ג. הטעינו חבירו אוכלין ומשקין
אכתוב בקיצור ובערך, אשתדל לפרט יותר מחר.
רש"י דורש במשנה שהעני שמחזיר ידו לרשות שבו הוא נמצא יניח את החפץ בקרקע כדי להתחייב.
אולם, אם הוא לוקח חפץ מעל גבי יד העשיר זה כן נחשב לעקירה ממש.
והשאלה (לרש"י) - מדוע לקיחה מעל גבי היד נחשבת עקירה, ואילו החזרת היד לא נחשבת הנחה עד שיניח על גבי הקרקע?
לשון הזהב מביא כיוון מעניין.
הוא מדמה זאת לחקירה בדף ה: של הנחת אגוז בתוך כלי שצף על גבי מים.
אם מסתכלים על האגוז - בוצעה הנחה. אך מכיוון שכל העסק על גבי המים - זה לא ממש "נח".
אך ברור שאם לוקחים את הכלי - אז אין הנחה ועקירה כי הוא ממש על המים.
כך גם היד. הנחה ועקירה מעל גבי היד נחשבת עקירה והנחה כי "הנושא" הוא החפץ.
אך עצם העניין שהיד עוברת רשות, הרי זה כמו עקירת הכלי עם האגוז מעל גבי המים - שלא נעשה כאן דבר.
-----
הראיתי את השוני מבין השניים. החזרת היד לא מחייבת עד שתניח. לפי רשי. מפני שכאשר היד ליד הגוף היא נחשבת כדבר נוסף לגוף. צף.
לעומת זאת, מי שעוקרים מעל ידו. שונה מאותו אחד שהניח את החפץ בתוך יד שנכנסה לרשותו. שכן מי שעוקרים מעל ידו לא עשה כלום. ומי שהניח לתוך יד מושטת עשה חצי מהמלאכה לכאורה.
הסיבה שמי שעקרו מעל ידו אינו עשה כלום, זה מפני שהיד עם הגוף אינה נחשבת עקירה.
מפני שמסתכלים על היד ולא על החפץ. והיד היא שלב ביניים שאינו נחשב כיציאה ועקירה.
רק כאשר חפץ יוצא מהיד מסתכלים פתאום על החפץ ולא על היד.
----
דוגמא נוספת לצורת החקירה הזו:
חתיכת בשר מול תשע חנויות כשרות ואחת טריפה.
אם החתיכה בחנות, השאלה על החנות והחנות קבועה ולכן יש 50 אחוז.
אם החתיכה מחוץ לחנות אז זה פריש, השאלה על החתיכה ואז אומרים שהולכים אחר הרוב 90%.
כך בצורה יותר רחוקה בדין מצקת עם כלי ראשון. לפעמים נדון אותה ככלי ראשון ולפעמים מנותק ממנה.
וכך גם לגבי יד.
לפעמים נדון את היד, ואין בעיה להוציא יד ולא שייך עקחרה והנחה ביד.
ולפעמים נידון בחפץ. החפץ נעקר ונח ויוצא מהרשות.
מה שהבאתי לעיל זה כלל מתי דנים את היד ומתי הדין עובר לחפץ.
והרעיון שכאשר חפץ מתנתק מהיד אזי דנים את החפץ. כאשר הקטע המעניין זה העברה מיד ליד.
עני שהכניס חפץ והעשיר לקח מידו:
ברגע שהעשיר לקח את החפץ לא נעשה כלום כי ידו וגופו באותה הרשות ואז דנים את היד עד שיניח.
העני לעומת זאת הוציא את ידו וניתק אותה מגופו, וכאשר ינתק את החפץ נידון את החפץ ולא את היד