נה - נו - מכיוון שלא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא

מצוות מחאה

הגמרא בשבת נה. פותחת נושא של חיוב מחאה:

אמר ליה ר' זירא לר' סימון לוכחינהו (=יוכיח) מר להני דבי ריש גלותא!

אמר ליה: לא מקבלי מינאי.

אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי, לוכחינהו מר. דאמר ר' אחא בר' חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה… אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבש"ע, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמר(ה) לפניו: רבש"ע אם לפניך גלוי, להם מי גלוי?

משמע מכאן, שמצוות מחאה מגיעה עד כדי כך, שאם אדם היה צריך למחות בחברו ולא מיחה, הוא מתחייב עונש כמו החוטא.

לאחר בירורים בסוגיה הזו, הגמרא בעמוד ב' מתחילה בסדרה של מימרות של "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר X חטא אינו אלא טועה."

לכאורה אין קשר בין הסוגיות הללו, ובודאי שאין קשר לסוגיא הקודמת שהזכרנו. אך בעיון בסוגיות, נראה שדווקא יש קשר.

לשם הבנת הקשר, נעבור על הסוגיות בנקודות.

ראובן

עניינו של מעשה ראובן, בעקרו הוא מעשה מחאה. ראובן מנסה למחות על היחס שמקבלת אימו, אלא שהדרך שלו אינה טובה, לפי הכרעת הכתוב.

בני עלי

הגמרא מסבירה שבמעשה חפני ופנחס, רק חפני חטא (בבחינת "מעלה עליו הכתוב") אך פנחס כתוב עמו:

מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה - מעלה עליו הכתוב כאילו חטא.

בני שמואל

כתוב על בני שמואל "ויטו אחרי הבצע":

שלא עשו כמעשה אביהם. שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם. שנאמר: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל" (שמואל א' ז', ט"ז). והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן.

מכאן שהם לא דאגו למחות בכלל העם, ולכן מעלה עליהם הכתוב ש"ויטו אחרי הבצע".

דוד

הסוגיה של דוד מורכבת משני חלקים. החלק הראשון של חטאי דוד מסתיים ב:

אמר רב: כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה. דכתיב: "רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א' ט"ו, ה'). אביי קשישא רמי דרב אדרב. מי אמר רב הכי? והאמר רב: קיבל דוד לשון הרע. קשיא.

החלק השני עוסק בעניין לשון הרע שקיבל דוד, לכאורה, מציבא על מפיבושת בנו של יונתן בן שאול:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת: "אתה וציבא תחלקו את השדה" יצתה בת קול ואמרה לו: "רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה".

אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא גלינו מארצנו.

הנקודה המכריעה בעניין זה היא קבלת לשון הרע, במקום המחאה שהיתה אמורה לעלות כנגד לשון הרע שאמר ציבא.

שלמה

הפסוקים מורים ששלמה לכאורה חטא:

והכתיב: "ויעש שלמה הרע בעיני ה' " (מלכים א' י"א, ו')? אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא.

מקור זה מורה על כך שמכיוון ששלמה לא מיחה בנשיו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עצמו חטא.

משפט הסיום

משפט הסיום של הסוגיות מפליא עד מאוד:

אמר רב יהודה אמר שמואל: נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר ואל יכתב בו "ויעש הרע בעיני ה' ".

הכוונה בצורה פשוטה, שהיה עדיף לשלמה לחטוא בחטא עבודה זרה ממש (שמש לדבר אחר) שלא יהיה כתוב עליו "ויעש הרע בעיני ה' ".

הדברים מופלאים, וכי החטא עצמו יותר חמור ממה שהגדרנו עד כה כ"מעלה עליו הכתוב"?

אלא שיש להסביר שאם אדם חוטא חטא רגעי באופן פרטי ומודע זהו דבר אחד. אולם, אם אדם אחר חוטא ויתכן שזה מחוסר ידיעה, ולא מוחים בו, הדבר יכול להתרחב לתופעה וגם להמשיך לדורות הבאים.

רעיון המחאה בדורנו

רגילים לומר שבדורנו אנשים לא יודעים להוכיח, ונראה שמן הסוגיות הללו ניתן להוציא עקרון נוסף אחר שאינו דווקא רעיון המחאה למעשה.

הרעיון שעולה מכלל הסוגיות ובייחוד ממשפט הסיום הוא שאין זה נכון שאדם יסתכל רק על עצמו ולומר שלום עליך נפשי, אני את נפשי הצלתי. על האדם להיות בתודעה של אחריות ציבורית, אחריות כללית. האדם צריך להיות בתנועה נפשית של כיצד הוא יכול לעזור לתרום לתיקון הכלל ולא בתנועה נפשית של כיצד להציל את עצמו גם אם זה בא על חשבון הכלל.

הדוגמה הכי טובה לעניין זה אלו בני שמואל.

הביקורת עליהם היא מכיוון שלא דאגו להסתובב בערים ולעשות משפט בעם (בניגוד לשמואל אביהם). בכך שבחרו לשבת בעיר אחת, הדבר הספיק שהעלה עליהם הכתוב כאילו עשו בצע, או במילים אחרות, העלה הכתוב כאילו כל החטאים של הערים מסביב להם נגרמו בגללם.

מכאן ניתן להבין יותר טוב את מאמרו של שמואל על שלמה המלך. היה עדיף שהוא באופן פרטי יחטא מאשר שימעל באחריות הציבורית שיש לו לגבי הכלל. אותה מעילה לכאורה באחריות הציבורית היא שגרמה שהעלה עליו הכתוב כאילו חטא. ואותה אחריות ציבורית יותר גדולה מהאחריות של אדם על ענייניו האישיים.

נימה אישית

בימינו אלו שאנו מסתגרים בבתים בתקופת מגפת הקורונה. מתגלה רגש האחריות הציבורית ביתר שאת.

ידוע, מגפת הקורונה מסוכנת רק לחלק קטן מהאוכלוסיה. אולם, הציבור כולו נרתם לשמור על אותו חלק קטן ומראה אחריות ציבורית שלא נראתה כבר הרבה שנים.

עצם חבישת המסכה, כידוע היא גורמת הגנה על אחרים מפני החובש וכמעט שלא ההיפך.

המניינים המצומצמים מכריחים אנשים להרגיש אחריות רבה יותר להגיע לתפילה בזמן, אחרת לא יהיה מניין.

כל אלו ועוד הם מסימני התקופה שזועקת לעסוק ולהדגיש את עניין האחריות הציבורית כדגל שיש להרים אותו בימינו על נס.

נסיים בדברי חז"ל על אחריות הסנהדרין על הרוגי פלגש בגבעה בתקופת השופטים:

תנא דבי אליהו רבה פרשה י"א (י"ב), ילקוט שמעוני שופטים רמז סח.

ושמא תאמר אותן שבעים אלף, שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח… וכשעשו בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה בקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו, אמר הקב"ה לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא כדי שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ, אמר הקב"ה לא כך כתבתי בתורתי אף על פי שאין בהם בישראל דברי תורה אלא דרך ארץ בלבד יקויים בהם בישראל הכתוב (ויקרא כ"ו) ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וגו', אבל אם תעשו את התורה והמצות אחד מכם ירדוף אלף ושנים מכם יניסו רבבה, שנאמר (דברים ל"ב) איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה וגו', לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקין בתורה ובדרך ארץ נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף, ומי הרג את כל אלה, הוי אומר לא הרג אותן אלא הסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר.