פרק י"ג - מנוח ואשתו - הולדת שמשון

פתיחה

הפסוקים מתארים לנו את דמותם של מנוח ואשתו בקצרה, אך לא ניתן לפספס את העובדה ששמה של אשת מנוח לא מופיעה וצריך להבין מדוע.

מה שכן מסופר לנו הוא שמנוח שייך לשבט דן (ולפי חז"ל אשתו שייכת לשבט יהודה) ושאשתו עקרה.

מיד לאחר מכן, הפסוקים מיד מספרים על התגלות המלאך שמבשר לאשת מנוח שהיא הולכת ללדת (ללא שעשתה כל פעולה מצידה). הוא מדריך אותה כיצד עליה לנהוג^[1]:

ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא. כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים.

ציווי המלאך מתחלק לשניים:

1. איסור שתיית יין ואכילת דבר טמא^[2].
2. איסור תספורת והייעוד "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים".

האישה מגיעה לבעלה ומספרת רק את החלק הראשון. מנוח שמרגיש שחסר כאן משהו מתפלל לה' על מנת שהמלאך יבוא שוב. המלאך נשלח בשנית ולמרבה הפלא מגיע שוב לאשה דווקא שממהרת לקרוא לבעלה. המלאך חוזר על דברי האשה (בהשמטת החלק השני ממש כפי שהאשה עשתה). מנוח מביא מנחה למלאך שעולה בסערה השמימה עם המנחה. באותו רגע מנוח מבין שעומד לפניו מלאך ממש ולא נביא אנושי^[3]:

ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלקים ראינו. ותאמר לו אשתו לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עולה ומנחה ולא הראנו את כל אלה וכעת לא השמיענו כזאת.

הפחד של מנוח נראה מוגזם כפי שמוכיחה אותו אשתו בסברה פשוטה ויש להבין האם יש כאן דברים נוספים.

כמו כן, השאלה המרכזית המהדהדת כאן היא: מדוע המלאך נגלה דווקא לאישה ומדוע הם לא סיפרו למנוח על איסור גזיזת השיער והייעוד של הבן העתידי?

הרב מנשה וינר שליט"א מסביר שיש כאן חלוקה התלויה בהבדל המהותי שבין האיש והאישה.

האיש הוא זה שמבחין במהות המלאך והוא זה שמגלה זאת. לעומתו האישה שהיא זאת שיודעת מה לעשות עם המידע (ומבינה לדוגמא שהם לא הולכים למות), ממש כפי שבתהליך יצירת הוולד הגבר מביא את הזרע והאישה היא שנושאת את העובר המתפתח בקרבה. מכיוון שהאישה היא הנושאת ברחמה את הוולד והיא צריכה להישמר ולכן היא מקבלת ציווי כפול על הישמרות מאיסורי הנזיר גם לה וגם לבנה.

הרב גם מראה דיוק מעניין בפסוקים שכאשר מנוח נחרד מראיית המלאך מופיע שם "אלקים" בבחינת מידת הדין. לעומת זאת כאשר האישה מרגיעה אותו היא משתמשת בשם הוי"ה שהוא הופעה בבחינת הרחמים.

לעניות דעתי (קטונתי וכו'), החלוקה נכונה אלא שיש להפוך אותה.

לפי הפנימיות דווקא הגבר הוא כנגד מידת החסד ואילו האישה היא כנגד מידת הגבורה (הדין). אם כן, ניתן לומר שבמקרה שלנו האיש והאישה החליפו תפקידים. ובניגוד לבשורת הולדתו של יצחק לאברהם (כאשר שרה באוהל), כאן המלאך מגיע דוקא לאישה. כמו כן, בנוהג שבעולם שדווקא האישה נוטה יותר לפחד באירועים מבהילים וכאן דווקא האיש מפחד והאישה היא זו שמרגיעה אותו.

נראה שיסוד הדברים קשור במוצאם של מנוח ואשתו.

מנוח מגיע משבט דן (בבחינת דין - גבורה) שהוא שבט שמבטא גם את הצד הארצי החומרי.

לעומתו, "אשת מנוח" מגיעה משבט יהודה שמבטא את מידת החסד^[4] (שם הוי"ה שמבטא את מידת הרחמים הנרמזת בשמו של יהודה) והצד הרוחני.

ישנו מדרש שמזהה את מוצאו של משיח בן דוד^[5]:

"גור אריה יהודה" זה משיח בן דוד, שעתיד לצאת משני שבטים, אביו מיהודה ואמו מדן. ובשניהם כתיב "גור אריה", בדן כתיב "דָּן גּוּר אַרְיֵה" (דברים ל"ג, כ"ב), וביהודה כתיב "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה".

אנו רואים שבצורה המתוקנת המושיע של ישראל צריך להיות כזה שאביו מיהודה (הקומה הרוחנית) ואמו משבט דן (הקומה הגשמית). אלא שאצלנו הדברים הפוכים.

את השילוב הזה אנו מוצאים לדוגמא בבניית המשכן והמקדש.

בצלאל ואהליאב

בצלאל ואהליאב שהיו מופקדים על מלאכת בניית המשכן הם משבטי יהודה ודן. בצורה דומה שלמה וחירם שבנו את בית המקדש הראשון היו משבטי יהודה ודן.

אומר על כך הרב קוק^[6]:

… בחיבורם של שני כחות כאלה מתכונן בנין שלם… היסוד העקרי הוא הפונה מן השמאל אל הימין, מאוצר החול אל רום מבוע הקדש, אבל אתו צריך להיות מלווה גם כן הכח השואב ממעינות הקדש ומשקה את החול. בצלאל ואתו אהליאב עשו את כל אשר ציווה ה' את משה.

הימין מבטא את מידת החסד והשמאל את מידת הגבורה (הדין). היסוד של בניין שלם מתחיל מהיסודות החומריים שאיתו משולבים היסודות הרוחניים. כאשר אהליאב מבטא את הצד של בניין החול ואיתו בצלאל הממונה של הצד הרוחני.

בהקבלה אלינו, מנוח הוא זה שאחראי על הקומה הגשמית ואשת מנוח היא שמגיע משבט יהודה ואמורה לתת את השפע הרוחני. על כן המלאך פונה אליה שתשמר מאיסורי הנזיר והיא ממונה ללמד את הילד על ייעודו להושיע את ישראל.

כמו כן, לעניות דעתי פחדו של מנוח הוא לא רק בגלל שראו מלאך, אלא מפני שיש בידם חטאים ומכיוון שנגלה אליהם מלאך ה', עכשיו בוודאי הוא יפקוד עליהם את חטאם (מנוח מידת הגבורה וכך רואה את המציאות). לעומתו דווקא אשת מנוח מבינה את את המהלך הכולל ולאן הוא מוביל ומסבירה לבעלה שיש כאן ייעוד ועל כן הקב"ה דן אותם במידת הרחמים בזכות העתיד.

החסרון

לאחר שהבאנו את החלוקה הבסיסית המופיעה בין מנוח לאשתו נחזור לשאלות לגבי הדברים החסרים, ונסכם אותם בקצרה:

1. שמה של אשת מנוח חסר.
2. לא מופיע מדוע נהייתה עקרה ומדוע עקרות זו פסקה ממנה.
3. המידע לגבי איסור גזיזת השער וייעודו של שמשון מוסתר ממנוח.

לחסרונות אלו נוסיף שני חסרונות שישלימו את סדרת השאלות.

ישנו מדרש מוכר שהקב"ה הפך את האמהות לעקרות מפני שנתאווה לתפילתם, אך כאן חסרה התפילה של האישה והיא נענית ללא תפילה (התפילה היחידה המוזכרת היא של מנוח והיא רק כדי שהמלאך יבוא שוב).

בפרקים הבאים אנו רואים שהאב הוא זה שתופס תפקיד מרכזי אצל שמשון ולא האימא, שכן מיד לאחר הלידה מעורבותה בחיי שמשון כמעט ולא נראים בפסוקים.

את הנקודה של השמטת איסור גזיזת השיער ניתן לומר שהיא הצד ששייך דווקא לשמשון ולא לאמו והוא מובן מאליו מהיותו נזיר. על כל פנים שאר הקושיות עומדות בעינם.

על מנת לענות על הקושיות הללו, נקפוץ לרגע לפרק י"ד לסיפור הלחי^[7]:

וימצא לחי חמור טריה וישלח ידו ויקחה ויך בה אלף איש. ויאמר שמשון: "בלחי החמור חמור חמרתים בלחי החמור הכיתי אלף איש". ויהי ככלתו לדבר וישלך הלחי מידו ויקרא למקום ההוא רמת לחי. ויצמא מאד ויקרא אל ה' ויאמר: "אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדלה הזאת ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים?". ויבקע אלקים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו ויחי. על כן, קרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה. וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה.

שמשון מכה אלף "איש" ובסוף מחבר שיר על לחי של חמור. הקב"ה מביא עליו מיד מצא מכיוון שבמקום להודות לקב"ה על הישועה הוא מפרש את הישועה כעניין שמתחיל ונגמר בחמור (שמבטא את החומר כמובן).

בניגוד לצפייה ששמשון יבנה גם את הקומה הרוחנית, הוא הולך בעקבות אביו, וזונח את הצד שאמו היתה אמורה להנחיל לו. ייתכן שגם אמו פשעה בכך שהיא לא עמדה במשימתה של הנחלת החלק השני והוא הפן הרוחני, ולכן שמה לא מוזכר. נראה שהייתה ציפייה מאשת מנוח שתעמוד בייעודה ולכן פסקה עקרותה, והיא נפקדה בזכות העתיד.

בין כך ובין כך, אנו רואים שרק כאשר שמשון תופס את עצמו ומתפלל לה', רק אז הוא מתחיל לשפוט את ישראל. רק אז הוא משכיל לבנות את הקומה הרוחנית מעל החומר, או ליתר דיוק לקשר את החומר לרוח. הנקודה של הקשר בין החומר לרוח מתבטאת בתפילה^[8].

---

[1] י"ג, ד' - ה'.

[2] רש"י מסביר - " דברים האסורים לנזיר".

[3] י"ג, כ"ב - כ"ג.

[4] קהלת יעקב ערך דג: "דגל יהודה אריה מורה שהוא בחינת חסד פני אריה אל הימין… ובדגל דן צירופי הוי"ה מתחילים בה' שהוא סוד גבורה…ובשל"ה כתב דיהודה הוא עמוד התורה… יהודה-דן חסד-גבורה".

[5] מדרש אגדה [בובר] בראשית, פרשת ויחי פרק מ"ט.

[6] אורות הקדש א', עמ' סט - פסקה נג - "מימין לשמאל ומשמאל לימין".

[7] ט"ו, ט"ו - כ'.

[8] כפי שהזכרנו לעיל, אמנם מנוח מתפלל אבל תוכן התפילה הוא טכני לחלוטין, והוא שהמלאך יבוא שוב.