מסכת מגילה - י"ד. - הלל בפורים
החיוב לומר הלל
חז"ל מסבירים מדוע היה ברור שיש לתקן כימי משתה ושמחה את ימי הפורים (ספויילר - למדים זאת מפסח):
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן! אי הכי, הלל נמי נימא! - לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה? - כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה.
מכיוון שיש כאן הצלה ממיתה, ברור היה שצריך לתקן את ימי הפורים.
אם כן, למה לא אומרים הלל? מכיוון שהנס היה בחוץ לארץ.
נרצה להתמקד באמירה ש"עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה".
מה הקשר בין ההלל, שהוא מעין אמירת תודה, במקרה הזה על הצלה ממות לחיים, ובין ארץ ישראל?
אם ישנו קשר לארץ ישראל, מדוע הוא התחיל רק מהכניסה לארץ, ונשאר גם כאשר העם יצא לגלות?
עיני ה' אלוקיך בה
המהרש"א (ערכין י:) עונה על כך:
יש לתת טעם זה לפי שכשנכנסו לארץ ישראל, נתקדשה, והקב"ה נקרא אלקי ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד. כמו שאמר הרמב"ן פרשת נצבים עיין שם, והנס שם על ידו (=של ה') ולא על פי שליח וראוי לומר עליו הלל! מה שאין כן, נס שבחוץ לארץ שנעשה על פי שליח או על ידי מלאך...
אולם, קשה על דבריו מחנוכה, שלכאורה גם שם הנס היה מלובש בתוך הטבע, ולא נראה שונה במהותו מנס הפורים, ולמרות זאת אומרים עליו הלל.
קהל בארץ ישראל
הצפנת פענח (רמב"ם הלכות ברכות י', י"א) קשר בין הגמרא בהוריות ג. שקהל "לא הוי רק בארץ ישראל" לבין הגמרא במגילה יד. ואמר:
דאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ משום דלא הוי ציבור.
נראה אם כן, שיש קשר הדוק בין ההלל לעם ישראל שקרוי קהל רק כאשר הוא נמצא בארץ ישראל. כאשר עם ישראל מנותק מארצו, אזי אינו קרוי קהל. מכיוון שכל תקנת ההלל היא רק על כלל עם ישראל (ולא על עם מפוזר בין העמים), לכן אין לקרוא הלל על נס הנעשה בחו"ל. כאשר עם ישראל יושב בארצו, ואז חווה נס, אזי יש כאן הופעה מיוחדת שמצריכה את אמירת ההלל. וממילא, הילולו של הקב"ה בא לידי ביטוי בצורה השלמה רק כאשר עם ישראל נמצא בארצו.
חייל
ננסה להמשיל את העניין מזווית נוספת.
נתאר חייל שיוצא מביתו למלחמה. כל עוד החייל לא חזר לביתו, גם אם הוא חזר לשטחי הכינוס, או רק בדרך, עדיין לא ניתן לומר שהמשימה הושלמה.
כאשר עם ישראל היה בגלות, אזי גם כאשר הוא חווה ניסים, כל עוד הוא לא שב לביתו, עדיין יש פגם בהצלה, ואין לומר עליה הלל (כמובן שיש לומר תודה, אבל לא הלל שהוא מתאר חזרה לשלמות).
הסיבה שניתן לומר הלל על נס שנעשה לפני שעם ישראל חזר לארצו היא מפני שאז עדיין לא היה לו בית. לכן עצם העובדה שהעם לא היה בביתו לא פגמה במצב, שכן לא היה לו עדיין בית. לכן ניתן לומר הלל על יציאת מצרים, מה גם שכל עניינה היה חזרה אל הארץ.
העיר על כך הרב ישי ויצמן
זוהר ( חלק א דף קנה. ):
"הפעם אודה את הוי"ה… ותעמוד מלדת" - בגין דהכא אשתכללו ארבע סמכין, "הפעם אודה את הוי"ה" - מאי טעמא אמרה אודה את הוי"ה בהאי ולאו בכלהו? אלא מהכא, כל זמנא דכנסת ישראל בגלותא שמא קדישא לאו שלים הוא.
תא חזי: אף על גב דתלת בנין הוו, עד דאולידת ליהודה לא שלים כרסייא, ובגיני כך "הפעם אודה את הוי"ה" ולא בכלהו, ועל דא "ותעמוד מלדת". מאי "ותעמוד"? דקיימא כרסייא על סמכוהי.
ניתן להוסיף מדברי הזוהר שההודאה שייכת לשם ה' מלא, שהוא מתמלא על ידי יחוד קוב"ה ושכינתיה. והייחוד הזה הוא עם ישראל בארץ ישראל. לכן משנכנסו לא"י, והתעלתה השירה למדרגה עליונה זו של היחוד הנ"ל, כבר לא שייכת שירה במדרגה פחותה מזו.
ועוד יש לומר, על פי דברי השל"ה הקדוש, שכל מקום שבו נמצאים עם ישראל כולו, זה נחשב ארץ ישראל, ולכן יעקב אבינו מת בעצם בארץ ישראל. ולכן, כל עוד לא נכנסו לארץ, כל מקום שהיו בו זה היה בחינת ארץ ישראל, ושייכת בו שירה, אבל משנכנסו לארץ, שוב לא יצאו ממנה, כדברי הרמב"ם במצות קידוש החודש. ממילא השירה שייכת רק בארץ ישראל.