כ"ז. - אין מוכרים ספר תורה
פרנסה
חז"ל מציינים שני מקרים שבשבילם אפשר למכור ספר תורה:
ת"ש: דאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה… דלמא שאני תלמוד שהלימוד מביא לידי מעשה. אשה נמי "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מ"ה, י"ח).
נראה שהצורך בפרנסה כדי ללמוד תורה ולישא אישה מתיר למכור ספר תורה.
מדוע דווקא שני אלו?
מצוות נמשכות
בספר "עין אליהו" על ה"עין יעקב" הקשה, שכן אנו יודעים שאלו אינם המצוות הכי חשובות בדווקא. אם כן מה מיוחד בהם? והוא מתרץ:
אך הלא אמרו טוב המעט התמידי מהרבה שלא תמידי… והנה שארי המצוות הם מצוות שאינם נמשכים.ותורה ופריה ורביה הם מצוות הנמשכים… ולכן לא ימכור כי אם ללמוד תורה ולישא אישה שיעשה בה גם כן מצוות הנמשכות.
נראה שניתן לומר את הדברים בצורה מעט שונה.
התורה היא תורת חיים, ועל כן מובן מודע ניתן למכור ספר תורה כדי ללמוד את התורה ולחיות אותה.
לישא אישה זוהי גם מצווה שמשלימה את החיות של האדם לחיים יותר שלמים. לכן ניתן למכור ספר תורה לצורך זה.
חיבור לחיים
נתבונן בנימוקים שחז"ל הביאו לשתי המצוות הללו. לימוד תורה יש בו ערך מוסף שהוא מביא לידי מעשה (וזה החיבור שלו לחיים). לישא אישה, בנוסף לעצם המצווה שיש כאן (לפי הרמב"ן או מצוות פרו ורבו לפי השאר), יש גם "לא תוהו בראה לשבת יצרה" שהיא מבטאת את החיבור לחיים עצמם. כפי שרש"י (חגיגה ב:) אומר:
לא תהו בראה - לא ברא הקב''ה את הארץ להיות בלא יישוב אלא לשבת יצרה.
בנישואים יש צד בנייה ויישוב הארץ. הנישואים הם עצם החיים, ולא מעשה חד פעמי רגעי. לכן התירו בשביל כך למכור ספר תורה שנאמר בו "וחי בהם".
העיר על כך הרב אברהם סתיו
לחיבת הקודש רציתי לציין בעניין ההיתר למכור ספר תורה כדי ללמוד תורה ולישא אישה, שם ביארתם את הדבר בכך שהתורה היא תורת חיים ומטרתה להרבות חיים בעולם, ומשום כך היא מתירה את עצם מכירתה עבור מטרות אלו שעניינן הוספת חיים רוחניים וגשמיים בעולם.
ראוי לציין שאותן שתי מטרות, ללמוד תורה ולישא אישה, נזכרו בגמרא (ע"ז י"ג.) וברמב"ם (מלכים ה', ט') בעניין היתר יציאה לחוץ לארץ והיטמאות בטומאת ארץ העמים. הסתפקו שם בתוספות אם שתי מטרות אלו הן דוגמה למצוות החמורות ביותר, שדווקא עבורן הותר הדבר, או דווקא דוגמה למצוות הקלות ביותר, ודבריהם צריכים עיון: כיצד ייתכן להסתפק אם שתי מצוות אלו הן החמורות ביותר בתורה או הקלות ביותר?
אלא שמתוך דבריכם יש מקום לבאר את הדבר באופן הבא: כל עניין איסור היציאה לחו"ל הוא משום טומאה, דהיינו ממד של ניתוק מן החיים שקיים ביציאה מן הארץ. וממילא דווקא פעולה שעניינה המהותי הוא תוספת חיים תהיה מותרת, בלי קשר לשאלת מידת ה'חומרה' שלה ביחס למצוות אחרות!