קרח - לא בכח
אתם המיתם
פרשת השבוע עוסקת המחלוקת המפורסמת של קרח עדתו ודתן ואבירם.
סופם של הנ"ל ידוע, מי מהם שהיה בין הבלועים ומי מהם שסופו להיות בין הנשרפים.
אולם הסיפור שהתגלגל לאחר המופת הגדול הזה מתמיהה פי כמה מעזות המצח של קרח ועדתו[1]:
וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'.
מה חשבו לעצמם "כל עדת בני ישראל"? האם הם לא ראו ונוכחו לדעת שמשה והארון לא בדו את תפקידם מליבם אלא ה' הוא שהעניק להם את התפקיד?
שאלה נוספת מתעוררת מסיפור המטות. מדוע מופת המטה שצמח מועיל יותר מהאש שירדה מהשמיים וליחכה את מאתים וחמישים מקטירי הקטורת? שהרי נאמר[2]:
וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם.
נראה שהמסקנה מהכתובים היא שבמאבק בין קרח ועדתו ובין משה ואהרון, לא הוכח לעם שהצדק עם משה ואהרון, אלא שהם יותר חזקים. הטענה "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"[3] מהדהדת באוזניי האנשים שראו כעת שמשה ואהרון רק הגדילו את כח ההרג.
העם חושב שהוכח שיש כאן אי צדק. והוא חוטא בכך שהוא לא רואה שה' הוא הנותן כח לעשות חיל, והוא המעניש. לא משה ואהרון.
בנקודה זו מתחילה המגיפה, כאשר היציאה ממנה היא תחילת השכנוע של העם.
וחי בהם
אהרון, לוקח את הקטורת שכרגע ראו כיצד היא מסיבה מוות, ודווקא איתה הוא מראה כיצד הוא מחייה את העם.
מעשה המטות נאמר למשה, והוא אשר מראה שניתן להוכיח את צדקת הדרך גם בדרך של צמיחה חיובית.
העם יודע שאולי כל בן אנוש מסוגל להרוג, אך מעשה החייאה וצמיחה יכול להיעשות רק על ידי בורא נפש כל חי. ודווקא מתוך מעשי הצמיחה והחיות הם מטים את ליבם, עד כדי כך שהם משלימים עם ההבדלה מהמקדש וזועקים[4]:
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל משֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ.
---
[1] במדבר י"ז ו'.
[2] י"ז, כ'.
[3] ט"ז י"ג.
[4] י"ז, כ"ז – כ"ח.