ראש השנה - יום הזכרון

פתיחה

ראש השנה נקרא גם בשם "יום הזכרון". שם זה מוזכר מספר פעמים בתפילה, ורמוז בתורה: "זכרון תרועה"^[1].

מהו הזכרון?

על שייכות שם זה לחג ועל עצם הבקשה מהקב"ה שיזכור אותנו לטובה, ניתן להקשות מספר קושיות:

1. אנו אומרים בתפילה "אתה זוכר מעשה עולם… כי אין שכחה לפני כסא כבודך… הכל גלוי וצפון לפניך ה'... כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך, ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור." - יש כאן סתירה פנימית, אם אין שכחה לפני כסא הכבוד, אזי מדוע אנו צריכים לבקש מהקב"ה לזכור? כיצד שייך מושג של "זכירה" לפני רבונו של עולם שאינו שוכח לעולם?
2. אנו מבקשים מהקב"ה שיזכור לנו זכות אבות, עקדת יצחק ועוד. כיצד זכירת זכות אבות עוזרת לדם שחלילה חטא? האם אין בכך נשיאת פנים (פרוטקציה בלעז)? היתכן שאדם יעשה כל מה שברצונו ולאחר מכן ירצה להנצל מהדין בזכות אחרים?
3. אם זכירה היא מעשה אובייקטיבי שבו מעלים בעיני רוחינו זכרון מהעבר, כיצד אפשר לבקש מרבונו של עולם שיזכרנו לטובה? האם אנו מתכוונים שהקב"ה יזכור סלקטיבית רק את המעשים הטובים? הרי אין שכחה מלפניו! כיצד בקשה זו הגיונית?

הפשט - יום הדין

הרב מדן מסביר^[2]:

המונח "זיכרון" מציין במקרא גם את המשפט. כך מבקש יוסף משר המשקים: "כי אם זכרתני… והזכרתני אל פרעה…"^[3]. הזכירה הראשונה שבפסוק פירושה היפך השכחה… אך משמעותה של הבקשה "והזכרתני אל פרעה" אינה יכולה להיות זהה, שהרי פרעה לא הכיר כלל את יוסף ומעולם לא פגש אותו. מסתבר שיוסף ביקש משר המשקים שיבקש מפרעה להעמיד אותו למשפט, שהרי הוא עצור ללא משפט בבית הסוהר כבר שנים רבות. וכדבריו: "וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור"^[4]. גם "ספר הזכרונות" שבו עיין אחשוורוש על יצועו, ובו סופר על תלייתם של בגתן ותרש ועל כך שמרדכי טרם קיבל את שכרו - מסתבר שהוא "ספר המשפט" של נאמני אחשוורוש ושל המורדים בו, ושאחשוורוש ביקש לעיין בו לאחר שחשד במזימה המתרקמת סביבו בין המן לאסתר.

"יום הזכרון" הוא אפוא יום המשפט, וברכת הזכרונות היא ברכת המשפט… הקב"ה אינו נזקק לפתוח ספרים. אין דבר נעלם ממנו, והוא זוכר. פתיחת הספר היא משל לסקירת מעשי האדם בשנה החולפת, שעל פיהם ייקבע המשך ההשגחה עליו במהלך השנה הבאה…

בחתימת ברכת הזכרונות, אנו מבקשים מהקב"ה שתיראה לפניו עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, ויכבשו רחמיו בזכות אותה עקידה את כעסו מעלינו… יצחק לא שמע את הציווי לאברהם לעקוד אותו, והוא נדרש לפשוט את צווארו רק בגלל שאברהם החזיק במאכלת. גם במקרה זה יצחק קיבל עליו את הדין.

ביום הכיפורים, מבקשים אנו שהקב"ה ירחם עלינו. בראש השנה איננו מבקשים דבר, אלא רק מקבלים עלינו את הדין… זהו טיבה של ברכת הזכרונות - ברכת הדין והמשפט: לאחר שהמלכנו עלינו את ה', עתה מוכנים אנו להיות נידונים בפניו.

הרב מדן מסביר שה"זכרון" בתורה הוא גם "המשפט", וממילא כשאנו מבקשים מהקב"ה שיזכרנו לטובה, אנו מבקשים למעשה שידון אותנו לטובה. אין אנו מבקשים מהקב"ה לשכוח חלק ממעשינו, אלא שבשכלול הסופי, ידון אותנו לטובה.

הרב מדן מסביר גם את השאלה של הזכרת זכות אבות, אלא שהוא מתמקד בזכירת עקידת יצחק. המיוחד בתפקידו של יצחק בעקידה היה קבלת הדין עליו, ובעצם כשאנו מזכירים את מעשה העקידה, אנו אומרים שגם אנו מקבלים עלינו את הדין.

עם זאת, שני דברים קשים לי בפירוש זה:

1. בסופו של דבר המילה שנבחרה לייצג את הדין היא "זכרון", על כן נראה לי שמעבר להסבר של הקשר בן "זכרון" ו"משפט", יש להעמיק בפירוש המילה "זכרון עצמה".
2. הרב מדן בפירושו להזכרת עקידת יצחק, מסביר שאין כאן בקשה שנצא זכאים בדין, אלא רק קבלת הדין. אולם לשון התפילה היא "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור", אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן בקשת רחמים. ומכאן אנו חוזרים לשאלה, כיצד זכירת זכות של אחרים (אבות) עוזרת לנו בדין?

זכירה כמקום

בעל ה"שערי אורה"^[5] מסביר את מושג ה"זכירה" בהקשר של מידת ה"יסוד":

ודע כי המידה הזאת נקראת זכרון, ובמקום הזה נזכרים כל בני העולם לכל מעשיהם, לטוב ולמוטב. וכפי הזכרון הבא מן המקום הזה כך הדין נגמר על כל בני העולם. ולפיכך נקרא יום ראש השנה זכרון.

החידוש הגדול הוא ש"זכרון" הוא שם של מקום (בעולם הרוחני כמובן) ושם באמת נגמר הדין. לפי זה, לכאורה אלו דברים שמחזקים את הסברו של הרב מדן שזכירה היא פעולת המשפט, אלא שכאן יש עומק נוסף מתאר את הזכרון כמקום מסויים ולא פעולה (בוודאי שלא מעולה אנושית של זכירה).

בהמשך בעל ה"שערי אורה" מסביר שראש השנה עצמו שייך למידת המלכות (התחתונה), וזכרון למידת הייסוד (שמעליה), והכינוי של הקב"ה שייך למידה זו היא "א-ל חי". בכך הדברים מתחברים לתוספת החשובה של "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים … למענך אלקים חיים", שכן מידת זכרון שייך למידת היסוד שהיא בסוד "א-ל חי".

ולפי היות דוד עליו השלום רוצה להתחבר ולהידבק במידה הזאת, היה אומר^[6]: "מזמור לדוד להזכיר"...

ודע והאמן קבלה אמתית, כי מעיין כל הברכות הבאות... לברך את ישראל הוא המקום הזה הנקרא זכרון, והסוד^[7]: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"... והסוד הגנוז^[8]: "ה' זכרנו יברך".

בעל ה"שערי אורה" מסביר שזהו "מעיין כל הברכות" וזהו המקום שממנו אנו מתכוונים למשוך שפע של חיים. אם כן, בעצם בקשת ה"זכירה" היא בקשה של המשכת "ברכה".

כמו כן, בדרך אגב הוא גם מסביר שדוד רצה להתחבר ולהידבק במידה זו, ועל כך יש להרחיב.

בעל ה"שערי אורה" ממשיך בהסבר ונביא את דבריו וננסה להסביר מעט:

וכנגד המידה הזאת נתן ה' יתברך לישראל סוד השבת, ויש לי להודיעך כיצד. דע כי שלושת הספירות העליונות, שהם כת"ר חכמ"ה ובינ"ה, מתאחדות למעלה, ובהיות הספירות נקשרות אלו באלו מתאחדת בינה עם שש ספירות שתחתיה עד ספירה זו הנקראת "א-ל חי" ונקראת "שבת"... והנה השבת הוא כנגד ספירת יסוד שהיא ספירת "א-ל חי", ולפיכך נקרא יום השבת מקור הברכות והקדושות… נמצא יום השבת מקור כל הברכות והמשכת הקדושה למטה. ודע כי האדם השומר שבת כהלכה, נעשה אותו אדם כמו כיסא למרכבה לשם יתברך ולפיכך נקרא השבת מנוחה… ולפי שהשבת הוא סוד המשכת הכוח מהספירות העליונות... והוא סוד התאחדות כל הספירות... נמצאת השבת קושרת ספירה אחרונה… עם כל הספירות העליונות, ולפיכך נקרא השבת יום השביעי, שהיא ספירה שביעית מבינ"ה ולמטה. ונמצאת בינה קושרת שתי ספירות שעליה עם שש ספירות שתחתיה, והיא גם כן שביעית ממטה למעלה.

הנקודה היא שגם מקור הברכה שבמידת היסוד מקבל את השפע ממקור יותר עליון. אותו המקור הוא איחוד כל הספירות העליונות על ידי ספירת הבינה. ספירת הבינה היא זו שמאחדת את שלושת הספירות העליונות (שאותם הוא פורט) וכן את שש הספירות שמתחתיה ( חסד - גבורה - תפארת - נצח - הוד - יסוד).

בקטעים שדילגתי בציטוט, מסביר בעל ה"שערי אורה" שהתנאי ההכרחי לאיחוד הזה הוא איחוד בין שתי הספירות התחתונות של יסוד ומלכות, שכן את שאר הספירות מחברת ספירת ה"בינה".

נמצאת אומר כי כל אדם השומר שבת כהלכה, אז מתאחד בשביעית התחתונה הנקראת שב"ת (=יסוד), ומשם זוכה לשביעית העליונה הנקראת עולם הבא (=בינה).

זהו תפקידו של האדם לאיחוד בין שתי הספירות התחתונות על ידי שמשמר את השבת, ובכך גורם לאיחוד של שאר הספירות. פעולה שנמשכת מלמטה ומעוררת את האיחוד העליון.

אולם יש מצבים שבו האדם לא ממלא את תפקידו והאיחוד נעשה בצורה אחרת. בעל ה"שערי אורה" מסביר שביציאת מצרים הקב"ה רצה לגאול את ישראל וחיבר בעצמו בין מידת היסוד למלכות על מנת לקרב את הגאולה.

הספירה האחראית על הפעולה הזו מלמעלה למטה היא ספירת הבינה (ששייכת לסוד ה"יובל"):

וביאור העיקר הזה: דע, כי מידת היוב"ל למעלה היא שביעית, היא עליונה, והיא סוד הגאולה השלמה והחירות. ומן היובל, שהיא סוד הגאולה השלמה, מקבלת מידת "א-ל חי" שפע הגאולה ומביא גאולה לעולם, כמו שמקבל מן היובל כוח החיים ונקרא על זה "א-ל חי". ודע כי בכוח ספירת היובל, שנמשכת באל חי, נגאלו ישראל ויצאו ממצרים… ודע כי מן היובל מושך אל חי הגאולה וגואל את הצדיקים, בשעה שהוא סומך ל"אדנ-י" (ספירת המלכות).

לפי עקרון זה ניתן לעניות דעתי להסביר את דברי הגמרא במסכת ראש השנה^[9]:

ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? - בשופר.

מלכויות כנגד מידת המלכות, זכרונות כנגד מידת היסוד, והאיחוד שלהם (ובכך הורדת שפע והוצאת הדין לטובה) יתבצע בשופר שכידוע כנגד מידת הבינה.

אם כן, נראה שפעולת האיחוד נעשית בראש השנה ממידת הבינה מלעלה למטה ולא בדרך ה"רגילה" מלמטה למעלה על ידי מעשינו.

את הנקודה הזו ניתן לראות בדברי בעל "הלשם".

חננו ועננו כי אין באנו מעשים

בעל ה"לשם" מסביר מה קורה במקרה שאין מעשים בתחתונים כדי ליצור את האיחוד למעלה:

והעניין הוא כי בעת שאין זכות ומעשים בתחתונים ליחד את הדודים… להוליד ולהמשיך שפעת החסדים למטה… והדינין מתגברים, הנה לפעמים כאשר העולם מתמוטט על ידי תוקף הדינים קשים, הנה מתעורר הרחמים.

משפט מבהיל! לפעמים דווקא כאשר יש דינים גדולים בעולם מגיעים הרחמים.

הרב ממשיך ומסביר:

והנה הוא על דרך שמצאנו דוגמתו למטה גם כן, כי כאשר אנו נצרכים לרחמים ואין אנו ראוים מצד מעשינו, אז אנו באים לפניו יתברך שמו מצד זכות אבות ומצד ברית אבות וכן מצד שמו הגדול יתברך שמו. כי באשר ששורש ישראל אשר מהאבות ושכינתו יתברך, הוא עומד לעולם בישראל תמיד… וכן ביומא נ"ו: "השוכן איתם בתוך טומאותם" - אפילו בשעה שהם טמאים שכינה עמהם. וכן בעניין ברית אבות, אומר רבינו תם בתוספות שבת נ"ה. דאפילו למאן דאמר דזכות אבות תמה, אך ברית אבות לא תמה. ולכן, כאשר שאין אנו ראוים מצד מעשינו אנו כוללים את עצמינו עם האבות, ועולים לשמו יתברך שנקרא עלינו ושוכן בישראל תמיד, להמשיך חסדו עלינו… ועל ידי שאנו מזכירים ומעוררים הזכות אבות וברית אבות ושמו יתברך שנקרא עלינו, אנו גורמים על ידי זה למעלה…

בעל ה"לשם" מדבר על "פרצופים" ולא על הספירות, אך התהליך המתואר ב"שערי אורה" ובבעל ה"לשם" נראה אותו התהליך. בל ה"לשם" מפרט יותר כיצד מקום ה"בינה" (אמא) מסייע לאיחוד, אך גם לפי דבריו האיחוד אינו מתחיל בפעולה של התחתונים, אלא תוצאה ישירה של רצונו יתברך.

נקודת החידוש הגדולה היא בהסבר הסיוע של זכות אבות שאנו מבקשים בתפילה. על כך הוא אומר משפט עמוק: "אנו כוללים את עצמינו עם האבות, ועולים לשמו יתברך שנקרא עלינו ושוכן בישראל תמיד, להמשיך חסדו עלינו".

יש להבין מה הכוונה שאנו כוללים עצמנו עם האבות, וכיצד עולים לשמו יתברך אם הוא בעצם שוכן בישראל ממש.

גילוי סגולת האבות

הרב קוק היה תלמידו של בעל ה"לשם" והוא מסביר את עניין הזכרון בתפילה בספרו "עולת ראיה":

אלוקינו ואלוקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב לפניך - כל התכונות הטובות, שמהן תוצאות לכל המעשים הטובים וכל הרגשות הטובות, הנה מוצאן הוא מאותו הקשר האל-הי העליון, של הנשמה הכללית, ההולכת ומשלחת את ענפיה בהמשכם של הדורות. ואף על פי שבמשך הזמן של הדורות בירידתם, הרי הבהירות של הטוב ושל הקדושה הולכת וכהה מצד החיצוניות, מכל מקום בפנימיות החיים, הגלויה וידועה ליודע תעלומות ברוך הוא, הרי הקשר כולו של כל טוב אצור הוא ועומד בעינו בכל צביונו ותפארתו. והננו בשביל כך מתפללים ומכוונים את לבנו כלפי מעלה, שא-להינו וא-להי אבותינו, אשר מרוחו הטוב האציל תמיד את אור נשמתנו, זכרנו בזכרון טוב. אותו הטוב היסודי, שהוא לפניך, בעוצם טהרת קדושתו יגלה ויראה לפניך גם כעת, כמו שהוא נמצא בערכו הפרטי ברוח החיים התוכי של כל אחד ואחד מאיתנו.

וזכר לנו ה' אלוקינו, אהבת הקדמונים - זאת הסגולה האצילית, העומדת בקדושת מרומה, היא מקושרת בנו גם בהשתפלותינו במשך הזמנים… ואותה האהבה הקדושה של הקדמונים, שאנו כל כך אחרונים נגדם, הנה היא נמשכת כחוט השני גם בנו מיסוד שרשה הקדום, שבזה הננו בטוחים לבקש מא-להי קדם ברוך הוא.

זכרונם של האבות לא משמש זכות עבור מעשה שחיצוני לנו, אלא שסגולת תכונתם של האבות שעשו את מפעלם העצום, קיים גם בנו, שכן אנו הממשיכים שלהם. אם כן, כאשר אנו מבקשים שזכרונם יעלה לפני הקב"ה, אנו בעצם מעידים שאנו מאמינים שאותו טוב גנוז גם אצלנו ומזדהים עם האבות , ועל שם הפוטנציאל הגנוז בנו, אנו מבקשים מהקב"ה שידון אותנו לזכות שנוכל להמשיך את מפעלם.

הרב קוק מחדש בדבריו שני דברים:

1. הזכרתם של האבות אינה פרוטקציה אלא גילוי פן אמיתי שגנוז בנו.
2. בניגוד להסבר עד כה שתיאר את הזיכרון כדבר חיצוני, כאן מסתבר שהפעולה נעשית בתוכו של האדם שמנסה לגלות את עצמו.

הקושי שיש בפירוש זה הוא בעצם הנסיון להגדיר את ה"זכרון" כפעולה מוציאה לפועל דבר שגנוז בנו. הרי אנו מבקשים מלפני ה' שיזכור בזכרון טוב לפניו!!!

חוץ ופנים

ר' חיים ויטל מביא בספר "עץ חיים" שתי צורות הסתכלות על מדרג הקדושה מבחינת חוץ ופנים:

… ואף על פי שמשם נראה להיפך, שהיותר פנימית הוא מוח והחופף עליו הוא הקליפה הגרועה ממנו, עם כל זה, אם תפקח עיני שכלך תבין ותראה כי מאמר זה מדבר בערכנו אנחנו שוכני ארץ התחתונה, אשר היותר קרוב אלינו הוא הנקרא קליפה הסובבת בערכינו אל המוח אשר לפנים ממנו והוא גלגל הסובב עליו ואחר כך עוד גלגל אחר היותר פנימי ממנו בערכנו והוא המוח אל הגלגל האחר .וכן על דרך זה עד אשר נמצא כי האין סוף לפנים מכל הנאצלים והוא מוח פנימי לכולם, וכל הנאצלים קליפין ולבושין אליו והגלגל היותר קרוב אלינו הוא החיצון שבכולם ונרא' קליפה על כולם. האמנם בבחי' העולמות בעצמם אינו כך אלא הפנימי שבכולם הוא הקליפה והסובב על כולם הוא המוח.

מבחינתנו, אנו מסתכלים על העולם כמו שאנו מסתכלים על פרי. הקליפה מסביב היא החלק הפחות שבו, ואילו התוך שלו הוא החלק המובחר.

לעומת זאת, האמת היא שלפי העולם הרוחני, העיקר נמצא חופף מבחוץ, וככל שיורדים למטה/מתכנסים פנימה, ה"אור" מתעבה ונהיה בדרגה פחותה מה"אור" שמסביבו.

לפי דברים אלו, ניתן לעשות שלום בין דברי בעל ה"שערי אורה", בעל ה"לשם" והרב קוק.

שני הראשונים, דיברו על כך שהזכרון הוא המשכה ממקום גבוה בעולמות הרוחניים, כאשר הרב קוק דיבר על המשכה ממקום פנימי באדם עצמו. יתכן לומר, שכאשר הרב קוק אומר שאנו מבקשים שהקב"ה יגלה את השפע שגנוז בנו, הוא מתכוון לאותו שפע שמגיע מאותו מקום גבוהה.

הרב קוק מתייחס לנשמת האדם כמחוברת לנשמה הכללית שנמצאת לפני כסא הכבוד, ולכן אנו יכולים לבקש, "זכרנו בזכרון טוב לפניך". על כן, השפע שירד הוא בעצם בזכות גילוי עצמותינו והוא מגיע ממקום גבוה שהוא גם נמצא "ברוח החיים התוכי של כל אחד ואחד מאיתנו".

זכרון טוב

הזהר מגדיר שישנם שני סוגי זכרונות^[10]:

אמר רבי יהודה תנינן במסכת ראש השנה (ל"ב:) - יש זכירה לטוב ויש זכירה לרע… יש זכירה לטוב כמו שכתוב "וזכרתי להם ברית ראשונים…" … ויש זכירה לרע כמו שכתוב "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב…"

הזהר ממשיך ומסביר שהבחירה האם זכירה היא לטוב או לרע נתונה בידי האדם:

אמר רבי חזקיה: הכי הוא ודאי, אשרי מי שחלקו הוא בצד הטוב והקדושה להיות נזכר ונפקד משם ולא יטה עצמו לסטרא אחרא להיות נזכר ונפקד משם, ואם חס וחלילה הטה עצמו קצת אז ידע איך להציל עצמו מהם קודם שיטבע בעמקי טומאתם. אמר ליה רבי יהודה: הכי הוא ודאי, כי הדבר תלוי בבחירת האדם, ואשרי למי שיכול להנצל מהסטרא אחרא…

בא וראה, כשאדם מתפלל תפילתו, לא יבקש על עצמו בלשון יחיד "זכרני", "פקדני" אלא בלשון רבים, לפי שיש זכירה ופקידה לטובה וזכירה ופקידה לרע… כי בכל מקום שאדם מתפלל תפלתו יכלול עצמו בין הרבים, כי הרבים דרך כלל הם מרכבה לשכינה וזכירתם ופקידתם הוא בקדושה.

יום הבחירה וההמלכה

ניתן לומר שלפי שיש בחירה ביד האדם לבחור בצד, ועל פי בחירתו כך יהיה זכרונו (השפע ממנו הוא יקבל), אזי נראה שראש השנה שהוא "יום הזכרון", הוא בעצם יום הבחירה הגדול שבו אנו בוחרים בצד הקדושה וממליכים את הקב"ה עלינו.

כאשר אנו מתפללים "זכרנו בזכרון טוב לפניך", אנו בעצם מכריזים שאנו בוחרים בטוב, אנו רוצים להדבק בטוב, ומשום כך אנו רוצים שנזכר (נקבל שפע) לטובה (ממקום הטוב שאנו שייכם אליו).

----

[1] ויקרא כ"ג, כ"ג.

[2] באר מרים "ראש השנה", הוצאת ידיעות אחרונות, "זכירה והמלכה", הרב מדן.

[3] בראשית מ', י"ד.

[4] בראשית מ', ט"ו.

[5] ר' יוסף בן אברהם ג'יקטיליה נודע גם כמהר"י ג'יקטיליה (ה'ח', 1248 - ה'ס"ה, 1323 לערך) היה מגדולי המקובלים בספרד במאה ה-13. ספרו שערי אורה נחשב אצל המקובלים לאחד מספרי היסוד הקבליים, ומפורסם שהאר"י אמר על ספר זה כי הוא המפתח לכל תורת הסוד. גם תלמידו הגדול של הגר"א, רבי חיים מוולוז'ין, התבטא פעם שעל מנת לצאת ידי חובת תורת הקבלה, יש ללמוד את ספר הזוהר ואת ספר שערי אורה. הספר ערוך לפי סדר הספירות כאשר הוא בכל סיפרה הוא מסביר שמות ומושגים בתורה ששייכים אליה.

[6] תהלים ל"ח, א'..

[7] שמות כ', כ"ד.

[8] תהלים קט"ו, י"ב.

[9] מסכת ראש הנה ט"ז.

[10] זוהר ויצא דף ק"ס.