צניעות במגילת רות - פשט מול דרש
פתיחה
מגילת רות נפתחת בסיפור העונש הכבד שהוטל על משפחת אלימלך מצד אחד ומאידך על הצטרפותה של רות לעם ישראל. המצב הכלכלי של נעמי ורות היה מצב של עוני ועל כן היה על רות ללכת וללקט שיבולים בשדות כאחד העניים.
הלקיטה בשדה
רות מגיעה לשדה של בועז ומתחילה ללקט שם שיבולים. ככל הנראה היו נשים רבות בשדה, אולם בועז שם לב דווקא אליה[1]:
ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקצרים, ויקר מקרה חלקת השדה לבעז אשר ממשפחת אלימלך... ויאמר בעז לנערו הניצב על הקוצרים למי הנערה הזאת. ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב. ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט. ויאמר בעז אל רות הלוא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערתי.
בועז שואל את נערו - "למי הנערה הזו?". ותמוהה מדוע בועז שם לב דווקא אל רות[2]?
בלימוד פשט הפסוקים כדי למצוא תשובה לשאלה מעין זו, ניתן לבחון את הפסוק הקודם. שם מסופר שרות הלכה אחרי הקוצרים, ובקריאת הפסוקים הללו מילה זו חוזרת הרבה פעמים. אולם, לכאורה כל העניים שהיו שם הלכו אחרי הקוצרים כדי ללקט ממה שנופל לקוצרים.
אפשרות נוספת בלימוד הפשט היא לבדוק האם יש רמז בדברי בועז לרות לסיבה שבגללה הוא קרא לה.
בועז אומר בדבריו לרות שני דברים:
- תמשיכי ללקט בשדה שלי.
- תדבקי עם נערותי.
לשם מה בועז צריך לומר לרות לדבוק עם נערותיו דווקא?
המילה "נערות" חוזרת פעם נוספת בזמן שרות מספרת לנעמי את אשר ארע לה בשדה בועז[3]:
ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כלו את כל הקציר אשר לי. ותאמר נעמי אל רות כלתה טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר. ותדבק בנערות בעז ללקט עד כלות קציר השערים וקציר החטים ותשב את חמותה.
רות מספרת לנעמי שבועז ביקש ממנה לדבוק עם נעריו. מדוע שינתה רות מדברי בועז האמיתיים?
ניתן לראות שמדובר בנקודה חשובה, שכן נעמי מתקנת אותה שיש לדבוק דווקא עם נערותיו. משמע שיש כאן בדברי רות חריגה מנורמה מקובלת שהיתה ידועה לנעמי.
נערים ונערות
עולה מפשט הפסוקים שבניגוד למקובל שהנערות מלקטות עם ה"הנערות קוצרות" והנערים עם "הנערים הקוצרים", רות הלכה ללקט עם "הנערים הקוצרים".
מכאן מובן מדוע בועז שם לב אליה מכל המלקטים. ומכאן מובן הניסוח של דבריו "למי הנערה הזאת?", ש"הניגון" העולה מהדברים נשמע קצת, להבדיל, כמו שסדרן בקניון רואה ילד משתולל וצועק "למי שייך הילד הזה?".
מכאן גם מובנת תשובתו של הנער שמוסיף תיאורים משלו:
ויאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב.
הנער מדגיש את עובדת היותה "מואביה". כוונתו היא לקשר בין צורת התנהגותה לבין האופי הידועה של "מואב". שכן בתורה אנו מוצאים את מואב בהקשר של "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב"[4].
בועז קורא לרות על מנת להעיר לה על כך ולומר לה שמצד אחד תמשיך לבוא לשדה שלו ומצד שני תדבוק עם נערותיו.
רות שלפי חז"ל[5] היתה בתו של עגלון מלך מואב, מורגלת למציאות אחרת, אינה שמה לב לדבריו לגבי התיקון השני (לדבוק עם נערותיו) ומספרת לנעמי את הסיפור עם שינוי לא רלוונטי מבחינתה (לדבוק עם הנערים)[6].
איפה שעורים
מסופר שלאחר שרות חבטה את השעורים שהיא אספה באותו היום היתה לה כמות של איפה שעורים (כמעט 25 ליטר)[7]. עומר (עשירית האיפה) הוא מנת האוכל היומית לאדם, כמו שנאמר על ירידת המן: "והעומר עשירית האיפה הוא" (שמות טז, לו). מכאן שהיא אספה אוכל לעשרה ימים.
מדובר בכמות עצומה שקשה להבין כיצד היא מסתדרת עם ההלכה[8]:
איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור והוא שיהיה הנופל שבלת אחת או שתים אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה והנופל מאחר המגל או מאחר היד אפילו שבלת אחת אינה לקט.
כיצד ניתן להגיע לכמות שכזו (25 ליטר לאחר חביטה) אם מלקטים רק שיבולת אחת או שתיים בכל פעם?
הרב יונתן גרוסמן מסביר במאמרו "המפגש בין בועז ורות"[9]:
... ראוי לציין בהקשר זה שעל פי החוק המקראי זכותם של העניים לאסוף את השיבולים שנפלו בשדה מצומצמת למקום נפילתם, ואין להם הזכות לאסוף בעומרים – כלומר, בערימות התבואה המסודרות[10]. ואכן רות עצמה אמרה באותו בוקר לנעמי (רות ב', ב'): "אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו" – בשיבולים, ולא בעומרים... רות אמרה "אלכה נא השדה ואלקטה", בלשון לקט, ואילו הנער ייחס לה לשון אסיפה ("אלקטה נא ואספתי")... לדבריו, רות אינה "מלקטת" מעט שיבולים, באופן מדוד ומדוייק, אלא "אוספת" כמות רבה של שיבולים בצורה המונית[11]... אם נצרף לשינויים אלו את דבריו הראשונים של הנער = "נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב" – נגלה שהנער הניצב על הקוצרים מבקש ליצור רושם של חוסר אהדה כלפי רות. הוא מדגיש את מוצאה המואבי ואת זרותה, ומייחס לה כוונה להשתלט על השדה...
ניתן לראות שמתוך הפסוקים לא ברור כיצד בדיוק רות ליקטה בפועל את השיבולים, אך נראה שבועז יכול היה להשתכנע בקלות (לפחות מדברי הנער) שרות לא ליקטה את השיבולים כדרך כל המלקטים אלא אספה בצורה מוגזמת יותר מהרגיל. ייתכן וגם זו סיבה שבגללה בועז שם לב אליה יותר מכל המלקטים מלכתחילה, ולכן הוא שאל "למי הנערה הזאת?". דבר זה מסביר גם את דברי בועז[12]:
ותקם ללקט ויצו בעז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה. וגם של תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה.
אם בועז מצווה את נעריו לא להכלימה ולא לגעור בה, משמע שבצורה פשוטה היתה סיבה לכך...
סיכום הבנת הפשט
מתוך פשט הפסוקים משמע שבועז שם לב אל רות יותר מכל שאר המלקטים מפני שהתנהגותה היתה שונה מאשר שאר המלקטים. עצם קירבתה את הקוצרים הנערים ולא אל הנערות היה דבר שגרם לבועז להעיר לה על כך. כמו כן, הצורה שבה אספה את השיבולים והכמות הגדולה שאספה העלתה תמיהה בלבו של בועז. זווית ראיה זו מתחדדת בדברי הנער הניצב על הקוצרים שמדגיש שזוהי נערה מואביה (בהקשר הצניעות) ושהיא אוספת בעומרים (בהקשר לצורה והכמות של השיבולים).
מתוך הבנה זו עולה קושי עצום.
אם באמת בועז בעיר לרות על ענייני צניעות ("וכה תדבקין עם נערתי") אזי איזה הגיון יש בהגעה לבועז בגורן בלילה בצורה שכזו כדי לעשות עליו רושם כדי שיתחתן עם רות? הרי לכאורה הדבר האחרון שהיה על רות לעשות הוא מעשה שיכול להתפרש כחוסר צניעות מול בועז. מה ההיגיון היה במעשה זה?
הבנת הדרש בחז"ל והסתירה
אנו מוצאים במדרש התייחסות מעניינת של חכמים[13]:
"למי הנערה הזאת?" (רות ב', ה') - לא הוה חכים לה?
אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נעימים, התחיל שואל עליה.
כל הנשים שוחחות ומלקטות, והיא יושבת ומלקטת.
כל הנשים מסלקות את כליהן, וזאת משלשלת את כליה.
כל הנשים משחקות עם הקוצרים, וזאת מצנעת את עצמה.
כל הנשים מלקטות מבין העמרים, וזו מלקטת מן ההפקר...
חכמים מסבירים שהסיבה שבגללה בועז התייחס דווקא לרות מכל המלקטים היא דווקא בגלל הצניעות שהיא הפגינה, והדקדוק שבליקוט שלה.
מכאן זועקת סתירה לפשט הפסוקים:
- "כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה" – אם כן, מדוע בועז מעיר לה שעליה להדבק דווקא עם נערותיו ולא עם נעריו?
- "כל הנשים מלקטות מבין העמרים, וזו מלקטת מן ההפקר" – אם כן, כיצד מצליח הנער לשכנע את בועז שהיא מלקטת מהעומרים? כיצד אספה רות כמות כזו גדולה?
- אם התנהגותה של רות היתה מעולה, מדוע יש להזהיר את הנערים עליה יותר מאשר על כל מלקט אחר? הרי הם הוזהרו "לא תכלימוה... ולא תגערו בה", משמע שהיתה סיבה לגעור בה...
שתי דעות בחז"ל
ניתן למצוא כבר בדברי חכמים הבנה שונה בסיפורה של רות[14]:
"ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין"
א"ר חנין בר לוי: בודאי מואביה היא זו.
הוא אמר: "וכה תדבקין עם נערותי"
והיא אמרה: "עם הנערים אשר לי".
דעה זו מכירה בכך שניתן לשמוע בדברי רות לנעמי, סימנים להרגלים שהיא הכירה במואב. שכן היא לא שמה לב להדגשה של בועז בדבריו לדבוק דווקא בנערות.
ניתן למצוא בזוהר את שתי הדעות הללו זו מול זו[15]:
בוא וראה, כשירה מכל אומות רות. מה אמר לה בועז? "אל תלכי ללקוט בשדה אחר... וכה תדבקין עם נערותי".
מה אמרה היא? "גם אמר לי עם הנערים אשר לי תדבקין". כיון שראתה חמותה כך, אמרה לה, לאו הכי. טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא עם הנערים.
אמר רבי ייסא: ח"ו לצדקת זו מדברי גנאי, כשירה היתה. דהכי אמר רבי שמעון: כתיב, "ויאמר לה בועז הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר".
(מתוק מדבש: ומה שאמרה "עם הנערים", מפורש לקמן שהכוונה עם מלאכי מעלה... הנקראים נערים)
לפי הסברו של ה"מתוק מדבש" יוצא שלדברי דבי ייסא שטוענים שרות היתה צדקת יש לפרש שה"נערים" הכתובים במגילה אינם באמת נערים אלא מלאכים ובכך נפתרת בעיית הצניעות.
כמובן שבהבנה פנימית הדברים מובנים, אך מדוע הפסוקים כתובים בצורה מבלבלת מבחינת פשט הפסוקים?
הירידה לגורן
ניתן למצוא גם בחז"ל תיאור של הבעייתיות בירידה אל הגורן (לפחות מבחינת הרושם על בועז)[16]:
... חרדה שהחרידה רות לבועז, דכתיב: "ויחרד האיש וילפת" ובדין הוא שיקללנה, אלא "ובוטח בה' ישוגב" - נתת בלבו וברכה, שנאמר "ברוכה את לה' בתי".
בצורה פשוטה התגובה הצפויה של בועז היתה צריכה להיות קללה, אך בטחונה בה' גרם לכך שהקב"ה נתן בלבו לברכה. אך מה היה ההגיון מלכתחילה בירידה אל הגורן?
תמיהה נוספת שמועלית בחז"ל היא לגבי שנתו של בועז בגורן "בקצה הערימה" ולא בביתו בצורה הראויה לבעל השדה או לפחות במקום יותר מרכזי בערימה[17]:
ר' יהודה נשיאה בעא קומי ר' פנחס בר חמא: בועז גדול הדור היה, ואת אמרת "בקצה הערמה" ?
יישוב בפשט והדרש
ניתן לתת הסבר שמיישב את דברי הפשט והדרש, ומתרץ את הקושיות הנוספות שעולות מהמפגש בגורן.
באמת רות הגיעה ממואב והיתה רגילה שם למציאות חברתית של "חברה מעורבת". מסיבה זו היא לא שמה לב לדברי בועז שתדבק בנערותיו ולא בנעריו. ולכן כשהלכה לנעמי החליפה את הנערות בנערים.
מצד שני אכן היתה ברות צניעות פנימית שהתבטאה בכל הדברים שהביאו חז"ל. היא התכופפה בצניעות, לא לקחה מהגזל, וכו'. אין זה סותר את העובדה שהיא הלכה אחרי הנערים הקוצרים וליקטה יותר מהמידה (פרשנים מנמקים מדוע היתה צריכה כמות כזו).
סביר להניח שהיתה קבוצה שלימה של נשים צנועות שהלכו עם הנערות הקוצרות. כמו כן, סביר להניח שהתה קבוצה של נשים ש"משחקות עם הקוצרים" שהלכו עם הנערים הקוצרים. אולם, מה שמשך את עיניו של בועז היתה הנערה הצנועה שהולכת עם הקבוצה של הנערים הקוצרים. נערה צנועה שמסביבה היו הרבה נשים לא צנועות ממש כמו שהמדרש מתאר.
דווקא ה"הכלאה" המוזרה הזו גרמה לבועז לשים לב דווקא אליה ולשאול "למי הנערה הזאת?".
יישוב סיפור הגורן
מכיוון שדמותה של רות היתה מבלבלת, ניתן היה לפרש את התנהלותה בשני אופנים.
ניתן היה להסתכל על הצד החיצוני שהיא המיקום שלה עם הנערים דווקא, קרוב לאיזור העומרים (שהם לא הפקר), הסביבה של הנערות שמשחקות עם הקוצרים סביבה וכמובן מוצאה המואבי.
מצד שני ניתן היה להסתכל על הצניעות הפנימית שלה ועל החסד הגדול שהיה לה בהצטרפות לעם ישראל (בתקופת שפל) וויתור על כל מנעמי החיים. כמו כן, הסתכלות על החסד שהיא עשתה עם נעמי ועוד.
בפועל, הנער הניצב על הקוצרים בחר ב"עין רעה" ופרש את כל מעשיה של רות כקשורים למוצאה המואבי עם תוספות מוגזמות שמפרשות את כל מעשיה לרעה[18].
נעמי ברוב חכמתה מבינה שהדרך היחידה שבה בועז יוכל לראות את הצד הפנימי של רות, ללא הפרעה של הנערים מסביב, היא דווקא בלילה בגורן.
ייתכן מאוד שבועז הלך לישון "בקצה הערימה" ל"התבודדות" מכל הנערים שסובבים אותו כל היום (42 במספר לפי חז"ל). גם בועז חש שהוא צריך להתנתק מעט מהנערים שסובבים אותו.
רק בצורה זו יש לרות סיכוי שבועז ישקול את הדברים בצורה האמיתית שלהם, ב"עין טובה" ולא ב"עין רעה" כפי שהנער הניצב אל הקוצרים רואה את הדברים ומנסה להטות את בועז גם לראות אותם כך.
ניתן להשוות זאת לסיפור של "שיר השירים" שם הנערה מנסה להגיע אל הדוד שיראה את הצד הפנימי שלה ולא החיצוני, והיא מתחמקת מכל הנערים והשומרים המפריעים לדוד לראות אותה בצורתה האמיתית ("אל תראוני שאני שחרחורת").
הפקר העומרים
ראינו שבניגוד לעמדת חז"ל שרות ליקטה מההפקר ולא מבין העומרים, נראה בפשט הפסוקים שרות ליקטה דווקא מהעומרים.
סתירה זו ניתן לתרץ בשני שלבים.
בשלב הראשון ננסה לתרץ שאלה צדדית אחרת, והיא בדומה לשאלה לגבי צניעותה של רות תעסוק בייחודיות של רות על פני שאר העניים. הרי לא ייתכן שכל העניים ליקטו מהגזל (עומרים) ורק רות הצדקת ליקטה מההפקר, ולכן בועז שם לב אליה.
אלא ניתן לתאר ציור אחר (כרגע מנותק מדברי חז"ל) והוא שרות קיבלה הדרכה מנעמי ללקט שיבולת אחת או שתיים, וכאשר רות הגיעה לשדה והתהלכה בקבוצה שלקחה מהעומרים (ולקחה הרבה), היא לא הבינה שיש משהו לא בסדר בלקיחה מהעומרים, ולכן היא גם לקחה מהעומרים, אלא שבהבדל מסביבתה, היא לקחה רק שיבולת אח ת או שתיים.
בועז שהסתכל מן הצד ראה דבר משונה, מצד אחד רות לוקחת מהעומרים, דבר שאסור, אך היא מקפידה לקחת רק שיבולת אחת או שתיים, וזה היה משונה וזו היתה הסיבה שבגינה בועז התעניין ושאל "למי הנערה הזו".
בשבת קי"ג: מביאים את המדרש בחלקו, דהיינו רק את שימת ליבו של בועז לכך שרות לקחת שיבולת אחת או שתיים, ולא מוזכר שלקחה מההפקר, כך שהתיאור הנ"ל מסתדר עם הנאמר בגמרא שם.
על כל פנים, נעבור לשלב השני, ונטען שייתכן שאותם עומרים שמהם לקחה רות היו מן ההפקר.
כולנו מכירים את הסיטואציה שלםני ל"ג בעומר הילדים מסתובבים ומחפשים קרשים, והסיפור מסתבך כאשר הם מגיעים לאתר בניה. לפעמים בעל האתר מעדיף לתת מעצמו קרשים לילדים ובלבד שהם לא יכנסו בעצמם לאתר ויגרמו נזק חלילה. ואז הוא מוציא בהיתר כמות מוגבלת של "רפסודות" ובכך מסתיים העניין.
סביר להניח שכך קרה גם בשדה בועז. ייתכן, שבועז דאג שיפקירו כמות מסויימת של עומרים, על מנת לוודא שבאמת העניים לוקחים מההפקר ולא מפרקים לו את כל ערימות העומרים.
ובכך גם דברי המדרש הראשון, שרות ליקטה מהההפקר, נכונים.
התיקון של בועז
עד כה ראינו את דרך התיקון של רות בסיפור. המעבר של רות מתרבות מואב לתרבות ישראל בזכות החסד שהיא גמלה עם נעמי ובזכות הצ'אנס שנתן לה בועז ולימוד הזכות הגדול.
ישנו גם "תיקון" שעושה בועז בסיפור הזה.
לפי חז"ל ראשיתו של בועז היתה מלווה בחסרון דווקא בנושא של עין טובה וגמילות חסד:
דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו... ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ... ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו ובכולן לא זימן את מנוח. אמר: "כודנא עקרה (=פרדה עקרה) במאי פרעא לי?". תאנא, וכולן מתו בחייו.
לפי חז"ל כל ילדיו (60) של בועז מתו בגלל שלא הזמין את מנוח למשתאות שעשה לבניו. על רקע דברי חז"ל אלו ניתן לראות בסיפור המגילה גם תהליך תיקון חשוב שעבר על בועז עצמו שהתעלה מעל עצמו, ראה את הטוב שברות הגיורת המואביה וגמל עמה חסד גדול על אף שהוא היה שופט גדול ובעל שדה עשיר.
ייתכן ותכונתו הזו רמוזה גם בפסוקים של המגילה, שכן בסופו של דבר ההענקה של בועז לרות מתוארת במילים הבאות: "ויצבוט לה קלי". חז"ל מסבירים באיזו כמות מדובר: "ויצבוט לה קלי קליל זעיר בשתי אצבעותיו"[19]. מכאן שמידת החסד של בועז נראית מוגבלת מאוד, וגדלותו מתעצמת רק מסיפור הירידה לגורן.
היחס בין הפשט לדרש (ולסוד)
ניתן לראות שמי שלומד רק את הפשט או רק את הדרש יכול לפספס את העומק הגדול של מגילת רות.
הצורך ללמוד גם את הפשט וגם את הדרש ולנסות למצוא חיבור ביניהם מהווה לכשעצמו ייסוד גדול בלימוד התורה.
הזוהר הקדוש ממשיל את היחס בין הרבדים שבתורה לגוף האדם[20]:
בוא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטיפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, ודנים אותו על פי לבושו ההדור. וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו. כעין זה היא התורה. יש לה גוף, והוא מצוות התורה הנקראות גופי תורה, גוף הזה מתלבש בלבושים שהם סיפורים של עולם הזה, הטיפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה, ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא...
יש להסתכל על פשט התורה כאל לבוש שיש לו ערך לכשעצמו, אך הוא לבדו אינו חזות הכל. יש להסתכל גם על הצד הפנימי שקיים מתחת ללבוש.
זהו ממש הסיפור של רות שרצתה שבועז יראה גם את הצדדים הפנימיים שבה ולא רק את חזותה החיצונית. שיראה שהיא גומלת חסדים ומחפשת את הצניעות ואת דבר ה' ולא רק גיורת המגיעה מתרבות מואב.
כמו כן, ניתן להסיק מכך שגם אין לראות רק את הצד הפנימי של התורה ללא קשר ללבוש החיצוני.
ההסתכלות השלימה תבוא רק אם נשכיל לראות את שני הצדדים ביחד ונדע לראות כיצד דווקא ביחד הם יוצרים את הדמות השלימה של התורה.
לכן דרשנו להבין גם אחרי ההבנה הפנימית, מדוע הפסוקים (הלבוש) נכתבו בצורה שכזו.
ובאמת ענינו על כך, שיש כאן עניין עמוק של הבדל בין ההסתכלות החיצונית והפנימית על רות ובדיוק בנקודה זו נבחן בועז.
מורי ורבי הרב יהושע ויצמן שליט"א מסביר שישנו כלל בדרשות חז"ל[21]:
כאשר יש קושי או מילה מיוחדת בפסוק, הבינו חכמים כי הוא ניתן להידרש - לראותו כביטוי עצמאי בלא מחויבות להקשר הסיפורי בו נכתב.
הרב מתאר את הכלל במשל:
קבוצת חיילים יצאה למסע. יש גם מי שסוקר את המסע, מצלמו ומתארו. כחלק מן הסקירה הוא לוקח הצידה את אחד החיילים ומראיין אותו על אישיותו ועל ההיסטוריה שלו, על המוטיבציה שלו ועל הערכים שעליהם הוא בונה את חייו.
מובן לכל, שאישיותו של החייל, המתגלה בראיון, גדולה לאין ערוך ממה שמתגלה במסע. המסע מוציא אל הפועל צד מסויים בלבד של אישיותו הכוללת.
כך גם בדברי תורה. יש ביטויים שיש בם עוצמה רבה. יסודות רוחניים רבים מקופלים בהם, ואף על פי כן, בפסוק או בפרשה שהם באו, בא לידי ביטוי רק חלק קטן ומצומצם מעוצמתם.
חז"ל בהקשבתם העדינה לפסוקים הבינו אלו מילים או ביטויים יש בהם עוצמה גדולה ויסודות רבים, והם "לקחו הצידה" את הביטויים, "ראיינו" אותם, והביאו לפנינו את הכלול בהם.
בדרך הדרש אנו מוציאים את הביטוי מהקשרו הסיפורי ודנים בו כשלעצמו. ואמנם כל מילה כוללת רעיונות רבים, ובכח יש בה עניינים גדולים היוצאים אל הפועל בהקשרים שונים.
יש ביטויים ופסוקים שנאמרו בצורה כוללת, והתורה משתמשת בהם בהקשר מסוים ומצומצם. הדרשה מגלה את האמירה הכללית שיש לביטוי, מעבר לשימוש הסיפורי שעשתה התורה בביטוי זה.
הפשט הוא רצף "סיפורי" במקרה שלנו, ואילו הדרש הוא "הוצאה מההקשר" של ביטוי מסויים ובכך מגלים עומק גדול בביטוי זה. ממש כמו לקיחת חייל מתוך כלל הצעדה והסתכלות אישית עליו.
הצעד הנוסף שהצגתי הוא כיצד מחזירים לאחר "הראיון" את החייל לצעדה ומסתכלים בעיניים יותר עמוקות על כלל הצעדה. כיצד הסתכלות על חייל בודד בצורה פרטנית משליכה על ההסתכלות הכוללת על כל החיילים ביחד.
דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד
מצאנו הסבר מדהים בזוהר על אחד הכללים של י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם[22]:
ולמדנו בברייתא של י"ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.
הזוהר מדבר על סיפור התיבה של נוח. אולם נראה שגם לעניינינו ניתן לומר זאת.
מגילת רות מדברת על מקרה יוצא דופן של משפחה שיצאה מעם ישראל (הלכה למואב שהיו אויבי ישראל באותה תקופה). בסופו של דבר סיפור זה גרר התקרבותה של רות הגיורת אל תוך עם ישראל. ניתן לראות זאת כסיפור יוצא דופן, וניתן לראות כיצד היוצא מהכלל הזה מלמד אותנו על כלל עם ישראל.
גם סיפור מתן תורה מופיע בפרשת "יתרו" שהוא בא ומתחבר לעם ישראל.
ובכלל, כל עם ישראל במתן תורה היה בבחינת גרים שבאו לחסות תחת כנפי השכינה.
ובאמת ניתן ללמוד מסיפור מגילת רות על התהליך שעבר עם ישראל כולו ושעוד עליו לעבור על מנת לזכות בהשראת שכינה אמיתית ושלימה.
ראינו כיצד רות עצמה היתה יוצאת דופן בהתנהגותה, ביחס לכל הסובבים אותה. ניתן להסתכל גם על מעשה זה כמעשה היוצא מן הכלל.
אולם, למעשה זה היו שתי אפשרויות של פרשנות.
הפרשנות של בעל ה"עין הרעה" היתה דוחה את רות מהחיבור שלה אל בועז והיה משאיר אותה בחיי העוני ללא המשכיות וללא אפשרות לבוא בקהל (רק בעקבות החיבור שלה לבועז קבעו בבית המדרש את הדרשה הידועה "מואבי ולא מואביה").
דווקא ההסתכלות הפנימית על רות, ב"עין טובה", וגמילות החסד כלפיה היא שחיברה אותה אל הכלל.
מצד שני, החסד של רות הוא שגילה גם על כלל המואביות שיש בהם חסד ולכן הן יכולות לבוא בקהל.
נסיים בדברי הרב "החלבן" בהערה על פרשת קדושים אמור[23] מסביר:
וליתר ביאור הנה ידוע שהחכמה היא סוד העולמות כפי שהם כלולים בשורשם העליון, באחדות מוחלטת, בלי פירוד כלל. נמצא שהחכמה היא שורש האחדות הנעלמת של העולמות. והנה שורש נעלם זה הוא היסוד אל תנועת החסד, שהיא תנועת התקשרות של הנבראים בצורתם הנפרדת, הנעים אל עבר התאחדותם יחדיו, על ידי ההטבה זה לזה. הגרעין הפנימי של חשק ההטבה הוא התנוצצות משורש האחדות הנעלם, ומעורר ברעותא דליבא את ההשגה, שהזולת ואני אחד ממש, ומכאן באה תנועה של הטבה. נמצא, שהיסוד הפנימי של החסד הוא החכמה, אחדות ההויה במקורה העליון. והחסד הוא הלבשה של החכמה, לגלותו בתוך מציאות החיים הנפרדת.
החסד הוא שמגלה מצד אחד את הכלל הפנימי האחדותי העליון ומאידך הוא האמצעי ליצור חיבור מעשי בין הפרטים השונים בעולם המעשה.
חיבור תורה שבכתב ותורה שבעל פה
מאמר מופלא בזוהר מסביר שבדיוק נקודת חיבור זו היא הסיבה לקריאת המגילה בשבועות[24]:
והכי אמר בוצינא קדישא רבי שמעון, כי מגילה דא רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה ולעלמא דאתי. דהא אתערת לצדיקייא רזא דתורה שבכתב לאתחברא בתורה שבעל פה. ובגין כך תקינו רבנן למגילה זו בשבועות, בזמן מתן תורה.
לפי ה"מתוק מדבש" התורה שבכתב - בחינת יסוד הנרמז בבועז, והתורה שבעל פה – בחינת מלכות הנרמזת ברות.
החיבור המיוחד שיש בין הבחינות השונות שיש בין התורה שבכתב ובין התורה שבעל פה, בין רות המואביה ובין ובעז השופט בעל השדה – הם שמתאימים לדרכה של תורה ונאים להיות נלמדים בזמן מתן תורתינו.
יהי רצון שכולנו נזכה למידה של "עין טובה" ונוכל להגיע לעומקים חיוביים שישפיעו על המציאות ויביאו את הגאולה השלימה.
------
[1] רות ב' ג'-ח'.
[2] רות רבה, פרשה ד' פסקה ו'. לפי פירוש המהרז"ו.
[3] רות ב' כ"א-כ"ג.
[4] במדבר כ"ה, א'–ג'.
[5] אמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות בת בנו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב". בבלי, הוריות י' ע"ב. ועיינו עוד בבבלי, סנהדרין ק"ה ע"ב, ובסוטה מ"ז א'. לפי בעלי התוספות קיים מרחק של כמאתיים שנים בין אהוד לבועז ולכן רות הייתה צאצאית של כמה דורות. (בעלי התוספות בבלי, יבמות מ"ח ע"ב).
[6] כך מסביר גם כן המלבי"ם (ב', כ"א):
... רק באשר היא היתה מואביה ושם אין מתרחקים מן הנערים לא הבינה לדייק בדבריו וחשבה שכונתו שתדבק עם אנשיו שהנערים היו עיקר אצלה שחשבה שאחד מהם ישא אותה [ועל זה קראה המואביה כי בת ישראל היתה מבינה בין דבר נעמי שאמרה עם המתים בין דבר בועז שאמר עם נערותי] ...
[7] "ותרא חמותה את אשר ליקטה" (רות ב', י"ח)
ולכאורה יש להבין איך ראתה חמותה את מה שרות ליקטה. שכן לפני כן כתוב בפסוק י"ז "ותחבוט את אשר ליקטה ויהיה כאיפה שעורים". כלומר: שהיא הביאה הביתה אל חמותה את ה"נטו", אז איך ראתה נעמי את ה"ברוטו"?ומסביר ה"נחלת יוסף" שזו היא טובת העין של נעמי. כשהיא ראתה את ה"נטו" שהביאה רות, היא לא התייחס ל"נטו" אלא ל"ברוטו". ומפעלת מרות ושואלת 'איך עשית זאת?!' שהרי בשביל להביא איפה שעורים צריך ללקט הרבה 'ברוטו', צריך להתכופף להרים את החיטים כל-כך הרבה פעמים...
וזה לקח שאנו צריכים ללמוד היטב היטב. לא פעם ולא פעמיים אנו מבקשים טובה ותמיד זוכרים להודות רק על מה שהיה בסוף, על הנטו. כך זה גם בבית, אנחנו רואים רק את מה שיצא, רק את תוצאות מעשיה של עקרת הבית. אבל אדם בעל עין טובה יראה את הברוטו - כמה פעמים הלכה האישה וכמה פעמים התכופפה - ויודה גם על זה...מתוך "לאור הנר" של הרב לווינשטיין שליט"א למגילת רות, תשס"ט
[8] רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ד' הלכה א'.
[9] באר מרים – סדרה לחגים – שבועות, הוצאת ידיעות אחרונות, התשע"ב, עמודים 72-73.
[10] הערה במקור: הפרשנים המודרניים עוררו את השאלה כיצד ביקשה רות לאסוף שיבולים בעומרים, על אף שהדבר אסור. אולם למעשה, הנער לא ציטט את רות, שכלל לא סיפרה לו מה בכוונתה לעשות, אלא רק אמר לבועז שהוא סבור שרות מתכוונת לאסוף בעומרים.
[11] הערה במקור: ההבחנה בין "ליקוט" ל"אסיפה" עולה במפורש בהשוואה בין המן לשלו. את המן, שיורד באופן מדוד "עומר לגולגולת", בני ישראל "מלקטים" (במדבר י"א, ח'): "שטו העם ולקטו". ואילו את השלו, שיורד בכמויות מהשמיים, בני ישראל אוספים: "ויאספו את השלו" (שם, ל"ב).
[12] רות ב' ט"ו.
[13] רות רבה, פרשה ד' פסקה ו'.
[14] רות רבה, פרשה ה' פסקה י"א.
[15] זוהר רות ק"ד עמוד ב'.
[16] רות רבה, פרשה ו' פסקה א'.
[17] רות רבה, פרשה ה' פסקה ט"ו. המדרש עצמו מתרץ שבועז לא סמך על הנערים שלו, וחשש שהם ישתמשו בתבואה שבגורן לצורך מסחר בזנות. אך אנו ננסה למצוא תירוץ אחר, שלוקח את הרעיון שבועז לא רצה שם את הנערים, אך מסיבה אחרת.
[18] רות רבה, פרשה ד' פסקה ו'. המדרש מקביל זאת לסיפור עם שאול ודוד, כאשר שאול התחייב לתת את ביתו למיש ינצח את גולית, וכשדוד ניצח, התחיל שאול לברר לגבי ייחוסו. אז מגיע דואג ומנסה להכפיש את דוד (כהקבלה לנער הניצב על הקוצרים). כמו כן ניתן אולי להקביל זאת גם למקרה המופיע בפרשת בהעלותך, שם משה יוצא עם 70 הזקינם להתנבא באוהל מועד מחוץ למחנה, ואז מגיע הנער הרץ אל משה ומספר לו על אלדד ומידד שמתנבאים במחנה (ומשה דן אותם לכף זכות).
[19] רות רבה ה', ו'.
[20] זוהר בהעלותך (תרגום הסולם, בהעלותך, סעיפים סא-סב).
[21] עיין עוד ב: http://www.yesmalot.co.il/midrash/klalim.asp#kmid02
[22] זוהר בהעלותך חלק ג' קמ"ט עמוד א'.
[23] טללי חיים, ויקרא, תשע"ב, עמוד תפ"ד הערה ק"י.
[24] זוהר רות ק"ד עמוד ב'.