ספר שופטים - פרק ז' - מבצע גדעון

המלקקים

ה' אומר לגדעון לסנן את הלוחמים שלו, כאשר הסינון הראשון היה שילוח של אלו שפחדו.

אולם, כאן מתעוררת השאלה, מדוע הם הגיעו למלחמה אם הם מפחדים?

על כך ניתן לתת שלוש תשובות:

הרב וינר - היה כאן גיוס בכפיה ולכן גם אלו שפחדו הגיעו, ורק בעקבות צו ה', גדעון שחרר את אלו שפחדו.
הרב עוזי ביננפלד - בעקבות המפלה של שבטי הצפון והיעלמותם של אחי גדעון נכנס מורך בלבבם של החיילים, שראו שהתחילה לכאורה מפלה, ולכן והם פחדו מהמלחמה.

בין כך ובין כך 22,000 הולכים ו10,000 איש נשארים.

כעת נמצאים שוב במצב כפי שהיה אצל ברק לפני שהלך להושיע את ישראל.

אולם כבר הסברנו שכל המהלך של גדעון נעשה על רקע אי ההצלחה של ברק להמשיך את הצלחתו מעבר לדורו. על כן, הקב"ה מבקש מגדעון להגדיל את הנס ולסנן עוד את האנשים (בהמשך נסביר שיש בכך גם הגיון צבאי).

התנאי לבחירת 300 המלקקים הוא^[1]:

כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות. ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים.

בניגוד להבנה בקריאה חפוזה שהמלקקים נשכבו ושתו עם לשונם מהמים, האמת היא שהם השתמשו בידם (יד אחת!) כדי להביא את המים לפיהם, ודווקא אלו שכרעו (מעין הכריעה וההשתחואה שאנו עושים ביום כיפור) הם ששתו ישר עם פיהם מהמים.

נראה שהמלקקים כרעו עם רגל אחת או התכופפו כמעה כדי לגמוע מים.

אם כן מהו ההבדל העקרוני בין שתי הקבוצות?

חז"ל^[2] מסבירים שבכורעים יש שמץ של נגיעה בעבדה זרה:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "עוד העם רב הורד אותם אל המים", אותם שכרעו על ברכיהם מיד לשתות, רוצה ולא רוצה, היה משתחווה לאלילים.
דורו של גדעון היה משתחווה לבבואה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשלש מאות איש המלקקים אושיע את ישראל ועליהם הוא אומר, והשארתי בישראל שבעת אלפים, ועליהם הוא אומר "והיה שארית יעקב בגוים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב...".
הרב ד"ר חגי בן ארצי מסביר שמעל המעיין היו פסילים של עבודה זרה, וגם אם גדעון פינה אותם הנוהג היה להשתחוות להם בזמן השתייה ולכן הכריעה שלהם במקום זה היתה קשורה לעבודה זרה.
המלקקים היו חיילים יותר מבצעיים מהכורעים. הסיבה לכך היא שהכורעים הם אלו שהשתטחו על הקרקע ולשם כך היו צריכים לזרוק את הנשק בצד. לעומתם, המלקקים שהשתמשו ביד אחת, היו עם הנשק עליהם, אוחזים בו ביד אחת וביד השנייה שותים. ניתן להבין זאת רק אם מחנה מדיין היה ממש סמוך אליהם, ולשם כך היה הגיון בכך שצריך לשמור על מבצעיות עוד לפני שהקרב החל.
הרב וינר מסביר שמכיוון והקרב נמשך בסופו של דבר למרדף לאורך יותר ממאה קילומטרים עמוק לתוך שטח האויב, היה צורך באנשים מיוחדים שיוכלו להמשיך ולהלחם ללא הפקה, גם לאחר שמנצחים בקרב אחד והדחף הראשוני הוא לחלק את השלל ולא להמשיך בקרב. רק אם לא מפסיקים את המרדף באמצע עד שמכריעים את הקרב עד סופו, רק אז אפשר להגיע לנצחון אמיתי ומתמשך ולא נצחון נקודתי. לפי זה המלקקים מבטאים עוצמה שבה ניתן לקחת מעט מים ולהמשיך בקרב, ממש כמו סיפורו של יונתן בן שאול שלקח מעט דבש והמשיך בלחימה^[3].

החלום

לאחר שהקב"ה משאיר את גדעון עם 300 המלקקים בלבד, גדעון ירא (וכנראה גם האנשים שעמו), ומקבל עצה מהקב"ה לרדת למחנה ולקבל אות נוסף כדי להתחזק באמונתו (ובאמונת לוחמיו) לפני היציאה לקרב^[4]:

ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום. ויאמר: הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכהו למעלה ונפל האהל. ויען רעהו ויאמר: אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל נתן האלקים בידו את מדין ואת כל המחנה.

ניתן להסיק מחלום זה מספר דברים:

הרב מדן מסביר שיתכן והחלום שחולם החייל הגיע לחייל כשהוא מנמנם בשמירתו ולא לפני כן. מה שמראה על בעייתיות בשמירה מצד המדיינים.
משמע מהתגובה והפירוש של הרב, שיש פחד במחנה מגדעון. אולם מדוע שהמחנה מדיין הענק יפחדו מגדעון שמגיע ממשפחה קטנה משבט מנשה? כיצד הם יודעים מיהו גדעון?

נראה שבעקבות לכידת השליחים שהלכו לקרוא לשבטי הצפון, מחנה מדיין שמע לראשונה את שמעו של גדעון והבינו שבכוונתו להושיע את ישראל.

הם לא ידעו באיזה היקף צבא הוא מגיע, והעמימות הזו היא שהכניסה מורך בלבבם, הרי גם הם שמעו על סיפורו של ברק בן אבינועם וכיצד הוא חיסל את צבאו של סיסרא.

גדעון הבין שהוא יכול לנצל עמימות זאת, את חוסר הידיעה שלהם לגבי גודל צבאו ואת המורך שהכניס ה' בלבם וכך לנצח את צבא מדיין.

מיקומו של צבא מדין

הרבה מהפרשנים (הישנים והחדשים) נוטים לפרש שצבא מדיין ישב מצפון לגבעת המורה. פירוש זה קשה מכמה סיבות כאשר הראשית שבהם, היא שלא מובן מדוע מסלול הבריחה שלהם היה כל כך מסובך, דרום ואז מזרח ולא ישירות מזרחה. גם המקום שהם ברחו היה מסוגר בהרים ממזרח ובהרים מסביב.

הסתמכות הפרשנים היא על הפסוק^[5]:

וישכם ירבעל הוא גדעון וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרד ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק.

פרופסור יואל אליצור^[6] מעלה את הסברה ההגיונית שמדובר על כך שמחנה מדיין ישב מצפון למחנה גדעון, מגבעת המורה ודרומה עד לנקודה שבה עמד גדעון.

ההגיון בכך הוא תוואי השטח שמתאים להכיל מחנה כזה גדול וכן מתוואי הבריחה של מחנה מדיין סביר להניח שהם היו החלק היותר דרומי, קרוב אל הבקעה אליה הם נסו באופן מיידי.

שלושה ראשים

גדעון מחלק את צבאו לשלושה ראשים (חלקים), כאשר שני חלקים מיועדים לעמוד "סביב" למחנה, וחלק אחד יצעד איתו עד ל"קצה המחנה" ויתקוף אותו ישירות מהעמק.

נראה ששני הראשים שעמדו "מסביב" הכוונה לצד אחד מדרום, למרגלות הרי הגלבוע, וצד אחר שטיפס על גבעת המורה מכיוון מערב, שם יש היום וכנראה היתה גם פעם התיישבות. כך הם לא בלטו בתנועתם עד שהתמקמו בפריסה רחבה למרגלות גבעת המורה.

את כח החוד הנהיג גדעון ואיתם פתח בהתקלות הראשונה.

בידי אנשי גדעון ביו שלושה אמצעים:

כדים - הם שהסתירו את הלפידים לאורך הדרך וניפוצם יצר רעש שהפחיד את המדיינים, ויותר מכך הפחיד את בעלי החיים, ובפרט את הגמלים וגרם ובלאגן במחנה.
לפידים - הלפידים הראו את מיקומם של הכח התוקף, אך מכיוון שרוב הכח היה בגובה מסויים בהרים, הוא יותר הפחיד מאשר הפך את נושאי הלפידים למטרה. הרעיון היה שמחנה מדיין יחשוב שמאחורי כל לפיד עומד גדוד.
השופרות - בימי קדם השופר היה כלי מלחמה שבעזרתו מפקד גדוד נתן פקודות לצבאו להסתער לכיוון מסויים וכדומה. השופר עזר בתכסיס שבו גדעון רצה שהאוייב יחשוב שמאחורי כל שופר עומד גדוד.

על אלו ברצוני להוסיף עוד גורם נוסף והוא הקריאה "חרב לה' ולגדעון"^[7].

נראה, שכאשר גדעון התקרב לשומרים של מחנה מדיין ושמע אותם מדברים על החשש מגדעון, הוא גם שמע מהי סיסמת הקרב הסודית שבהישמע סיסמה זו, כל המחנה קופץ.

גדעון השתמש בסיסמה זו כאשר קראו "חרב לה' ולגדעון", כאשר הבין שאמירה זו תקפיץ את כל המחנה בבת אחת. מן סתם התוכנית של המדיינים בנתה על כך שגדעון יבוא מכיוון אחד עם צבא קטן והם לא האמינו שהוא יתקוף ממספר כל כך גדול של מקומות בבת אחת, לכך הם לא היו ערוכים. כמו כן, ייתכן וקול השופרות שהיה כלי להעברת פקודות, בלבל את המחנה והקולות השונים הורו לו לזוז לכיוונים שונים כל הזמן. נוסף על כך, הלפידים מהכיוונים השונים הניעו את הכוחות לכיונים מנוגדים ויצרו בלאגן שלם.

הזמן שבו בחר גדעון "אך הקם הקימו את השמרים"^[8] הוא זמן שבו השומרים החדשים בדרכם להחליף את הקיימים ובבת אחת הם חוזרים לאחוריהם ו"עוזרים" לכוחו של גדעון להקפיץ את המחנה ובאחת לחשוד בהם כמשתפי פעולה במתקפת גדעון...

לכל זה ניתן להוסיף את השתוללות הגמלים וערבוב העמים השונים באותו מתחם ומכאן הדרך קצרה להבין כיצד האויב תקע חרב איש ברעהו. כל נושא לפיד או שופר או כלי נשק או מי שנשא את סיסמת הקרב נחשד כחלק מהמזימה, וכך תוך זמן קצר המחנה התחיל להלחם בעצמו.

[1] ז', ה' - ז'.

[2] ילקוט שמעוני, שופטים ו', ס"ב.

[3] כל זאת בניגוד למצב בו היה שרוי העם בהמשך הקרב כאשר העם אוכל מהשלל לשאול מנסה להניעו להמשיך בקרב:"ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים לילה ונבזה בהם עד אור הבקר ולא נשאר בהם איש ויאמרו כל הטוב בעיניך עשה". מתשובת העם נראה שהוא לא בדיוק קם להסתערות נוספת אלא שלח את שאול לעשות הטוב בעיניו… לבד...

[4] ז', י"ג - י"ד.

[5] ז', א'.

[6] פרופסור יואל אליצור "מקום בפרשה", "מלחמת דבורה וברק - הסתכלות גיאוגרפית אחרת", עמודים 123-124.

[7] יש לשים לב שגדעון אמר להם לומר "לה' ולגדעון" והם הוסיפו את המילה "חרב". יתכן והתוספת הזו הראתה על עולם המושגים שלהם, כפי שראינו שה"פר" של ה"בעל" מחזיק חרב, ועכשיו "ירובעל" הוא שמחזיק באותה חרב. אם נכונים דברים הללו, כבר כעת ניתן למצוא ניצן של הפיכת גדעון לעבודה זרה, כפי שקרא בסופו של דבר (עם גדעון או עם אפוד שלו).

[8] ז', י"ט.