פרקים ד' - ז' - ארון ה'
שמות ארון ה' במחנה ישראל
במהלך הפרקים אנו מוצאים שארון ה' מכונה בשמות שונים. ברצוני לחלק את הכינויים השונים לשני סוגים, שם אלוקים ושם הוי"ה.
כעת ננסה לסקור את ההופעות השונות של שמות הארון לאורך הפרקים ומתוך כך לראות אם ישנו כלל שמבחין מתי יופיע כל כינוי.
נתחיל בתיאור בית עלי[1]:
וישלח העם שלה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות ישב הכרבים ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלוקים חפני ופינחס... וארון אלוקים נלקח ושני בני עלי מתו חפני ופינחס… ויבוא והנה עלי ישב על הכסא… לבו חרד על ארון האלוקים… וגם שני בניך מתו חפני ופינחס וארון האלוקים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלוקים ויפל מעל הכסא אחרנית… ותשמע את השמעה אל הלקח ארון האלוקים... ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלוקים ואל חמיה ואישה. ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלוקים.
בתיאור בית עלי, מופיע בצורה שיטתית שם אלוקים בהקשר של הארון.
לעומת זאת, כאשר עם ישראל מתייחס לארון, נקרא הארון ביחס לשם הוי"ה (החלפתי אותו בסימן "ה'"):
ויבא העם אל המחנה ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים נקחה אלינו משלה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו וישענו מכף איבינו. וישלח העם שלה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות ישב הכרבים… ויהי כבוא ארון ברית ה' אל המחנה וירעו כל ישראל תרועה גדולה ותהם הארץ. וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים וידעו כי ארון ה' בא אל המחנה.
שמות ארון ה' במחנה פלשתים
החלק המעניין מתחיל בשמות הארון במחנה הפלשתים:
ופלשתים לקחו את ארון האלהים ויבאהו מאבן העזר אשדודה. ויקחו פלשתים את ארון האלהים ויביאו אתו בית דגון ויציגו אתו אצל דגון.
בהתחלה הכינוי של הארון הוא בשם אלוקים, אולם לאחר התחלת המכות על פלשתים, הכינוי מתחלף לשם הוי"ה:
וישכמו אשדודים ממחרת והנה דגון נפל לפניו ארצה לפני ארון ה'… וישכמו בבקר ממחרת והנה דגון נפל לפניו ארצה לפני ארון ה'. תכבד יד ה' אל האשדודים וישמם ויך אתם בעפלים [בטחרים] את אשדוד ואת גבוליה.
לאחר מכן, שוב חוזר השימוש בשם אלוקים:
ויראו אנשי אשדוד כי כן ואמרו לא ישב ארון אלהי ישראל עמנו… וישלחו ויאספו את כל סרני פלשתים אליהם ויאמרו מה נעשה לארון אלהי ישראל ויאמרו גת יסב ארון אלהי ישראל ויסבו את ארון אלהי ישראל.
אולם, אחרי שמעבירים את הארון לגת, וה' מכה שוב בפלשתים, שוב חוזרת הופעת הארון בכינוי שם הוי"ה:
ויהי אחרי הסבו אתו ותהי יד ה' בעיר מהומה גדולה מאד ויך את אנשי העיר מקטן ועד גדול…
ושוב, כאשר מנסים להעביר את הארון לעקרון חוזר השימוש בשם אלוקים, אלא שאנשי עקרון מסרבים לקבל אותו:
וישלחו את ארון האלהים עקרון ויהי כבוא ארון האלהים עקרון ויזעקו העקרנים לאמר הסבו אלי את ארון אלהי ישראל להמיתני ואת עמי. וישלחו ויאספו את כל סרני פלשתים ויאמרו שלחו את ארון אלהי ישראל וישב למקמו ולא ימית אתי ואת עמי כי היתה מהומת מות בכל העיר כבדה מאד יד האלהים שם.
עד כה, ניתן לומר בגדול, שכאשר הפלשתים מתייחסים לארון כבעל כוחות מוגבלים ונסתרים הוא נקרא בשם אלוקים, וכאשר כבוד ה' מופיע בלי מיצרים ומכה בפלשתים, הוא נקרא בשם הוי"ה. החריג היחידי הוא באנשים עקרון, אך שם ניתן לומר שהעקרונים לא נתנו לארון להכנס לעיר, ועל אף שבכל זאת היתה מהומת מוות בעיר, מכיוון שהארון לא היה ממש שם, אין זו התגלות ברורה לחלוטין שהמכה היא דווקא בגלל הארון.
הערה זו חשובה על מנת לתרץ את חילופי הכינויים לאחר מכן:
ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים.
ויקראו פלשתים לכהנים ולקסמים לאמר מה נעשה לארון ה' הודענו במה נשלחנו למקומו. ויאמרו אם משלחים את ארון אלהי ישראל אל תשלחו אתו ריקם… ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם….
ולקחתם את ארון ה'… וישמו את ארון ה' אל העגלה...
בדיונים של שרי הפלשתים, ניתן למצוא חילופי כינויים, ולכאורה אין הגיון בשימוש בכינויים השונים.
אולם, ייתכן שחילוף הכינויים מסביר את ההתלבטות שהייתה להם...
גישות במחנה הפלשתים
בהתחלה הם ניסו להעביר את הארון מעיר לעיר מתוך ההנחה שכוחו מוגבל ומתישהו הם יצליחו לגבור עליו.
בהגיע הארון לעקרון, הספק התגבר בלבם, שהמכות הקשות שהם מקבלים אינם דווקא בגלל הארון, שכן המכה החלה לפני שהארון הגיע לעקרון (ניתן לדון מה דין הארון שחלקו האחד מחוץ לעיר וחלקו האחר בתוך העיר…).
על כן הם מעבירים אותו ממקום למקום במשך שבעה חודשים וה' מכה בהם (לכן מופיע שם שם הוי"ה).
תוך כדי, או לאחר התקופה הזו מתפתח דיון בין השרים, האם כוחו של הארון מוגבל וניתן לגבור עליו או שמא יש כאן התגלות שמימית אמיתית שגדולה מעל כל אלוהים.
המצדדים בכך שיש כאן כח מוגבל שניתן לרצות אותו משתמשים בשם אלוקים, ולעומתם אלו שרוצים להוציא את הארון כמה שיותר מהר משתמשים בשם הוי"ה מתוך הבנה שיש כאן הופעה של הקב"ה שנמצא מעל כל מיצר וגבול.
לשם כך, יש להבין שיש כאן שני דיונים מקבילים.
פלשתים שמכנים את הארון בשם הוי"ה, שואלים "במה נשלחנו למקומו?", ומתכוונים ל"איך משלחים מפה כמה שיותר מהר את הארון?", והתשובה לכך היא "ולקחתם את ארון ה' ונתתם אתו אל העגלה".
לעומת זאת, אלו המכנים את הארון בשם אלוקים, מנסים לרצות את הארון ומסוגלים לדון בגינוני כבוד אנושיים "ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם". החלק שלהם הוא נתינת המתנות "ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו".
לעומת היחס של הפלשתים אל הארון ככח מוגבל ונסתר, כך ה' הכה בהם במכה נסתרת[2]. הטחורים והעכברים שהכו בהם בסתר היו התשובה הראויה. האנשים שראו את המוכים רצים מבית הכסא החוצה לא ראו את המכה אלא אנשים צועקים. יתכן שברגע הראשון התיחסו אליהם כמשוגעים מפני שהמכה היתה נסתרת. היה כאן שיעור לפלשתים להבין שזה שלא רואים בנגלה את ה', זה לא אומר שהוא לא קיים. עצם העובדה שהתגלות ה' לא נראית ברגע הראשון שרואים את הארון, זה לא אומר שהיא לא קיימת.
החלק המעניין הוא להבין את החלוקה שבין כינוי אלוקים לארון בהקשר של בית עלי, לעומת כינוי שם הוי"ה כאשר ההקשר הוא עם ישראל.
ונראה שכינויי הכבוד שנלווים במחנה פלשתים לארון האלוקים, קיימים גם בבית עלי[3]:
ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלקים ואל חמיה ואישה. ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים.
בני עלי התייחסו לארון ובכלל לעבודת המקדש כזכות שלהם, כפי שהסברנו בשיעור ובמאמר הקודמים. הזכות הזו, ניתנה להם לדעתם להיות השולטים במקדש, מה שניתק אצלם את היחס בין העבודה שלהם לבין מי שנתן להם את הזכות הזו. היחס שלהם לארון היה ככח מוגבל שנותן להם מקום, להפגין את כוחם, ועל מנת להבין זאת היטב יש לעיין במאמר על בני עלי.
לעומתם, עם ישראל פנה בשדה הקרב להקב"ה בעצמו, והוא ראה בארון רק כמקום להשראת השכינה, כאשר העיקר הוא מי שנמצא מעל הארון[4]:
וישלח העם שלה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות ישב הכרבים...
עם ישראל ציפה להופעת גדולתו של הקב"ה ושיכה בפלשתים ויצלם מאויביהם. הבעיה שהיתה היא שעם ישראל לא הבין שהקב"ה לא משרה את שכינתו על הארון בלבד, אלא על עם ישראל. ואם עם ישראל אינם ראויים להשראת שכינה, אזי גם מהארון תסתלק השכינה.
עם ישראל מבחינתו, אינו מבין זאת ומכאן נפנה לסיפור חזרת הארון לבית שמש, על מנת להבין את המשך התהליך.
ארון ה' בבית שמש
הארון מגיע בסופו של דבר לבית שמש:
ובית שמש קצרים קציר חטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות… ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו עלה לה' <הפסקה של המסורה> והלוים הורידו את ארון ה'... ואנשי בית שמש העלו עלות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה'... ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה. ויאמרו אנשי בית שמש מי יוכל לעמד לפני ה' האלקים הקדוש הזה ואל מי יעלה מעלינו…
* על מה הקצף הגדול שיצא על העם?
* מה רע בכך שהם שמחו לראות את הארון?
* אנו רואים שהם אפילו הקריבו קרבנות, ושהלויים הם אלו שטיפלו בארון, כך שנראה שהיחס לארון היה תקין.
היינו מצפים שהחטא יהיה לפחות רמוז בתוך הפסוקים, ועל כן נחפש אותו שם.
בתחילה חשבתי לומר שהפסוקים אינם כתובים לפי הסדר, ושהחטא והתיקון מעורבבים זה בזה, ולכן צריך להבין איזה חלק מדבר על לפני התיקון ואיזה חלק מדבר על לאחר התיקון. על כן יש הרבה הפסקות של המסורה וההוכחה הטובה ביותר הוא החלק שחוזר לדבר על המתנות של הפלשתים וסרני פלשתים בתוך הסיפור על אנשי בית שמש.
לפי זה, רציתי לומר שהחטא היה בכך שהם שמחו לראות את הארון אך לא עשו כתוצאה מכך שום דבר, ורק לאחר המכות, התיקון היה שהם נתנו יחס ראוי לארון, הלויים הגיעו לטפל בארון וכל העם הקריב קרבנות.
ניתן למצוא סמך לכך בדברי חז"ל[5]:
רבי אבהו ור' אלעזר חד אמר קוצרים ומשתחוים היו, וחד אמר מדברים דברים יתרים היו. מה אמרו מאן אמריך דאמרית ומאן פייסך דאיפייסת?
לפי הדעה הראשונה, יש לחלק את הפסוקים כפי שתיארנו לעיל. דהיינו, שברגע שראו את הארון העם אל נקט אצבע, ורק לאחר המכה הקשה העם תיקן את דרכו והקריב קרבנות.
לא הסתפקתי בהסבר זה, מפני שבסופו של דבר הפסוקים כתובים בצורה מעורבת, כאילו על ההתחלה הקריבו קרבנות ועשו הכל כמו שצריך ועדיין הם קיבלו את המכות.
לכן נראה שצריך להוסיף קומה ולהסביר את הפסוקים גם כפי שהם כתובים, כסדרם.
יראה ושמחה
הפסוקים מביאים את תגובת העם שבאה מיד לאחר תיאור המכה הקשה, ונראה ששם רמוז התיקון:
ויאמרו אנשי בית שמש מי יוכל לעמד לפני ה' האלקים הקדוש הזה ואל מי יעלה מעלינו.
לאחר מכן מתואר שהביאו את הארון לקרית יערים ומיד מדובר על נאום שמואל שבו הוא מבקש מהעם להסיר ממנו את העבודה הזרה.
נראה שהמפתח להבנת הפרשה הוא ההבדל שבין יראה ושמחה.
החטא: העם היה שמח לראות את הארון, כאשר הוא היה שטוף בעבודה זרה.
התיקון: העם היה ירא מהארון (הוסיף את שם אלוקים לכינוי לארון).
פעמים רבות דיברתי על כך שהתגובה שמופיעה הרבה בתנ"ך של פחד ממוות בעת התגלות ה' על ידי מלאך או בצורה אחרת אינה נובעת מעצם הגילוי. הגילוי של הקב"ה אכן מפחיד, אך הפחד גדול הוא מכך שאותו אדם שה' נגלה אליו הוא בעל חטאים. כאשר הקב"ה מתגלה לאותו אדם, הוא חש כעומד לפני המלך בדין, ועל כן ירא מהחטאים שבידו. במקרה כזה, היראה היא התגובה המתאימה שכן היא מראה שלאדם איכפת, והיא מעוררת אותו לחזור בתשובה וממילא הוא נידון כזכאי (לפחות בינתיים).
הקב"ה ציפה שהעם יהיה ירא מכך שהארון ש"הכה" בפלשתים מכה גדולה מגיע לישראל. תגובה הולמת של יראה מהארון שמגיעה, היתה גורמת לחשבון נפש והכנת הלבבות לחזרה בתשובה.
לעומת זאת, העם הגיב בשמחה, כאילו הדבר לא נוגע אליו. יכן שהם חשבו שהארון הכה בפלשתים וכעת הוא חוזר הביתה, ללא סיבה כלשהי (דהיינו, בלי קשר למעשים שלהם).
דברים אלו מתחברים לדעה השנייה בחז"ל שבו אנשים התייחסו במקריות להליכת הארון לשדה פלשתים ולחזרה ממנו.
מכיוון שהעם לא הגיע למידת היראה בצורה טבעית, הקב"ה הכה בהם מכה קשה שהובילה לעם ליראה גדולה שהיא שהכשירה לבסוף את הלבבות ולחזרה בתשובה שאותה הוביל שמואל וממנה הגיעו לנצחון על הפלשתים.
סוף דבר
ניתן לראות בפרשה זו את אחת מהנהגות ה' שבעולם, שהיא מסר לדורות. ניתן לראות שכאשר הקב"ה מנסה להעביר לעם ישראל מסר, שעליו לתקן את דרכיו, אזי הוא מצפה שעם ישראל יגיע למסקנה על ידי התבוננות ויראת הרוממות. רק אם התיקון לא צומח מתוך העם, הקב"ה יכול חלילה להשתמש במידת הדין כדי להגיע לתיקון הראוי.
----
[1] פרק ד'.
[2] "טחורים - דברים שבאופל (בסתר)" (מדרש שמואל י"א)
[3] ד', כ"א - כ"ב.
[4] ד', ד'.
[5] במדבר רבה ה', ט'.