בשלח - קריעת ים סוף - ארבע כתות על הים

הסתירות שבפסוקים

קריאה של הפסוקים בפרשת בשלח לפי הסדר מעלה שאלות רבות. נציג חלק מהם.

ארבע כתות

חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – פרשה ב’ ד”ה ויאמר משה) מגלים שלנו שסיפור קריעת ים סוף מתאר לנו ארבע חלקים שונים בעם ישראל:

ארבע כתות נעשו ישראל על הים. אחת אומרת ליפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן, ואחת אומרת נצווח כנגדן. זאת שאמרה ליפול אל הים, נאמר להם: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה’ ". זו שאמרה נשוב למצרים, נאמר להם: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם". זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן, נאמר להם: "ה’ יִלָּחֵם לָכֶם". זו שאמרה נצווח כנגדן, נאמר להם: "וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן".

נעיין בפסוקים וננסה למצוא את ארבעת הכתות.

החלוקה הראשונה והברורה היא בין אלו שצעקו אל ה' (בני ישראל) ובין אלו שצעקו אל משה (שמות י"ד, י' - י"א):

ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים.

מסתבר לומר שאלו שצעקו אל ה' הם לא אלו שבאו בכפיות טובה למשה.

אם כן מצאנו את שתי הכתות:

שתי הכתות החסרות

נשאר למצוא את:

לכאורה לא ניתן למצוא בפסוקים את האמירה שלהם. אולם, המדרש מוצא רמז לכך מתשובתו של משה.

לאלו שאמרו "ליפול אל הים" או במילים אחרות להתייאש, נאמר "התיצבו וראו את ישועת ה' ".  ולאלו שאמרו לעשות מלחמה נאמר "ה' ילחם לכם".

התשובה של "התייצבו וראו את ישועת ה' " מעלה קושי מסויים בהבנה היכן הם אמורים להתייצב. המצרים רודפים אחריהם, הם נמצאים בינם לבין הים ואומרים להם להתייצב. כמו כן, הדבר סותר כמובן את ההמשך שבו הקב"ה אומר למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו".

הכל ידוע מראש

אחת השאלות שהזכרנו בתחילה היא מדוע העם היה כל כך חרד אם הוא ידע מראש למה הוא נכנס? (שמות י"ד, ב' - ד')

דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים…וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' ויעשו כן.

אם כן, העם ידע מה התוכנית ושיתף פעולה. מדוע הוא היה מופתע כשראה את מצרים רודף אחריהם?

התשובה הפשוטה היא שגם חייל שמודע מראש שהוא נכנס לקרב, כאשר הדבר נהיה מציאותי, הרגשות שמציפים אותו אינם יכולים צפויים מראש.

עם זאת, נראה שהפער גדול מדי בין ההסכמה המוחלטת וההרתמות בתחילת הדרך ובין הכתות השונות שנוצרו בהמשך הדרך.

ייתכן לומר שכבר בתחילת הדרך היו כאלו שלא הסכימו למהלך. ניתן לומר שהפסוקים אינם כסדרם.

בתחילת הפרשה הקב"ה מצווה את משה "דבר אל בני ישראל". תגובת העם לדיבור זה, עוד לפני שפגשו את המצרים, הייתה (י"א - י"ב):

ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר.

ותגובתו של משה לכך הייתה (י"ג - י"ד):

ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.

אם כנים הדברים. אזי עיקר התלונות של העם היו כבר בהתחלה. כבר אז משה אמר להם לא להלחם ולהחריש.

בכך אנו מתרצים כיצד ייתכן הפער בין הסכמת העם בהתחלה לבין ההמשך. תשובתנו היא שהעם גם בהתחלה היה עם חששות שהביע אותם בקול…

משה ציפה שהעם ישתף פעולה וגם ברגע האמת יהיו בעצה אחת יחד איתו לחכות לישועת השם.

ההתייצבות היא לפני שהמצרים הגיעו, וכך גם האמירה להחריש.

ואתם תחרישון

אחת הקושיות בהנהגה שקיימות בסיפור זה הוא התגובה אל מול צעקת העם אל השם.

לפי דברי המדרש הציווי להחריש היא כנגד אלו שצווחו, דהיינו שהתפללו. לכאורה צעקתם ותפילתם היא דבר נכון, מדוע ציוו עליהם להחריש (הרמב"ן במקום מקשה זאת)?

בגלל קושיא זו היו שפירשו (עין יעקב) שהכוונה שהם היו כמו אלו שרצו להלחם, וכוונתם לעשות תחבולה ולהבהיל את האויב בצעקות. ישנם כאלו שפרשו (כנראה בעקבות דברי הזוהר בשלח מח.) שהייתה כאן הנהגה חריגה וקריעת ים סוף היה צריך להיות הנהגה ניסית עד כדי כך שאין כאן מקום למילים (הרב חרל"פ) או להשתדלות האדם כלל (הנצי"ב - שהוסיף שבכל מלחמה אחרת בהיסטוריה יש חובה ללוות אותה בתפילה כמו שעשו במלחמת עמלק ויריחו).
הרב מדן פרש שהעם רצה להכנס במשא ומתן מול המצרים והשווה זאת לסיפורו של רבן יוחנן בן זכאי מול הקיסר הרומאי בזמן חורבן הבית. אולם מדוע אם כן השימוש בלשון צעקה?

על פירושים אלו ישנם שתי קושיות מרכזיות:

מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות.

על משנה זו הביאו את הפירוש של ארבעת הכתות כולל הציווי להחריש! וכיצד ייתכן לומר שמצד אחד היה על בני ישראל ביקורת וציווי להחריש ומצד שני שאותה צעקה נלמדת לדורות שכך ראוי לנהוג על מנת להוושע.

סיפור כפול

הפסוקים שמגיעים בעקבות ציווי הקב"ה למשה להטות ידו ולבקוע את המים, לא מתחברים לסיפור הדברים עד כה (י"ז - כ"ג):

ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים.

ננסה לנתק את הדברים מהפסוקים הקודמים, ונאמר שחיזוק לב פרעה הוא לא רק לגבי הכניסה עצמה למים אלא על הרדיפה אחרי ישראל.

אם נקרא כך את הפסוקים יש כאן אכן חזרה על תחילת הפרשה וסיפור העניינים ללא העצירה והקשיים שבדרך.

יש כאן תיאור של קריעת ים סוף שבו עם ישראל מודע לתוכנית האלוקית ונכנס למים ללא שאלות !!!

ייתכן שכנגד ארבעת הכתות הייתה כת נוספת שקיימה את הדברים כציווים ולא עצרה כדי להתלונן ואף לא כדי להתפלל. הסיבה לכך היא שהם ראו בעיניהם את התוכנית האלוקית מתממשת ולא ראו צורך בעצירה או התנגדות מיוחדת.

חיבור הבחינות השונות

ננסה לספר את הסיפור כסדרו ובכך לפתור את הקושיות השונות.

סידור הדברים בצורה כזו מבהיר כיצד הסיפור היה אמור להראות בפני העם, וכיצד עם שרק יצא ממצרים הכיל אותו. רגע השבירה בהתנהגות של העם היה רגע מותח לגבי האם הקב"ה ימשיך בהנהגתו הניסית למרות שהעם התחיל ללכת בדרך אחרת. אולם, בסופו של סיפור הקב"ה הנהיג את העם באותה צורה עליה הכריז בתחילה.

זוהי הנהגה ייחודית שבה היינו חושבים שהתנהגותו של העם תגרום לסטייה מהתכנית האלוקית המקורית, אך דווקא היא הראתה את גודלה של ההנהגה האלוקית שמתעלה גם מעל בחירתו של העם.

כמובן שזוהי הנהגה ייחודית יוצאת דופן ובהמשך ההיסטוריה ההנהגה האלוקית משולבת בבחירה האנושית. אך היא באה להראות את גודלו של הקב"ה ואת ידו החזקה.

ייתכן שזהו הסבר אפשרי להבנת מקצת דבריו של הזוהר בשלח מ"ח.

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי… לאו עידנא דצלותא השתא!... דלאו עדנא הוא, אלא בעתיקא תליא מלתא.

הקב"ה אומר למשה שיש כאן הנהגה מיוחדת של "עתיקא". ההנהגה שבה הרצון האלוקי מתגלה במלואו. מתברר בסופו של דבר שגם הרצונות הפרטיים של האנשים בעם מתבטלים ברצונו של הקב"ה ומשתלבים לתוכנית כוללת אחת שרק מאדירה את שמו. לענייננו, הדעות השונות שהתגלו על הים רק העצימו את התוכנית האלוקית שנותרה ללא שינוי מתחילה ועד סוף ובעצם הוסיפה לגדולתו של הקב"ה.