י: - י"א: - עיבור השנה

מחלוקת כנגד מי

בתחילת הדיון לגבי מספר הדיינים שצריכים להיות בעיבור השנה, הגמרא מביאה מחלוקת כנגד מי הם 3-5-7 הדיינים הנצרכים לעיבור השנה^[1]:

פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעימיה ומנו רבי שמעון בן פזי ואמרי לה רבי שמעון בן פזי וחד דעימיה ומנו ר' יצחק בר נחמני:

חד אמר: כנגד ברכת כהנים וחד אמר שלשה כנגד שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך…

תני רב יוסף הני שלשה וחמשה ושבעה שלשה כנגד שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך.

אמר ליה אביי לרב יוסף: עד האידנא מאי טעמא לא פריש לן מר הכי?

אמר להו: לא הוה ידענא דצריכיתו. מי בעיתו מנאי מילתא ולא אמרי לכו?

דעה אחת משווה את המספרים ל"ברכת כהנים" שבו יש רצף של שלושה פסוקים בעלי 3-5-7 מילים בכל פסוק.

הדעה האחרת משווה את המספרים לסוגים שונים של המקורבים למלך המופיעים בתנ"ך.

הגמרא מסיימת בכך שנדרשו "לפסוק" (או לצודד) כאחת מהשיטות, למרות שהדבר לא נעשה בהתחלה אלא לאחר זמן.

1. מהו שורש המחלוקת?
2. מדוע לאחר זמן היה צורך להכריע ולמה ההכרעה היתה דווקא לדעה השניה של רואי פני המלך?

השראת השכינה

הגמרא מביאה רצף סיפורים שממחיש את מעלת מעמד קביעת השנה. אביא מדגם בקיצור בלי להסביר, רק על מנת לקבל את הרושם:

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה… מי הוא שעלה שלא ברשות ירד. עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות… אמר לו שב בני שב ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה אלא איניש אחרינא ומחמת כיסופא הוא דעבד…

ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל...

ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? מיהושע דכתיב: "ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך? חטא ישראל!" (יהושע ז', י'). אמר לפניו: רבש"ע, מי חטא? אמר לו: וכי דילטור אני? לך הטל גורלות! …

תנו רבנן: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול.

פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו ונתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה… שוב פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה ונתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה…

המעמד היה קדוש ונשגב, כזה שרק אלו שמזומנים ומיועדים מראש יכולים להגיע אליו. ממש כמו שהיו מפרישים מראש את הכהן הגדול לפני הכניסה לקודש הקודשים ביום הכיפורים. והיו מכנסים במקום חשאי, ב"עליה", בבחינת קודש הקודשים שהיה אפוף בעשן הקטורת.

ולמרות שכבר לא היתה רוח הקודש מופיעה באותו הדור, היתה מופיעה בת קול ומדברת על רוח הקודש שהיתה ראויה לשרות באותו המקום.

ודווקא תיאורים אלו נותנים תחושה הפוכה לגמרי מהפירוט שהגמרא מביאה לאחר מכן, לגבי תוכן הדיון, והשיקולים שהנחו את אותה חבורה קדושה כדי לקבוע את עיבור השנה...

מתי מעברים את השנה

מעניין לראות שהשיקולים לעיבור השנה מוצגים בתור צרכיים אנושיים לחלוטין. כגון^[2]:

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים ומפני הגשרים ומפני תנורי פסחים ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו...

תנו רבנן: אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים ולא מפני הטלאים ולא מפני הגוזלות שלא פירחו אבל עושין אותן סעד לשנה.

התנאים מתחלקים לשניים:

1. רשימה של התנאים הקשורים לעליה לרגל ויכולים למנוע מאנשים מלהשתתף באירוע הכלל ישראלי הקדוש הזה, שזו הרשימה הראשונה.
2. רשימה של תנאים שקשורים להידור מצווה בעליה לרגל. שהם רק מצטרפים לסיבה של התאמת תקופת השנה לעונות השנה (אביב).

בין כך ובין כך, השיקולים הם לכאורה מאוד קשורים לכמות האנשים שישתתפו בעליה לרגל והידור המצווה שלהם.

לכאורה, כיצד ניתן לשחק עם קביעת התאריכים בשביל טעמים אלו? ואם שנה אחת ישתתפו פחות אנשים בעליה לרגל, מה יקרה? מדוע לשנות בשביל כך את לוח השנה?האם כל לוח השנה הוא מעין "משחק" שאפשר לשחק בו לפי צרכי העם?

אם ירצה נשיא

בין התנאים שהגמרא עוסקת בהם מופיעה הדרישה שהנשיא יאשר את הקביעה (גם אם הוא לא נמצא בהרכב הדיון)^[3]:

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה נשיא.

ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות אצל שלטון אחד שבסוריא, ושהה לבא. ועיברו את השנה על מנת שירצה רבן גמליאל. וכשבא רבן גמליאל ואמר" רוצה אני", נמצאת שנה מעוברת.

ישנם מספר שאלות שעולות מגמרא זו:

1. מדוע צריך את אישור הנשיא אם הרכב עיבור השנה כבר קבע שהשנה מעוברת? ואם יש צורך בכך, שיקבעו שהוא חייב להיות חלק מההרכב!
2. מה קורה אם הנשיא לא מאשר את עיבור השנה?
3. האם מדובר פה בנשיא מכיוון שאין מלך, וכאשר יש מלך אזי זה יהיה תפקידו או שמא מדובר פה דווקא על נשיא (הסנהדרין)?

היד הרמה מפרש דבר דבור על אופניו ואביא את דבריו בחלקים ואסביר כל חלק בנפרד:

עיקר הא מילתא דרחמנא אמר "אשר תקראו אותם" והרי תלה הקב"ה את הדבר בסנהדרין לפיכך צריך שיהא גדול שבהן מצוי עמהן ומסכים דעתו עמהם. ואם תאמר הלא עיבור השנה תלוי בחשבון כדי שיהו שבעה מעוברות בכל תשע עשרה שנה ומפני מה היו צריכין לדעתן של נשיא או זולתו?

צריך אתה לידע שאין עיקר עיבור השנים תלוי בחשבון אלא החשבון תלוי בדברים המסורים לבית דין לעיין ולראות שיהא הפסח בא בזמן האביב ועצרת בזמן פירות האילן ושיהא חג הסוכות בא בתקופה חדשה כמו שאנו עתידין לפרש הא למדת שאין השנים קבועים כסדר הזה אלא מפני הסימנין הללו.

ופעמים שאירע דבר שלא לעבר כסדר הזה כגון שאירעה שנת רעבון בשלישית או בששית וכיוצא בהן... ופעמים שאירע דבר שצריכין לעבר שלא כסדר הזה על דברים אחרים כגון מפני הדרכים והגשרים וכיוצא בהן… והואיל והדבר תלוי במחשבת הסנהדרין לעשות כפי הנראה להן מן הסימנין הללו לפיכך היו צריכין לימלך בנשיא שהיה גדול שבהן.

היד רמה מפרש שעיבור השנה נסמך בעיקרו על הסימנים שניתנו לבתי דין. ועיקר הקביעה היא לפי הסימנים ולא לפי החשבון של ה"תיקון" הנצרך בין לוח השנה הירחי לשמשי.

ומכיוון שהכל נסמך על החלטת בית דין, יש צורך שהיא תהיה רצינית ושקולה, ועל כן צריך את ראש הסנהדרין שיסכים איתם (והוא אף כותב שצריך להיות איתם בדיון).

היד רמה מגדיל לקבוע שהחשבון נובע מתוך הסימנים, ולא שהסימנים מרמזים על החשבון. דהיינו, לפי חקירת סימן-סיבה צריך לומר שהחשבון הוא סימן ודווקא הסימנים הם הסיבה !!

ממשיך היד רמה:

וההיא דאמרינן בפירקא תנינא (י"ח:) "רבנן אחושבנייהו סמוך" - אתקופא קאי שהיא אחת מג' סימנין שמעברין עליהם.

היד רמה מסביר שכאשר הגמרא אומרת שחכמים קבעו את השנה לפי ה"חשבון", הכוונה לסימן ה"תקופה" שהוא רק אחד מתוך הסימנים שהם בוחנים כדי לעבר את השנה.

מוסיף היד רמה ומסביר שיש הבדל בין התקופות:

ומשחרבה ארץ ישראל בסוף חכמי תלמוד ולא נשאר שם בית דין קבוע לישא וליתן בעיבור שנים ובקביעות חדשים חזר כל אחד ואחד לעבר שנים ולקבוע חדש לעצמו על החשבון הזה שאנו חושבין היום ולא מדעת עצמן אלא הלכה למשה מסיני שכל זמן שבית דין קבועים בארץ ישראל, מעברין שנים על פי הסימנין. שהרי סימני אביב ופירות האילן בארץ ישראל הן תלוין וקובעין חדשים על פי הראיה אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא על החשבון הזה שאנו מחשבין בו היום וכן כתב הרב רבי משה נ"ר בר' מימון נ"ע בהלכות קדוש החדש (פ"ה).

קביעת עיבור השנה לפי הסימנים יכול להעשות רק כשיש בית דין קבוע בארץ ישראל ולא בחו"ל. ורק אז אפשר להסתמך על החשבון - והוא מציין שהתר זה הוא הלכה למשה מסיני.

האם הנשיא יכול למחות

השאלה הגדולה היא, האם הנשיא יכול למחות ולבטל את החלטת ההרכב שקבע לעבר את השנה?

היד רמה מסביר שהנשיא צריך להיות ממש בהרכב וזהו מעיר הדין ממש.

משאת המלך^[4] מסביר שהצורך לומר במפורש שהשנה מעוברת על תנאי שירצה הנשיא, היא כדי שהנשיא לא יחשב כמאשר בלבד, אלא שיחשב כאילו דעתו היתה ממש במעמד ההחלטה על עיבור השנה.

אולם, לכאורה מפשט דברי הגמרא משמע, שאם לא היו מתנים את הקביעה ברצון הנשיא, היו יכולים לקבוע בלעדיו. ומכך משמע שהדרישה לערב את הנשיא היא בגדר המלצה, ועניין חשוב, אך יש תוקף להחלטה גם בלעדיו (שזה בניגוד לכאורה לדברי היד רמה). וכך מופיע בשיעורי ר' שמואל^[5] שכל זה הוא מפאת כבודו ולא חלק מדין עיבור השנה.

הקשה הגאון רבי שלמה איגר: איך יועיל רצון הנשיא? שהרי למאן דאמר 'אין ברירה' אף אם יסכים – לא תועיל הסכמתו לקבוע שהחודש מעובר למפרע, שהרי בשעה שעיברו לא ידענו עמדתו של הנשיא. והובאו דבריו בדרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר (כתובות דף ג ע"א).

לא אביא את כל הפלפול שבדר, אלא את התירוץ הסופי שמובא שם. "עד שירצה הנשיא" היינו שלא ימחה על החלטתם וכיוון ששומע הנשיא ואינו מוחה קמה החלטתם, אף למאן דאמר 'אין ברירה'. וסברה זו מבוארת גם בדברי השאגת אריה (סימן צג) ובדבריו בטורי אבן (ראש השנה דף לא ע"ב) וכן כתב גם במנחת חינוך (מצוה ד אות לה).

משמע מדבריו שהתנאי שהוסיפו "עד שירצה נשיא" אינו גורם לרצון הנשיא להיות חלק מהותי ממעשה ההחלטה (שזה יכול להיות רק כמי שסובר 'יש ברירה' והרמב"ם פסק לדוגמא ש'אין ברירה'), אלא רק כתנאי שיכול או לבטל את ההחלטה או להשאיר אותה מקויימת.

שורש המחלוקת - כנגד מי

נחזור כעת לפרש את שורש המחלוקת כנגד מי נקבעו המספר של יושבי קביעת עיבור השנה.

נראה ששורש המחלוקת נובע מתוך התבוננות בעניין עיבור השנה. האם מדובר כאן בנסיון לקלוע לרצון ה', ולסדר כאן בארץ את לוח השנה שיתאים לדעת עליון, ואין לערב כאן שיקולים גשמיים ומעשיים בכלל. או שמא יש כאן דווקא נתינת רשות מלאה לבית הדין לערוך את לוח השנה כראות עיניהם, עם כל שיקול שנראה להם הגיוני. כאשר הצד השני מתמיהה, מכיוון שבסופו של דבר מדובר על קביעת מועדות ועניינים עליונים שמונעים משיקולים מעשיים ופרקטיים ולא לכאורה מאמת עליונה.

מי שאומר שהמספרים הם כנגד "רואי פני המלך" (לסוגיהם השונים) סובר לפי הכיוון הראשון שהבאנו, שיש לכוון לדעת עליון, ואין עניין לערב שיקולים גשמיים, אלא לנסות להתקרב למלך ולשמוע מה נאמר מאחורי הפרגוד בנושא.

לפי זה מובנים דברי הגמרא בעניין השראת השכינה, הכניסה למזומנים בלבד, ההתכנסות בעליה, בת הכל והשראת השכינה שהיו נוכחים באירוע.

אולם, קשה על טעם זה מהגמרות שעוסקות בסימנים הגשמיים שבהם עסקו בפועל במעמד זה.

מצד שני, מי שאומר שמהספרים נובעים מ"ברכת כהנים" - סובר שיש כאן מעמד משותף וחיבור בין עליונים לתחתונים. "יאר ה' פניו אליך…" - מבטא שאנו עומדים פנים אל פנים מול הקב"ה ורואים את הדברים עין בעין.

מקודם הבאנו חילוק של סימן-סיבה בהקשר של חשבון-סימנים. נראה שאפשר כעת להביא חילוק נוסף שבו גם החשבון וגם הסימנים הם גם סימן וגם סיבה.

כאשר עם ישראל רוצה לעבר את השנה בגלל רצון של חיזוק מעמד העליה לרגל, הקב"ה מסכים עמהם (ולכן הופיעה בת הקול מן השמים) ולכאורה יש כאן החלטה משותפת.

גם החשבון וגם הסימנים הם רק חלק מהדיון, שבסופו ההחלטה במעמד היא "הסיבה" שקובעת בפועל את עיבור השנה והיא משותפת בבחינת "פנים אל פנים" לעם ישראל עם הקדוש ברוך הוא.

מכאן גם הצורך ברצון הנשיא, כמי שמייצג גם את העם וגם את התורה, החיבור בין עם ישראל לעליונים.

המהפך בגלות

הבאנו לעיל את דברי היד רמה שביציאה לגלות השתנה התהליך, וקובעים את עיבור השנה רק לפי החשבון.

יוצא לפי זה שלפני היציאה לגלות, הטעם למספרים היה יותר תואם את "ברכת הכהנים", על אף שאינו סותר את "רואי פני המלך". אך לאחר היציאה לגלות, נוצר מרחק ופער בין ה"סימנים" שהם צורכי העם ובין דעת עליון. יש הסתלקות של רוח הקודש ושל "בת הקול". לכן דווקא אז יש להכריע שקביעת החודש תעשה מעתה רק בדרך של חשבון, דהיינו בבחינת רואי פני המלך שמכוונים רק לדעת עליון.

יהי רצון שנזכה "השיבה שופטינו כבראשונה" ונחזור לעיבור השנה על ידי הרכב בית דין, ולהשראת שכינה מחודשת שתבטא את הקשר המיוחד שלנו לקדוש ברוך הוא.

כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון.

[1] סנהדרין י:

[2] סנהדרין י"א.

[3] סנהרדין י"א.

[4] רבי שמעון משה דיסקין ר"מ בישיבת "קול תורה".

[5] רבי שמואל רוזובסקי, ראש ישיבת פוניבז', אות קמ"ו.