מסכת מגילה - י"ח. - המספר בשבחו של הקב"ה

יותר מדי שבח

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם. שנאמר: "היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע" (איוב ל"ז, כ').

דברים אלו סותרים, לכאורה, מימרה ידועה של רבי יוחנן (ברכות כ"א., וכן בירושלמי פרק א' הלכה א') לגבי אדם שספק אם התפלל, שלשיטתו צריך לחזור ולהתפלל:

ורבי יוחנן אמר: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.

• אם כן, מתי לרבי יוחנן הדבר נחשב שהתפלל יותר מדי ומתי לא?

סיפור מול שבח

הרא"ה בחידושיו לברכות (ל"ג:) מבחין בין המקרים:

ומיהו הני מילי - באדכורי שבחא בדידיה דרחמנא יתברך. כגון "יראוי" ו"אמיץ", דאנן לית לן דעה לאדכורי שבחיה, הילכך שתיקותא מעליותא.

אבל לספר נפלאותיו וניסיו וגבורותיו - כל המוסיף הרי זה משובח, וזהו כל ספר תלים ותושבחות הצדיקים.

לפי דבריו, איסור ההוספה הוא בסיפור שבחו של הקב"ה עצמו. לעומת זאת סיפור נפלאותיו של הקב"ה רצוי ואף ספר תהלים מלא בתיאורים אלו.

אולם, חילוק זה קצת קשה, כי אנו מוצאים גם הרבה תשבחות לקב"ה בספר תהלים.

סיפור מול תפילה

ניתן לדייק שבגמרא בברכות רבי יוחנן דיבר ישירות על המתפלל. לעומת זאת אצלנו, הביטוי שלו הוא "המספר בשבחו של הקב"ה".

ההבדל הוא ש"המספר" עומד מבחוץ ומספר לנו על משהו שהוא לכאורה חיצוני אליו..

לעומת זאת, תפילה היא קשירה של המתפלל עצמו אל הקב"ה.

לפי חילוק זה ניתן להבין יותר לעומק את דברי המהר"ל בנושא זה. בספרו נתיבות עולם א' - נתיב העבודה - פרק י"ב, אומר המהר"ל:

כי מה שאמר כאן שאסור לספר בשבחו של מקום היינו אחר התפלה שנראה שלא בא רק לספר בשבחו של מקום, ודבר זה אסור מטעם שאמרנו כי שבחו של מקום אין העולם הזה מגיע אליו כלל. כי אין העולם משער החמשים, הלכך הוא נעקר מן העולם. אבל בתוך התפלה מותר שלא בא לספר שבחו רק בשביל תפלתו, ואמרו "לעולם יספר בשבחו של מקום ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב.), כי עיקר התפלה מה שיש לעולם עילה והאדם הוא העלול אל העילה ובזה הוא מספר שבח השם יתברך שהוא יתברך עילתו והעילה הוא התחלתו והוא יתברך תכליתו. ולכך תקנו ג' ראשונות שהם שבח המקום בתחלה וג' אחרונות שהם שבח השם יתברך בסוף… ולכך מספר בשבח התחלתו בתחילה ובסוף מספר בשבחו גם כן בשביל שהוא יתברך גם כן תכליתו והעלול הוא באמצע... ואי אפשר לפרש יותר. ועל פי זה יש שני קרבנות ביום תמיד של שחר ותמיד של בין הערב…

ידועה תפיסתו של המהר"ל שהאמצע נידון כמו ההתחלה והסוף. אם כן, יש כאן רמז לכך שאדם בזמן התפילה מתחבר לבוראו ואינו מדבר כאדם העומד מבחוץ אלא כ"עלול" הקשור ל"עילתו". על כן, במצב זה אדם יכול להרבות בתפילה.

לעומת אדם שאינו מתפלל, אלא מספר את הדברים כאדם העומד מבחוץ, אזי המרבה לספר, מקבע את מצבו כעומד מבחוץ ולכן נעקר מהעולם.