מסכת מגילה - י. - משכן שילה

היתר הבמות

קדושת שילה יש אחריה היתר (=להקריב בבמות מחוץ למקדש). קדושת ירושלים אין אחריה היתר (=להקריב בבמות מחוץ למקדש).

• מדוע אחרי קדושת ירושלים אין היתר? הרי אם אין בית מקדש ואין מזבח, מדוע שתהיה מניעה מלהקריב בבמות?

• גם אם נאמר שקדושת ירושלים שונה מקדושת שילה, שכן קדושת ירושלים היא קדושת המקום, כיצד הדבר קשור לאיסור הקרבה בבמות לאחר חורבן הבית?

קידוש החצר

נראה לומר שבבניית בית המקדש, שלמה המלך עשה דבר מדהים (מלכים א' ח', ס"ד):

ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר אשר לפני בית ה' כי עשה שם את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים.

שלמה קידש את רצפת החצר ובכך איפשר להקריב גם עליה ולא רק על המזבח (בגלל ריבוי הקרבנות).

נעיין בתפילת שלמה רגע לפני כן (מלכים א', ח', כ"ב - מ"ט):

ויעמד שלמה לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמים... ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלהי לשמוע אל הרינה ואל התפילה אשר עבדך מתפלל לפניך היום. להיות עיניך פתחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם לשמוע אל התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה. ושמעת אל תחינת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת… בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה… כי יחטאו לך כי אין אדם אשר לא יחטא ואנפת בם ונתתם לפני אויב ושבום שוביהם אל ארץ האויב רחוקה או קרובה. והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך בארץ שוביהם לאמר חטאנו והעוינו רשענו ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ איביהם אשר שבו אתם והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית [בניתי] לשמך. ושמעת השמים מכון שבתך את תפילתם ואת תחינתם ועשית משפטם.

שלמה אומר שגם אם חלילה עם ישראל יגלה מארצו, התפילה תעבור דרך בית המקדש.

מורנו ורבנו הרב מנשה וינר מסביר שלכאורה לא עלה על דעתו של שלמה שבית המקדש יחרב גם אם עם ישראל יגלה מארצו.

יתכן לומר, ששלמה צדק במובן מסוים, שכן הקדושה שקידש שלמה את הבית, היא קדושת מקום במובן הכי עמוק של המילה. האדמה עצמה נתקדשה, ואותה אי אפשר למחות. לכן גם אם חלילה יחרב המקדש, עדיין הקדושה של המזבח ועיקר המקדש ישארו, לפחות במובן שאפשר יהיה להתפלל דרך "הבית הזה".

אם כן, גם בחורבן הבית, יש איסור במות, מפני שקדושת המזבח שהיא גם קדושת האדמה של המקדש, לא בטלה.

מזבח אדמה

הדברים מתחברים עם דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק א', הלכה י"ג:

המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים (גזית) וזה שנאמר בתורה "מזבח אדמה תעשה לי" - שיהיה מחובר באדמה, שלא יבנוהו לא על גבי כיפין ולא על גבי מחילות. וזה שנאמר "ואם מזבח אבנים" - מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה.

החיבור של המזבח לאדמה הוא כל כך גדול, שנראה ששלמה הפך אותו לעניין אחד. מעתה, האדמה עצמה היא היא המזבח וקדושתה לא תסור משם לעולם.

אמנם הרמב"ם שם בהלכה ג' לומד את איסור הבמות ממקום אחר, מדברי דוד המלך המופיעים בדברי הימים. שם מדובר על קדושת המזבח, אך נראה שהדברים שהבאנו כאן משלימים את דברי הרמב"ם.

העיר על דברים אלו הרב חיים נבון

הדברים מזכירים קצת חידוש יפה של ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק. רבי עקיבא איגר (הגהות רעק"א או"ח ק"נ ס"ק א) הביא את דברי ר' דוד עראמה, שאם יש איסור דאורייתא לנטוע עץ ליד המקדש ("לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך"), יש איסור דרבנן לעשות כך ליד בית הכנסת. האחרונים דנו באריכות בדבריו הלכה למעשה (למעשה, העולם נוהג להקל בזה).

ר' חיים העלה קושיה עקרונית: אם מדייקים ברמב"ם (מניין המצוות, לאו ס"ה) שהאיסור להרוס בית כנסת הוא מדאורייתא, ואם מבינים כמו היראים (סימן ת"ט) שקדושת בית הכנסת היא מדאורייתא, בדומה לקדושת המקדש, הרי שגם האיסור לנטוע עץ בבית הכנסת צריך להיות מדאורייתא, בדומה לאותו איסור במקדש.

ר' חיים תירץ שיש להבחין בין שני רבדים בקדושת המקדש: הבניין של בית המקדש קדוש בחפצא, כבית מקודש, אך יש לו גם רובד נוסף של קדושת מקום ייחודית. בבית הכנסת יש רק קדושת החפצא כבית מקודש, אך אין כל קדושת מקום. האיסור לנטוע עץ קשור דווקא בקדושת מקום, ולכן אינו קיים בבית הכנסת, לפחות ברובד דאורייתא. אין הדבר כך בקדושת המקדש, המתפשטת גם למקומו של המקדש.