גילו של שמואל

לאחר הולדת שמואל כתוב[1]:

ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל כי מה' שאלתיו… וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והבאתיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך שבי עד גמלך אותו אך יקם ה' את דברו ותשב האשה ותינק את בנה עד גמלה אותו. ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלושה ואיפה אחת קמח ונבל יין ותביאהו בית ה' שלו והנער נער.

לכאורה הגיל שבו שמואל הגיע למקדש הוא גיל שנתיים. שהוא זמן גמילה של ילד.

הפסוקים ממשיכים לתאר את מה שקרה בטקס הבאת שמואל למשכן[2]:

וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי.
ותאמר בי אדוני חי נפשך אדוני אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה'. אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו. וגם אנכי השאלתהו לה' כל הימים אשר היה הוא שאול לה' וישתחו שם לה'.

הפער בין האמירה הפשוטה של שחיטת הקרבן והבאת הנער אל עלי לעומת הלחץ שנשמע בדבריה של חנה, הביאו את חז"ל[3] לדרוש את סיפור הרקע. כמו כן, לשם מה התחנונים של חנה? שכן "חי נפשך" הוא לשון שבועה המופיע עוד מספר פעמים בנביאים.

אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה. שנאמר: "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי" - משום ד"וישחטו את הפר" הביאו הנער אל עלי? אלא, אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט?! שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי… אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה" וגו'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה: "אל הנער הזה התפללתי"

שמואל הורה הלכה בכך שאמר שאין צורך בכהן לשחוט את הפר אלא שחיטה כשרה בזר. עלי אמר שהוא צודק אך מאחר שהוא מורה הלכה בפני רבו הוא חייב מיתה. בשלב זה מגיעה חנה ואומרת "אל הנער הזה התפללתי".

• הייתכן שילד בן שנתיים יורה הלכה?

• מדוע מתואר פר אחד אם יש שלושה פרים?

נראה שבין התיאור של הבאת שמואל למקדש לבין הסיפור עם הפר, עברה תקופה לא קטנה. בתקופה זו חנה מלווה את שמואל ומגיעה לבקר.

ייתכן שחנה עלתה פעם בשנה לבקר את שמואל ובכל פעם מביאה קרבן פר לתודה. באחת הפעמים נוצר עיכוב שבגללו שמואל הורה את ההלכה כדי לא לעכב את אימו וכדי לכבדה. יוצא שהסיפור המתואר בחז"ל קרה מספר שנים אחרי הבאתו של שמואל למקדש.

• אם כן, מדוע הפסוקים המתארים את שני המצבים כרצופים?

בצורה פשוטה, ניתן לומר שגם בהבאת שמואל למשכן אמרה חנה דברים דומים. או לחילופין, אותם דברים שאמרה חנה לאחר מספר שנים ("אל הנער הזה התפללתי") בעקבות הוראת ההלכה, מתאימים גם ליום הבאתו של שמואל למשכן. לכן הדברים נכתבו ברצף וייתכן שנאמרו יותר מפעם אחת.

שלושה פרים

ברצוני להציע זווית נוספת ועל פיה לא חייבים לקפוץ עם השנים קדימה. תחילה נחקור מהי סיבת הבאת שלושת הפרים.

• מדוע חנה הביאה שלושה פרים ולא אחד?

• מה מהותם של שלושת הקורבנות הללו?

• מה היחס ביניהם לבין הפר הבודד עליו מסופר בהמשך? (כרגע נשים בצד את ההסבר של חז"ל שהבאנו. נחזור אליו בסוף המהלך)

לשם הבנת הדברים, נעיין במקום נוסף בו אנו פוגשים הקדשת אנשים למשכן.

הקדשת הלויים בפרשת בהעלותך[4]:

ולקחו פר בן בקר ומנחתו סלת בלולה בשמן ופר שני בן בקר תקח לחטאת. והקרבת את הלוים לפני אהל מועד והקהלת את כל עדת בני ישראל… והלוים יסמכו את ידיהם על ראש הפרים ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה לה' לכפר על הלויים… ואחרי כן יבואו הלויים לעבוד את אוהל מועד וטהרת אתם והנפת אתם תנופה…

מפסוקים אלו משמע שיקחו פר אחד שלא ברור מה מהותו, ופר נוסף לחטאת. אולם בהמשך משמע שהפר הראשון הוא לחטאת והפר השני לעולה.

• כמה פרים הקריבו הלויים ובאיזה סדר?

ניתן לומר שהלויים היו צריכים להביא לכתחילה שלושה קורבנות, כמו במצורע, אשם חטאת ועולה. הרעיון הפשוט הוא שיש כאן מעין לידה מחדש. כמו שמצורע נולד מחדש וראוי להיכנס למחנה שכינה, כך להבדיל, הלויים נולדים מחדש וראויים לשרת בקודש.

העמימות במהותו של הפר הראשון, נובעת מכך שבעצם לא הקריבו אותו. הוא היה ראוי להיות קרבן האשם אך אין צורך להביא אותו במקרה הזה.

מצורע נמשח בדם האשם ובשמן, מה שאינו נעשה בדם החטאת והעולה כמובן. ייתכן שדבר זה נועד לכפר על גופו של המצורע ואולי לחבר את גופו של המצורע לקרבן האשם.

אצל הלויים הייתה מצוות "תנופה" בגופם, ואולי זהו התחליף לקרבן העלום. במקום להקריב אשם, הקריבו את גופם של הלויים והביאו אותם למשכן. כמו כן, אין כאן צורך בשמן שכן הוא נמצא במנחה שבאה עמם.

ידוע המדרש שמתאר את צערו של אהרון שכל הנשיאים הביאו קרבן והוא לא הביא. אולם, ניתן לומר שקרבנו היה הלויים עצמם (ולכן הוא הניף אותם).

שמואל והפר

חנה מביאה להקדשת שמואל שלושה פרים. אחד לאשם אחד לחטאת ואחד לעולה.

הפר שהובא לאשם, היה צריך להיות מוקרב לאחר ששמואל היה סומך את ידיו עליו. יתכן והיה צריך גם לתת עליו מדם הפר בדומה למצורע (שיכול להכנס למחנה שכינה לאחר טהרתו). אך ישנה אפשרות נוספת והיא שהפר הזה לא היה אמור להיות מוקרב, מפני שהיה צורך רק בשני פרים (כמו בהקדשת הלויים שהם עצמם היו הקרבן השלישי), אולם מה שקרה הוא ש"וישחטו את הפר". יתכן שזה נעשה בטעות, אבל עכשיו חסר פר. הביאו את הנער לעלי, להבין איך מקדישים עכשיו את הנער.

על הרקע הזה זועקת חנה, "אל הנער הזה התפללתי… שאול לה'".

יתכן שהיא חששה שלוקחים את הנער תחת הקרבן (ולא הבינה מה הולכים לעשות לו), ויתכן שהיא מנסה לשכנע שיסיימו את התהליך הנדיר הזה של הקדשת שמואל למרות התקלה שארעה. על כל פנים אנו זוכים בעוד אמירה מיוחדת של חנה שמבטאת את החיבור שלה לשמואל וכוונתה הטהורה לתיקון עולם דרך הנער הזה.

הקדשת שאול

אנו פוגשים שוב רצף של שלושה קרבנות בהקדשת שאול (שבוצעה בהוראת שמואל)[5]:

ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו… ומצאוך שם שלושה אנשים עולים אל האלקים בית אל אחד נשא שלשה גדיים…

הרב יונתן גרוסמן מסביר בספרו "תורת הקרבנות" שהפר הוא בחינה של "פנים" והעז בחינה של "חוץ".

ייתכן שלכן למלך לוקחים גדי עזים ואילו ללויים לקחו פר.

הדבר מסביר גם מדוע מתייחסים לפרים של הלויים כפרים הנשרפים.

לעומת זאת בברכת יצחק ליעקב אנו מוצאים שני גדיי עזים[6] בציווי רבקה ליעקב:

לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב… ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן. ואת עורת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו.

צריך עיון מדוע יש כאן רק שני גדיי עזים, אך נראה שבמקום הגדי השלישי יש את יעקב עצמו, ולכן רבקה הלבישה עליו את עורות גדיי העזים.

[1] א', כ'-כ"ד.

[2] א', כ"ה-כ"ח.

[3] ברכות ל"א:

[4] במדבר ח', ט' - ט"ו.

[5] שמואל א' י', א' - ג'

[6] בראשית כ"ז ט' - ט"ז