(06) - שמואל א' - ח' - משפט המלך
תיאור הפסוקים
עם ישראל מבין שתקופת שפיטתו של שמואל מסתיימת, בניו אינם ראוים להנהגה, ועל כן הם מבקשים מלך[1]:
ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל הרמתה. ויאמרו אליו: הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים! וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו "תנה לנו מלך לשפטנו" ויתפלל שמואל אל ה'.
ויאמר ה' אל שמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם. ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אתם ממצרים ועד היום הזה ויעזבני ויעבדו אלהים אחרים כן המה עשים גם לך. ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם.
השאלה המרכזית שעולה מהסיפור הוא למה שמואל וה' כועסים? הרי בתורה ישנו ציווי מפורש[2]:
… ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך…
אפילו התוספת של "ככל הגוים" מופיעה בתורה. אם כן על מה הקצף הגדול?
החלק השני של השאלה הוא, שמכיוון ומדובר על חטא חמור (לפי התגובות), מדוע ה' מורה לשמואל למנות בכל זאת מלך? ממה נפשך, או שזה דבר שלילי ואין לעשותו או שזהו דבר חיובי ויש לשמוח עליו!
הזקנים
הרב מדן מדייק מכך שהעם שלח דווקא את הזקנים, שבאמת האמירה של הזקנים היתה נכונה וטובה. אולם, הקב"ה אומר לשמואל לראות את העם ("שמע בקול העם") שנמצאים בחוץ ויש להם כוונה אחרת.
בעוד שהזקנים מנמקים את בקשת המלך בכך שהם רוצים שהוא ישפוט אותם, העם רוצה מלך למטרות אחרות. הקב"ה אומר שהכוונה למרוד בו, על אף שאין ראיה מדברי הזקנים ולא מדברי העם שמנמקים את רצונם למלך בסוף הפרק, לצורך מלחמה (איזו מלחמה? נדבר על כך בהמשך).
נראה שעדיין חסרים מספר פרטים. כיצד ניתן להסיק מהלך הדברים שהעם רוצה למרוד בה'?
בני שמואל
נראה שהמפתח להבנת בקשת העם היא ההקדמה בתחילת הפרק, חטא בני שמואל.
אנו רואים שהזקנים מזכירים בדבריהם את העובדה שני שמואל אינם ראויים ולכן צריך למצוא מנהיג (מלך) אחר. בשיעור/מאמר הקודם, הסברנו שחטא בני שמואל גרם לחילול ה' ולכך שהעם הבין שבני שמואל מייצגים את התורה אך דווקא בשל התנהגותם מאס בדרך התורה. ההשלכות המלאות של התנועה הזו יתבהרו בהמשך המאמר. כרגע, ברצוני לטעון שכל בקשת המלך באה על רקע המאיסה בנושאי התורה ובנביאי ה'.
העם מבין שאינו רוצה בהנהגתם של בני שמואל, אך כורך בזאת אי רצון בהנהגת התורה. על כן העם רוצה מלך שישפוט אותם על פי חוקי המלך שהוא יחוקק ולא על פי חוקי התורה (כפי שדיין עושה).
אם כן, יש לקרוא גם את דברי הזקנים בניגון הנכון. כמובן שהזקנים התכוונו לדבר אחד, אך שולחיהם התכוונו לאותם מילים בניגון אחר.
העם ביקש "מלך לשופטינו" מלך שישפוט אותנו על פי חוקי המלך שיכול לתקן תקנות שלא על פי חוקי התורה על מנת לתקן את המדינה.
המניע השלילי של העם הוא שגרם לכעס אצל הקב"ה. אך מכיוון שיסוד הבקשה הוא נכון, הקב"ה נענה לעם, אך אמר לשמואל ללמד אותם את "משפט המלך" שנדון בו בהמשך.
לנו
ניתן להוסיף נדבך נוסף מתוך דבריו[3] של הרב עדיאל לוי שמדייק יפה בלשון הפסוקים. עם ישראל מבקש "שימה לנו מלך" ולשמואל חרה "כאשר אמרו תנה לנו מלך". השלב הבא הוא שהקב"ה מורה לשמואל "ועתה שמע בקולם… והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם". ממש כמו מצוות התורה "ואמרת אשימה עלי מלך…".
עם ישראל מבקש מלך שיתגמש לדרישות ולצרכים שלהם. הקב"ה מבהיר שמלך הוא לא עבד של העם אלא משהו מורם מהעם (וכמובן צריך להיות כפוף לרבונו של עולם), על כן הביטוי הנכון הוא מלך "עליהם". העם שומע את "משפט המלך" ודורש בסוף "ויאמרו: לא! כי אם מלך יהיה עלינו!"[4].
כמו כן העם מתוודה על חטאו בסוף נאום התוכחה של שמואל[5]:
ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה' אלקיך ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך.
משפט המלך
התיאור של משפט המלך נראה לכאורה מופרך[6]:
את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו… ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו. ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו…
הרב מדן מסביר שהתיאור הוא של גיוס כפוי בזמן מלחמה. בזמן מלחמה יש צורך לגייס את כל מי שיכול לעזור, גם את הנשים לתפקידי עורף שונים (אספקת מזון וכו'). כמו כן, יש צורך להלאים שטחים לצורך סלילת מעברים, שדות עם תבואה לצורך מאכל הצבא וכו'.
בגמרא בסנהדרין[7] ישנה מחלוקת האם הדברים האלו מותרים אצל מלך או שלא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם…
הרב מדן אומר (לפי מה שהבנתי) שגם לפי הדעה הדברים הללו אסורים במלך, כאשר מדובר על מצב חירום, אין ברירה אלא לנקוט בצעדים הללו, ולכן הם תיאור ריאלי בסופו של דבר.
הרב מדן מוסיף שגם אם דברים אלו מותרים, עדיין יש למלך שיקול דעת את מי לקחת ואת מי לא. אילו שדות להחרים ואילו לא. דברים אלו יכולים לגרום להתמרמרות בעם ולפגיעה במעמדות מסויימים שלהם יש פחות פרוטקציות והם יצטרכו לנדב יותר מהאחרים.
אם כן, יוצא ששמואל אומר לעם, שהרצון שלהם ב"משפט המלך" שהוא עצמאי ויכול לחוקק חוקים שהם מעבר לחוקי התורה, יכולים ליצור למצב שהעם יזעק.
החלק המדהים הוא תגובת העם לבסוף שאף על פי כן הם רוצים מלך[8]:
וימאנו העם לשמע בקול שמואל ויאמרו: לא! כי אם מלך יהיה עלינו! והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו.
בחלק הזה מתברר שהעם רוצה את המלך גם כדי לנצח מלחמה.
באיזו מלחמה מדובר?
המלחמה
בפרקים הבאים הפסוקים מנדבים לנו מידע לגבי המלחמה שעומדת ברקע הסיפור של בקשת המלך.
בנאום הפרידה, שמואל מוכיח את ישראל[9]:
ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא! כי מלך ימלך עלינו! וה' אלהיכם מלככם.
האויב לפי זה הוא נחש מלך בני עמון שמגיע לאנשי יבש גלעד. אם כן, התוכחה של שמואל היא שעבוד מלך כזה קטן היה ניתן להתארגן בקלות ואין צורך למנות במיוחד מלך על ישראל כדי לנצח מלך בסדר גודל שכזה.
אולם, במקום אחר, מופיע שזהות האויב היא אחרת.
ה' מתדרך את שמואל לקראת בואו של שאול שמחפש את האותונות[10]:
וה' גלה את אזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמר: כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימן ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי.
משמע מהפסוקים הללו שמטרתו של מינוי המלך הוא להלחם בפלישתים. זהו דבר מדהים מכיוון שסוף פרק ז' כתוב[11]:
ויכנעו הפלשתים ולא יספו עוד לבוא בגבול ישראל ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל.
יתכן לומר ש"כל ימי שמואל" הכוונה לימים שבהם תפקד כשופט על ישראל, ולא בסוף ימיו כפי שמופיע אצלנו. אולם, מה גרם למהפך שבו הפלשתים חזרו להצר לישראל?
כמו כן,כיצד נסביר את הסתירה בין הפסוקים?
אויבים שונים
הרב וינר מסביר שהחילוק הפשוט בין הפסוקים הוא בין זוית הראיה של העם ובין זוית הראיה של הקב"ה. העם רואה כאיום מידי את נחש מלך בני עמון ולשם כך רוצה מלך ועל כך יש עליו ביקורת. לשם כך מספיק להאמין ש"ה' אלוקיכם מלככם", להתארגן על שופט כלשהו ולנצח את נחש.
לעומת זאת, הקב"ה רואה כאיום דווקא את הפלשתים ולצורך מלחמה בהם הוא ממנה את שאול למלך על ישראל.
ברצוני להוסיף קומה נוספת ולהסביר, מדוע הפלשתים אינם איום מזווית הראיה של ישראל?
ישנו יסוד שחזרתי עליו רבות בספר שופטים (שנכתב על ידי שמואל). כריתת הבריתות של העם עם הגויים היתה מלווה בשלושה תהליכים מקבילים. תהליך אחד של עזיבת האידיאל של יישוב הארץ. תהליך שני הוא עזיבת השייכות הלאומית ובעצם התבוללות או לפחות חיבור תרבותי. התהליך השלישי הוא עזיבת הדת וממילא חיבור דתי ליושבי הארץ.
המשותף לתהליכים הללו הוא שבמקום להלחם בגורם המאיים, העם העדיף להיכנע ולכרות איתו בריתות. בשלב הראשוני, הבריתות יצרו שקט תעשייתי. אולם לאט לאט, האומה איתה כרתו את הברית העלתה את רף המיסים והדרישות עד שגרמו לעם לזעוק לה', כאשר הם הבינו שלהלכו רחוק מדי.
כאשר עם ישראל מואס בבני שמואל, הוא מבין שאותם דיינים שיושבים בבאר שבע, לא יבואו לעזור לו מול הפלישתים. לאט לאט נכרתו בריתו עם הפלישתים שהיו כח קטן באותו הזמן, והאיום של הפלשתים גדל בקצב מהיר.
בנקודת הזמן ל בקשת המלך, האיום על חיי האדם היה מצד מלך בני עמון, ועל כך העם זעק. אולם, היה איום דתי, תרבותי, לאומי יותר גדול מצד הבריתות שכרתו עם הפלשתים. בהמשך הזמן, האיום הזה הפך גם הוא לאיום קיומי, אך לא בנקודת הזמן הזו.
לכן, העם ראה מצדו את נחש מלך בני עמון כאיום המרכזי, ואילו הקב"ה ראה דווקא בפלשתים את האיום הגדול.
סיכום
פרק זה, בו העם מבקש מלך, מהווה את קו פרשת המים בין תקופת השופטים לתקופת המלכים. העם מחליט בגלל סיבות כאלו או אחרות להתאגד תחת מלך אחד. המניעים של העם היו בעייתיים ולכן הקב"ה ניסה להעביר אותם תהליך, על מנת שידעו מהו המלך, ועל מנת שידעו לבקש אותו בגלל המניעים הנכונים. התיקון של העם מסתיים בפרק י"ב בסוף נאום התוכחה של שמואל.
על כל פנים, עצם הבקשה של המלך מראה שעם ישראל עבר תהליך התבגרות גדול מאוד. מעם של שבטים ויחידים, עם ישראל עובר להיות אומה מאוחדת שרוצה לחיות תחת מלך אחד. מלך ישראל ולא מלך של הגויים. הנקודה הזו צריכה עוד להתברר ולהזדקק אך יש בה נקודה חיובית חשובה שהיא צעד נוסף לקראת גאולת ישראל.
-------------
[1] ח', ד' - ט'.
[2] דברים י"ז, י"ד - ט"ו.
[3] מגדים , עמודים 102-105, מגדים י"ב.
[4] ח', י"ט.
[5] י"ב, י"ט.
[6] ח', י"א - י"ד.
[7] סנהדרין כ:
[8] ח', י"ט - כ'.
[9] י"ב, י"ב.
[10] ח', ט"ו - ט"ז.
[11] ז', י"ג.