ג. שניים שעשאוה

בהמשך לדברים שכתבתי לגבי "הטעינו חברו אוכלין ומשקין":

https://groups.google.com/forum/m/#!topic/gmara10/7-xv5kGPzxA

שם הסברתי שהיד נחשבת כמשהו שאינו "נח", אלא משהו ביניים (בין הקרקע לבין הרשות הבאה).

אנו רואים במשנה מקרה שבו העני לוקח מידו של העשיר - והעני פטור לחלוטין, למרות שהוא שותף (לכאורה). הוא זה שביצע את העקירה הראשונית מהקרקע, והעני "רק" לקח מעל ידו.

התשובה לכך פשוטה, אבל מגלה את ייסוד העניין.

בסופו של דבר התבצעה הוצאה מבין שניהם. השאלה היא ממה מורכבת מלאכת הוצאה - ומי מהם פעל באיזה שלב.

מכיוון שמלאכת הוצאה מורכבת מעקירה והנחה - ואת שניהם עשה העני בחפץ - ולכן הוא חייב.

העקירה שנעשתה מצד העשיר היא לא בעייתית - וזאת מפני שכל עוד הוא לא הוציא את החפץ - אנו מסתכלים על החפץ והיד כיחידה אחת, והם לא נעקרו מעל גבי הקרקע (עיינו בתגובה על "הטעינו חברו אוכלין ומשקין"). היד שלו נחשבת כ"צפה" מעל גבי הקרקע ואינה מנותקת ממנו.

ברגע שאדם מנתק חפץ מידו - אז ההתייחסות עוברת מהיד לחפץ ובאותו הרגע מתבצעת העקירה.

בצורה דומה רואים את הדברים במקרה של שניים שעשאוה - מלאכה שיוצאת מבין שניהם ואינה יכולה להתפרט לאדם אחד - אזי לא מתקיים "בעשותה" (עשייה שלימה) - מפני שרק האדם הפועל הוא זה שמגדיר את המלאכה, ואם אי אפשר להגדיר את האדם שעשה את המלאכה - אי אפשר להגדיר את המלאכה.