מסכת מגילה - ח. - נדבות אינו חייב באחריותן
ונרצה לו
"אינו חייב באחריותן" - הכוונה שאם אדם נדב קרבן (אמר "הרי עלי"), כבר הקדיש בהמה מסוימת והיא אבדה לו, הוא חייב להביא אחרת במקומה.
הלכה זו נלמדת מדברי הפסוק "ונרצה לו לכפר עליו".
המקור של הפסוק הוא בויקרא א', ד':
וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו.
פשט הפסוק מדבר על השלב שבו נותן הנדבה סומך את ידיו על ראש העולה, והפסוק מלמדנו שהקרבן יעלה לרצון ויכפר עליו.
קושיות
אדם שנודב קרבן אינו עושה זאת לכאורה לשם כפרה, שכן אם היה צריך ממש כפרה (כלשון הפסוק "לכפר עליו") היה מתחייב בקרבן חובה.
הפסוק כותב "ונרצה לו" מיד לאחר הסמיכה על הקרבן. על מה מרצה הקרבן עוד לפני השחיטה שלו? (ובוודאי לפני מתן דמים)
מה נרצה לנודב הקרבן לפני השחיטה של הקרבן?
כיצד לומדים מהמילה "עליו" לגבי האחריות של נודב הקרבן בין ההקדשה להבאה למקדש, הרי מדובר פה על השלב שבין הסמיכה ובין השחיטה!
הנצי"ב
הנצי"ב מפרש בצורה מקורית את כל הפרשה. הוא מתחיל בדקדוק מהפסוק (ויקרא א', ב') שמערב לשון יחיד ורבים:
אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... תקריבו את קרבנכם.
על כך אומר הנצי"ב:
דהנה כשהיחיד נצרך לתפילה על איזה, צרה רחמנא ליצלן, וכדומה היה מביא עולה. ומתפלל אחר הוידוי ורצוי דמים. כמו שכתוב בפרשת אמור בפסוק "איש איש מבית ישראל…" ועל זה נאמר לרצונכם כמו שכתוב שם. אבל אם הציבור צריכין לתפילה, מביאין קרבן עולה ומתנין ליחיד שיביא כדין עולת יחיד והוא יתפלל עליהם…. הא למדנו שהציבור מביאין ומוסרין ליחיד שהוא גדול הדור להביא כמו יחיד. ונמצא דעניין קרבן נדבה דומה לתפילת שמונה עשרה בזמן הזה, שבזמן שאיזה יחיד נצרך לדבר להתפלל לה׳. אם הוא בר הכי, שמבין ענין תפילה לעמוד לפני ה׳, הרי זה מתפלל לעצמו… ואם לאו בר הכי הוא, ילך אצל חכם… מה שאין כן, אם צורך כל ישראל הוא, מעמידין בתפלה אדם מסוים בדור, כידוע בפרקי דחסידי לענין תפלה לחוד. וכך היה ענין קרבן נדבה בזמן הבית שמתפללין עליו. ואם כן מתפרש הכתוב שאנו עומדים בו. אדם - שהוא מיוחד שבדור. וכלשון מדרש רבה שעליו נאמר "אחד מאלף מצאתי". כי יקריב מכם - שהוא יקריב קרבן יחיד משל צבור…
לאור דברים אלו, ממשיך הנצי"ב לפרש את הפסוק שלנו:
ונרצה לו - הסמיכה מועיל שהקב״ה יתרצה לו.
לכפר עליו - בזריקת הדם שאחריו. זהו פשט המקרא. והכפרה בא על איזה עון שבין אדם לשמים, שזה גורם העדר כח להשיג דעת אלוקים וממילא אין התפלה מתקבלת גם כן ובא העולה לרצותו לפני ה׳…
אם כן, הנצי"ב פותר את השאלות שהעלינו בצורה הבאה:
מטרת הקרבן היא שהתפילה תתקבל לרצון.
הכפרה בפסוק מתייחסת לזמן מאוחר יותר שהוא זריקת הדם. הכפרה היא רק אמצעי להיכנס בתפילה לפני ה' - אך לא מובן לפי הנצי"ב מדוע עניין הכפרה מופיע לפני זריקת הדם.
אמנם הריצוי מתקיים בזכות הסמיכה, ולכן הריצוי מופיע בפסוק יחד עם הסמיכה שמתבצעת בשלב מוקדם. אך קצת קשה לפי הנצי"ב שכן הריצוי לא מתבצע עד לאחר הכפרה שבאה בזריקת הדם.
מטרת הקרבן היא לפעול "עליו" שיהיה ראוי להיות שליח ציבור. לכן מביא הקרבן חייב באחריותה ואם היא אבדה או מתה, יביא אחרת תחתיה כדי להשיג את המטרה שמוטלת עליו.
המלבי"ם
המלבי"ם משלים את התמונה.
המלבי"ם על דברי הפסוק "ונרצה לו לכפר", קובע שהכפרה בכל מקום היא רק בזריקת הדם. על כן הוא מפרש:
הסמיכה תרצה לו לכפר אחר כך על ידי זריקת הדם שהוא עיקר הכפרה.
לאחר מכן מביא המלבי"ם כלל מדהים:
יש הבדל בלשון "כפרה". שאם הכהן מכפר בעד אחרים, כתוב אחריו מלת "על", "וכפר עליו הכהן". ואם מכפר בעד עצמו כתוב אחריו תמיד מלת "בעד", "וכפר בעדו ובעד ביתו". "וכפר בעדך ובעד העם"...
ולפי זה, אחר שפה הבעלים מכפרים על עצמן על ידי הסמיכה והוידוי, היה לו לומר "לכפר בעדו"! ור' שמעון מישב זה בספרא (הובא בפסחים דף ס"א, מגילה דף ח', זבחים דף ד:) את שהוא עליו חייב באחריותו וכולי, מפרש שמלת "עליו" הוא טעם הכפרה. כי אחר שהעולה אינה מכפרת רק על עשה לא יצדק בה "כפרה"... רק שיצדק "כפרה" על עשה של העולה עצמה, דהא נדר להביא עולה ומוטל עליו בעשה לקיים נדרו. וסובר ר' שמעון דבעת שסומך על הקרבן ומוסר אותו להשחט יצא ידי נדרו וכפר העשה שמוטל עליו מהבאת העולה… דסבירא ליה לר' שמעון דמאן דמחייב קרבן חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה ואז נפטר מאחריותו. ודלא כר' יהודה שסובר עד שיזרק הדם. ובודאי אין פירושו שתיכף בביאתו לעזרה נפטר מן האחריות, דהא פה אמר את שעליו חייב באחריותו, רק פירושו עד שסמך ומסרו לשחיטה שאז הוא ברשות הכהן ונפטר מן האחריות. וזהו שאמר את שעליו חייב באחריותו, שאם אמר "הרי עלי..." שאז מוטל עליו, לא מתכפר מעשה זאת עד הסמיכה שאז מוסרו לכהן.
לפי המלבי"ם, הפסוק המדובר מתאר את המסירת קרבן הנדבה לכהן לאחר הסמיכה. ברגע זה האדם נפטר מחובת ה"עשה" של קיום הנדר (נדבה) של נתינת הקרבן עצמו וזהו הריצוי והכפרה.
שילוב
אם נחבר את דברי המלבי"ם ודברי הנצי"ב, ניתן לומר שמדובר באדם שהביא את קרבנו כדי שתפילתו תתקבל ברצון. הזמן שבו חלה מסירת הנדבה הוא הזמן שבו פועל קרבן הנדבה לעניין הריצוי והתפילה. עם זאת, הדבר מותנה גם בזריקת הדם שבו גם יתכפר לנותן הנדבה.
הפסוק מחבר את זמן הריצוי וזמן הכפרה כדי להדגיש שמטרת הקרבן היא לפעול בנותן הנדבה. הפעולות המזוהות עם נותן הנדבה הם הסמיכה ומסירת הקרבן אל הכהן. לכן דווקא שם הפסוק מביא את עניין הריצוי והכפרה.
כמו כן, אם נתבונן בכלל שטבע המלבי"ם שבו הוא מסביר שפסוק זה חריג, שכן היה ראוי לכתוב "בעדו" במקום "עליו", שכן הלשון "עליו" מתאים רק כאשר מכפרים על אחרים.
ניתן להסביר את שינוי הלשון על פי הסברו של הנצי"ב ולומר שהסיבה שהפסוק נקט בלשון "עליו" מפני שאכן מכפרים על אחרים. הנצי"ב הסביר שמדובר בפסוק באדם מגיע בשליחות הציבור וכל מטרתו של הקרבן הוא שיהיה לרצון בשבילם. על כן, מובן מדוע נקט הפסוק בלשון של כפרה עבור אחרים ("עליו").