ד - אם למקרא ואם למסורת

מהלך הגמרא

הגמרא בעמוד א' מנסה להראות שיטה של חכמים הסוברים אם למקרא מתוך הנחה שבכל הסוגיות המוזכרות - זו נקודת המחלוקת שם. בסוף העמוד מראים שלעניין "לא תבשל גדי בחלב אמו" כולם אומרים "אם למקרא", לכן ייתכן שבכל הסוגיות הנ"ל כל השיטות סוברות "אם למקרא", וממילא שורש המחלוקת בכל הסוגיות הנ"ל צריך להיות אחר.

בעמוד ב' הגמרא מסבירה את כל הסוגיות הנ"ל בצורה שאינה מזקיקה את הדיון של "אם למקרא" ואם למסורת".

בסוף עמוד ב' הגמרא מביאה מקרה שבו בוודאות יש מי שסובר "אם למסורת" וממילא ההנחה שאין מחלוקת נסתרת, וחוזרת ההבנה שיש מחלוקת.

נשאר לגמרא להסביר למה לכולי עלמא אין לדרוש את "לא תבשל גדי בחלב אמו" לפי אם למסורת, והגמרא מציינת ששם אי אפשר לסבור ככה מפני שהפסוק מדגיש שמדובר בדרך בישול. (מה גם כשהכתיב זהה, אין דרך לפסוקים לכתוב אחרת…)

שאלת המסר

הגמרא בסופו של דבר מסבירה את כל הסוגיות גם לפי שורש המחלוקת של "אם למקרא" - "אם למסורת", וגם בצורה אחרת. האם למסקנה צריך לחזור ולפרש שיסוד כל הסוגיות הוא "אם למקרא" - "אם למסורת"?

ייתכן לומר ש"אם למקרא" - "אם למסורת" למסקנה לאו דווקא יעמוד לבדו אלא כנתמך על ידי סברות נוספות.

אם כן מה הוסיפו לנו המושגים הנ"ל?

לשם כך יש לברר אותם.

בירור המושגים

ברצוני להעלות סברה שטוענת שלמאן דאמר "אם למקרא" יש גם "אם למסורת" וכן ההפך. שכן, קשה להתכחש לעובדה שיש כתיב וקרי בפסוקים…

על כל פנים, יש מחלוקת בהבנת היחס שבין המקרא והמסורת.

"אם למקרא" - הפער בין המסורת והמקרא הוא קטן, והם מבטאים שני צדדים של אותה המטבע.

"אם למסורת" - הפער בין הכתיב למקרא גדול והם מתארים שני צדדים רחוקים ויש לבחור כל פעם קצה אחר. בדרך כלל זה יהיה של הכתיב.

לדוגמא, "סכה" "סכה" "סוכות" - זהו הכתיב (4) והקרי מדבר על (6).

1. אם למקרא - מה6 להוריד 2!! ולהגיע ל4 ואז להפעיל את דופן טפח מהלכה למשה מסיני.
2. אם למסורת - להוריד 1 - להגיע לשלוש ואז להפעיל את דופן טפח מהלכה למשה מסיני.

יוצא שגם לפי "אם למקרא" ניתן לקרוא את הכתיב שמדבר על 4 דפנות, אלא שמגיעים לכך על ידי לימוד של "אין דורשים" תחילות שמופעל על אם למקרא ועל ידי כך מגיעים להבנה הרמוזה בכתיב - אך ניתן לומר שאין סתירה בין הקרי לכתיב.

לעומת זאת מאן דאמר "אם למסורת" יטען שיש לדרוש רק את אם למסורת ולא להתחשב בקרי (אי אפשר להגיע מ3-4 ל6).

כמו כן, דרשת "יראה יראה" - ניתנת לדרשה בשתי צורות:

1. אם למקרא - מדבר על מפגש פנים אל פנים כמו "להתראות" לכן גם יִראה וגם יֵראה מבטאים את אותה סיטואציה של התראות (ואז גם עיוור נכלל בסיטואציה הזו).
2. אם למסורת - מדובר על שתי סיטואציות שונות (לחלוטין) ויש ללמוד את המסורת (יִראה) שיש לעולה לראות בשתי עיניו.

היסוד הרוחני

ייתכן לומר לפי זה, שמה שעומד בבסיס המחלוקת הוא כיצד יש להסתכל על התורה.

1. "אם למקרא" - יש באפשרותנו לקחת את יסוד התורה שבכתב שמדבר על עולמות רוחניים ולקרוא אותו כמו שהוא וככה להוריד אותו לעולם. נראה שבדרך כלל "אם למקרא" מבטא את הביטוי היותר שלם של המושגים (כמו סוכה עם 4 דפנות וכו').
2. "אם למסורת" - יש פער בין המציאות העליונה ובין ההורדה למציאות. מה שמבטא את הפער יותר מכל זה הכתיב שבדרך כלל מצמצם או שובר את הביטוי השלם (סוכה עם שלוש דפנות, טומאה שבעים יום במקום שבועיים).

ירשיעון

בסופו של דבר חוזרים לדרשתו של רבי שיש להבין שהפסוק מדבר על שני דיינים, וכוונת הגמרא היתה לטעון שהוא סובר "אם למקרא". לפי ההסבר שהבאנו בפעם שעברה, הדברים מתחברים. רבי מדבר על הורדת דבר ה' למציאות באמצעות בית דין של שלושה (בגמר הדין). מה שמתחבר עם הרעיון של "אם למקרא", אלא שכאן הדרשה מובילה אותנו ל2 + 2 + 1.

אלא שצריך להזכר שלפי הסברנו, "אם למקרא" הכוונה שהפער בינו לבין "אם למסורת" הוא קטן (שני צדדים של אותו המטבע). אם כן, לפי המסורת ניתן לדרוש כמו ר' יאשיה ולהבין שיש צורך בבית דין של שלושה, לפי המקרא יש צורך בחמישה, והרעיון הוא לומר שניתן לקיים את שניהם (אם למקרא - שני צדדים של אותה המטבע). הדין מתחיל בחמישה כדי שיגמר בשלושה.