כ"א: ברכות עובר לעשייתן
ברכה לפני
אביי לומד שמצווה לברך לפני קריאת המגילה:
אמר אביי: לא שנו אלא לאחריה (=שמברכים רק במקום שנהגו) אבל לפניה מצוה לברך. דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי "עובר" לישנא דאקדומי הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא "וירץ אחימעץ דרך הכיכר ויעבור את הכושי" (שמואל ב' י"ח, כ"ג). אביי אמר: מהכא "והוא עבר לפניהם" (בראשית ל"ג, ג') ואיבעית אימא מהכא: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב', י"ג).
מהו שורש המחלוקת בין רב נחמן בר יצחק ובין אביי?
מורנו ורבנו הרב יהושע ויצמן, מסביר את העניין מתוך הסוגיא המקבילה בפסחים ז:
יש להבין במה נחלקו האמוראים בהביאם פסוקים שונים… נראה שההבדל בין הפסוקים הוא, שבפסוק “ויעבור את הכושי” אין קשר בין אחימעץ לכושי אלא שהוא הקדימו. לעומת זאת בפסוקים “והוא עבר לפניהם” ו”ויעבור מלכם לפניהם וה’ בראשם”, המשמעות אינה רק קדימה, אלא קדימה כחלק ממבנה אחד – כן הוא במבנה של מחנה יוסף לקראת עשיו, וביותר מודגש הדבר בפסוק “ויעבור מלכם לפניהם וה’ בראשם”, שהמלך עומד בראש העם, כחלק ממנו.
בהקשר של ברכת המצוות, נראה שחלקו האמוראים מהי תקנת ברכת המצוות, האם זו תקנה שמהותה כללית, לברך לפני עשיית המצוות, ואם כן הברכה אינה חלק מהמצוה אלא דין נפרד, או שכל מצוה ומצוה תיקנו לה ברכה כדי שייחד מעשהו זה לבורא יתברך ויכוון ליבו לקיום המצוה, וא”כ הברכה והמצוה – דבר אחד הן.
אם כן, שורש המחלוקת הוא האם הברכה היא דין נפרד מהמצווה או חלק ממנה.
ניתן למצוא לכך נפקא מינה הלכתית.
שולחן ערוך אורח חיים סימן ס' סעיף ב':
קרא קריאת שמע בלא ברכה יצא ידי חובת קריאת שמע וחוזר וקורא הברכות בלא קריאת שמע, ונראה לי שטוב לחזור ולקרות קריאת שמע עם הברכות.
השולחן ערוך מציג את שתי הבחינות להלכה. מעיקר הדין ניתן לברך בנפרד מקריאת שמע, אך ראוי לצרף אותם לברכה.
הנצי"ב
הנצי"ב על התורה (דברים ל"א, ג') מבאר את שורש המחלוקת באופן שונה:
הוא עובר לפניך... אלא ע״כ יש בזה כונה עמוקה. דלפני או קודם היה במשמע עוד שלא התחיל במצוה כלל. משום הכי אמר לשון "עובר" דמשמעו סמוך ממש. שיאחז בידו דבר המצוה ואז יתחיל לברך. וזהו משמעות המקרא ויעבור מלכם לפניהם. שברור שאין המלך מתחיל לילך עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול. אמנם ויעבור את הכושי עוד פירושו באופן אחר. שהרי הכושי הלך לפני אחימעץ. ואחימעץ רץ מאחוריו ועבר עליו ולפניו. והכי נמי יש להחל הברכה ואחר כך לעשות המצוה ולגומרה ואחר כך לגמור הברכה. ושני הפירושים אמת דמצוה שאפשר לעשות באמצע הברכה כמו קשירת תפלין מילה וכדומה. יש לברך לפני התחלת המעשה. ולעשות ולגמור את הברכה. מה שאין כן מצוה שאי אפשר בכך כמו אכילת מצה ותקיעת שופר וכדומה, אי אפשר אלא לברך קודם התחלת המצוה. אבל מכל מקום סמוך ממש, שיהא אוחז במצה או בשופר. יהושע הוא עובר לפניך. גם הוא לא ילך בעצמו וילחום כאשר עשה משה והרג את עוג. אלא יהושע עובר לפני ישראל שהמה בעצמם ילכו וילחמו ויהושע יהיה בראשם.
הנצי"ב מבאר שהפסוק של אחימעץ מתאר את אחימעץ שמתחיל את הריצה מאחורי הכושי ואז עובר אותו. כך הברכה צריכה לעטוף את מעשה המצווה, להתחיל לפניה ולהסתיים לאחריה. וכך אפשר לעשות בתפילין ומילה. אולם, הבחינה האחרת היא של "והוא עבר לפניהם", אמנם יש כאן חיבור אך בצורה של סמוך, שיאחז את דבר המצווה בידיו ורק אז יברך.
שילוב
אולי ניתן לחבר את הסברות של הרב ויצמן ושל הנצי"ב ולומר שבשני המקרים הברכה היא חלק מהמצווה.
בחינה אחת עוטפת את המצווה (כמו אחימעץ) אך אינה חלק ממנה. דבר דומה לטבילות להחלפת הבגדים של הכהן הגדול בכניסתו וביציאתו מהקודש. תוספת הנותנת משמעות להכנה לפני ואחרי המצווה. כמו שחסידים הראשונים היו שוהים שעה לפני ואחרי התפילה.
בחינה שנייה היא של ברכה הסמוכה למעשה המצווה שהיא לא מקרינה אל המצווה אלא היא ממש מובילה את המצווה. היא נותנת משמעות חדשה למעשה המצווה. ייתכן לומר שהדבר דומה לברכת התורה, שהברכה היא זו שמגדירה את מעשה הקריאה כמעשה מצווה נוסף ללימוד תורה. וזה עומק העניין שנחרב הבית מפני שלא ברכו בתורה תחילה. ולכן הקריאה עצמה לא השפיעה את השפעתה על האנשים ולא הוסיפה בהם יראת שמים, אלא הייתה קריאה סתמית עבורם.