פתיחה

בהגדה של פסח אנו לעיתים מגלים את המצות ולעיתים מרימים את הכוס.

• מה הכלל שמסתתר מאחורי מנהג זה?

כמובן שיש מנהגים שונים, אך ננסה לציין את המקומות המרכזיים שבהם מרימים את הכוס (לא לפי סדר ההתרחשויות):

1. אחיזת הכוס ב"שפוך חמתך" (מעין "כוס תרעלה") - זוהי בחינה ששונה משאר הבחינות.

2. הגבהת הכוס בהלל שלאחר הסעודה.

3. והיא שעמדה

4. ב"לפיכך אנחנו חייבים להודות"

5. ברכת "אשר גאלנו".

כאשר מרימים את הכוס - מכסים את המצות.

המקומות שבהם מגלים את המצה (יש אומרים שהמצה צריכה להיות מגולה בכל אמירת ההגדה חוץ מאשר כשמרימים את כוס היין):

1. עבדים היינו

2. צא ולמד

ערוך השולחן (סימן תע"ג סעיף כ"ג) מגדיר היטב את טיב המנהג:

והעניין דכל מקום שמזכירין הישועה – נוטלין הכוס, כעניין "כוס ישועות אשא, ובשם ה' אקרא". כי כל השמחות הוא על היין כדכתיב: "ויין ישמח...".

ויש בזה גם עניין עמוק הנוגע לאמונתינו הטהורה, דכתיב: "ה' הוא האלהים", ד"אלהים" בגימטריא "הטבע". והביאור: דאף הטבע שלנו אינה טבעית, אלא בהשגחת שם הוי"ה ברוך הוא. והוא עיקר גדול כמובן. ו"כוס" הוא בגימטריה "אלהים".

וכשנוטל הכוס – יכסה הפת שלא יראה בושתו, כמו בקידוש. אבל בסיפור ההגדה – צריך להיות הפת מגולה לראות הלחם עוני.

חלומות יוסף

חמי, הרב דן קולמן שליט"א, כותב בספרו "מחנה דן" על הרמז בתורה לארבע כוסות.

ירושלמי פסחים ס"ח:

מניין לארבעה כוסות? … רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד ארבעה כוסות של פרעה "וכוס פרעה בידי", "ואשחט אותם אל כוס פרעה", "ואתן את הכוס על כף פרעה", "ונתת כוס פרעה בידו וגו'"

מדרש רבה בראשית (פרשה פ"ח, ה'):

"וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי" - מכאן קבעו חכמים ד' כוסות של לילי פסח… רבי שמואל בר נחמן אמר: כנגד ארבע כוסות שנאמרו כאן "וכוס פרעה בידי וגו'" "ונתת כוס פרעה וגו'".

חז"ל מקשרים בין ארבע כוסות ובין סיפור שר המשקים בספר בראשית.

השם משמואל (פרשת וישב - שבת חנוכה תרפ"ג) מוסיף נדבך:

ונראה דהנה בליקוטי התורה מהאריז"ל ששלושה שרים היו לפרעה שר הטבחים ושר המשקים ושר האופים… ופרעה שהיה קליפה קשה להפריד כנ"ל הה' לו לעומתם שלשה שרים בטומאה… ובצאת ישראל ממצרים דחו את הטומאה שנסתעף משלשת השרים, שר הטבחים דחו בשחיטת הפסח וממנו נסתעף מכת בכורות כבמדרש אתם שוחטין הפסחים ואני שוחט הבכורות, שר האופים דחו באכילת מצה, שר המשקים בשתיית הארבע כוסות.

ה"שם משמואל" חידש שכל אחד מהשרים כנגד מצווה אחרת בחג הפסח.

• שר הטבחים - קרבן פסח.

• שר האופים - מצה.

• שר המשקים - ארבע כוסות.

הרב דן קולמן מוסיף על כך:

ובנוסף לזה נראה עוד כי כמו כן מה שאמר יוסף "והצאתני מן הבית הזה", נראה שבא לרמז על שיעבוד ישראל במצרים שנקראת "בית עבדים", וכאמור שגאולתו של יוסף היא בזעיר אנפין גאולתן של כלל ישראל ממצרים.

וכן מה שאמר יוסף לשר המשקים "כי אם זכרתני והזכרתני" נראה שהדבר מרמז על מה שנאמר "ויזכור אלקים", דהיינו שגאולתם של ישראל החלה מזכרונם פני הקב"ה לטובה כמפורש בקרא.

וכן מה שפתר יוסף את החלום שפתרונו יתרחש "בעוד שלושת ימים" נראה שהדבר מרמז על מה שהמרחק בין הר סיני למצרים הוא שלושת ימים, וכפי שאמר משה לפרעה "נלכה נא שלושת ימים".

ומאידך מה שנאמר "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", נראה כי הדבר מקביל למה שנאמר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", והיינו שכפי שבתחילה תלה יוסף את יהבו בשר המשקים ונתבדה כיון ששכחו, בה במידה היה הדבר גם ביחס לשיעבודם הכולל של ישראל, שהחל בזה שפרעה לא זכר את טובותם של יוסף ושכחו ומשם החל לשעבדם בעבודת פרך בחומר ובלבנים.

לפי דברים אלו ייתכן לקבוע כלל לגבי הרמת הכוס וגילוי המצה בליל הסדר.

שר המשקים שבסופו של דבר נגאל וגאל את יוסף מרמז לארבעת הכוסות שנתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה ומרימים אותם בסעודה בקריאה של קטעי הגאולה.

שר האופים, שבסופו של דבר נתלה, מבטא את כובד השיעבוד, וכנגדו יש את לחם העוני שמגלים אותו בסיפור ההגדה, בעיקר בסיפור העבדות.

חטא אדם הראשון

בחטא אדם הראשון נתקלל האדם "בזיעת אפך תוציא לחם". השיעבוד הגדול בצורך לעבוד את האדמה ולעמול על שהתוצר הסופי יקרא לחם הוא בעצם קיללת העבדות.

יוצא אם כן, שעם ישראל שיצא לפני הזמן מהשיעבוד במצרים יותר דומה למצה מאשר ללחם. ניתן לומר, שכמו שמצה היא לחם שחימוצו הפסיק לפני הזמן, כך עם ישראל יצא לפני הזמן ממצרים.

אם כן המצה מבטאת את שני הצדדים יחד:

1. מצד אחד היא דומה ללחם ומבטאת השיעבוד.

2. מצד אחר היא מבטאת את היציאה מהעבדות (לפני שעם ישראל החמיץ ושקע בטומאת מצרים).