?

נראה שכאן טמון הסוד הגדול.

בגלות, האחדות מתבצעת כאשר כולם מתכנסים כאיש אחד ומקיימים יחד פיזית את המצוות ועבודת השם.

בארץ ישראל, האחדות נובעת דווקא מתוך הדגשת הייחודיות של כל קבוצה. כאשר כל קבוצה אינה מטשטשת את הגדרת חברתה, אז מגיעה האחדות לשיאה.

הבחינה המיוחדת הזו של ארץ ישראל גורמת לכך שכאשר המוקפים יקיימו את יום הפורים בזמן המיוחד להם, אזי הם יקבלו את היחס המלא (מעין הפליה מתקנת, רק ללא ההפליה…) שלו הם ראויים, ועיני שאר העם יהיו נשואות אליהם ביום המיוחד שלהם (כפי שאנו רואים שקורה בפועל בימינו).

יוצא מכאן, שאותו הנימוק שגרם למרדכי לקבע את שני הימים, כדי לאחד את שתי הקבוצות, הוא אותו הטעם, שעם התאמה לבחינה של ארץ ישראל, עבר הסבה ועל פיו כל קבוצה מקיימת את ימי הפורים ביום המיוחד לה. למעשה, דווקא זאת היא הצורה שבה מתקיימת האחדות האמיתית בארץ ישראל.

לכן, כאשר חכמים רצו ללמוד מדוע יש לקיים שני ימים נפרדים לשתי הקבוצות, הם הסתמכו על הפסוקים של המגילה שדורשים לקיים את שני הימים יחדיו. מפני שבעומק ההבנה, הטעם של שתי התקנות הוא אחד.

שתי קבוצות בארץ ישראל

הסברנו מי הם אותם שתי קבוצות בזמן נס פורים בגלות, "הפרזים" מול אנשי שושן.

• האם גם בארץ ישראל מדובר בשתי קבוצות שונות של אנשים?

• מיהם "הפרזים" לעומת "המוקפין מימות יהושע בן נון"?

ישנם שני מקורות שנביא בעניין זה.

מרן הרב קוק זצ"ל (מאורות הראי"ה פורים עמודים רס"א-רס"ב) מסביר שה"פרזים" הם בבחינת הכח החומרי וה"מוקפין" הם בבחינת הכח הרוחני:

ויש לומר בזה טעם חילוק בין מוקפים ופרזים, כי הכלל: בהגברת החומר יוחלש השכל, ובתגבורת השכל יוחלש החומר , כדברי הרמב"ם בפירוש המשנה לקדשים על מאמר ר"ח: תלמידי חכמים - כל זמן שמזקינין... ורש"י פירש בפרשת שלח: "החזק הוא הרפה" (במדבר י"ג, י"א) סימן מסר להם: אם במבצרים - חלשים הם, אם במחנים - גיבורים הם. אם כן רומז פרזים לגיבורי הגוף והיינו חלושי הנפש והשכל ומוקפים לחלושי הגוף שהם גיבורי השכל. על כן קבעו למוקפים הנס של הנשמה בט"ו, ולפרזים הנס של הגוף בי"ד. וקבעו דוקא מוקפים ופרזים בימות יהושע בן נון כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל כדברי חז"ל בירושלמי (מגילה פ"א ה"א), שאין זו המעלה ניכרת אצל אומות העולם שאין החלושים שהם גיבורים בתורה רק אצל ישראל בארץ ישראל העוסקים בתורה כוחם ניתש על ידי התורה שמתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו ע"ב)...

מורנו ורבנו הרב יהושע ויצמן, מגדיר בצורה שונה את ההבדל בין המוקפין לפרזים, ונראה שהם משלימים את דברי הרב קוק:

החומה מגדירה שהבתים והאנשים שבעיר הם המרכז והעיקר, והארץ משמשת אותם להוציאם אל הפועל. בעיר פרוזה, לעומת זאת, הרי שהשדות עיקר – אדם בונה את ביתו ליד שדהו, וביתו טפל לשדה, כדברי הכתוב "ובתי החצרים אשר אין להם חמה סביב על שדה הארץ יחשב גאולה תהיה לו וביבל יצא" (ויקרא כ”ה, ל”א). הבית נחשב כשדה וטפל לו.

על כן ערים מוקפות חומה הן במעמד מיוחד ובקדושה מיוחדת. בערים אלה התקיימה מצות ישיבת ארץ ישראל בצורה מלאה יותר, ועל כן הן חושפות את הקדושה שבארץ ישראל בצורה מובלטת יותר.

ישנה בחינה מיוחדת במוקפים שמבטאת בצורה יותר שלמה את יישוב הארץ. בחינה זו עוסקת במהות הרוחנית, ולכך מחבר הרב ויצמן את דברי הרש"ר הירש (במדבר ה’, ב’-ג’) בעניין שילוח מצורעים מערים מוקפות חומה:

כבר ראינו שנגעי צרעת והדינים התלויים בהם הם אצבע אלהים המורה על השחתה חברתית. הרחקת המצורע נועדה לדאוג לטהרה חברתית, ומובן אפוא שהמצורע משתלח גם מחוץ למחנה ישראל.

מסביר הרב ויצמן:

כשעם ישראל מקים את מקומות הישוב בצורה השלמה, הוא מרחיק מהם קלקולים כדי לבנותם בתוך החומה ללא פגם.

אם כן, נראה שגם בארץ ישראל יש חלוקה בין שתי קבוצות של פרזים ומוקפים, שמבטאות כוחות שונים ויעודים שונים בעם וביישוב ארץ ישראל. על מנת להבהיר שיש צורך בשתי הבחינות, יש לתת מקום לשתיהן. על כן יש לקיים שני ימים נפרדים לפורים ולהדגיש את הצורך בשתי הבחינות.