טעם המצווה או חלק מהמצווה

טעמי מצוות התפילין

נביא שני טעמים הקשורים להנחת תפילין וננסה לבחון את הניתן ללמוד מהם.

1. ספר החינוך[1]

משרשי המצוה, לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות... ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו... ועתה בני, ראה גם ראה כמה כח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה יעלה לפעמים ופרץ גדרינו, האל ברחמיו יהי בעזרנו וישמרנו ממנו.

הרמב"ם[2]

קדושת תפילין, קדושה גדולה היא: שכל זמן שתפילין על ראשו של אדם, ועל זרועו הוא עניו וירא, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר במחשבות רעות, אלא מפנה ליבו לדברי האמת והצדק...

1. הרמב"ן[3]

ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה... והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך... ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה...

אלו הם שני טעמים שניתן לטעום במצוות התפילין. ה"חינוך" מלמד אותנו את עקרון ה"סור מרע" שאנו מקבלים ממצוות התפילין. האדם סר מהחומריות ומתרחק מהתאוות בזכות הנחת התפילין. בדרך דומה הולך הרמב"ם המדבר על "תיקון המידות" הנעשה כתוצאה ממצוות התפילין. התפילין "מחנכות" את האדם ומשפיעות עליו.

לעומתם, הרמב"ן מדבר על ה"עשה טוב" שהתפילין מזכירות לנו את הניסים שה' עשה לנו בהוציאו אותנו ממצרים ומכאן ניתן ללמוד לכלל הניסים הנסתרים הנעשים לנו כל יום שהם בהשגחתו של הקב"ה. הזכרון הזה מגיע לנו בים השאר ממצוות התפילין.

בעל ה"שולחן ערוך"[4] מצרף את הטעמים כולם:

יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו.

המשותף לכל הטעמים הנ"ל הוא שהתפילין מחנכות ומשפיעות על האדם.

טעם נוסף

ישנו טעם נוסף שעולה מקריאת הפסוקים עצמם[5]:

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך.

מצוות התפילין קשורה למצוות תלמוד תורה. המדרש בתהילים מעצים נקודה זו[6]:

ר' אליעזר אומר, אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם רוצין אנו ליגע בתורה יום ולילה אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב"ה, קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה.

המדרש מתאר את המצוות התפילין כמעין חלופה בלית ברירה לתלמוד תורה. אך יוצא מכאן שהמניח תפילין מקיים מעין מצוות תלמוד תורה.

מכילתא[7]:

מכאן אמרו המניח תפילין, כאלו קורא בתורה. וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין.

הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" על הפסוק מסביר את דברי המכילתא:

תועלת של הנחת תפלין לאותו הענין הוא כדי שיהא תורת ה' בפיך דתפילין הוא מעין תורה וכמו שהתורה ועיונה מדרכתו לאדם להיות נאמן לאלהיו. כך תפלין עושה מעין זה לכל אדם מישראל ומכאן תניא במכילתא שכל העוסק בתורה פטור מתפלין. וכבר כתבו הראשונים (עי' ב"י סי' ל"ח בשם הרוקח) דלא שיהא חס וחלילה פטור ממצוות עשה זו. אלא תכלית המצוה וטעמה אינו נצרך למי שעמל בתורה. ומכל מקום גם הוא חייב במצוה הקבועה לכל אדם. וכמו כל מצות שבתורה שיש בהם טעם ומכל מקום נעשים לחק אפילו במקום שנעדר הטעם כמו שכתבנו בס' ויקרא י"ט ב'. ובסמוך עוד.

בעל ה"משך חכמה" מקשה על דברי המכילתא:

אולם, האמת הוא כך, דקיימא לן (סוכה כה) "העוסק במצוה פטור מן המצוה אף מחמורה" (רש"י שם ע"ב ד"ה שחל). ואם כן, הקורא בתורה בודאי פטור מן התפילין, מפני שעוסק הוא במצוה. אבל זה אינו, דהא בתלמוד תורה על כרחו מפסיק לכל המצות, שאם לא כן יהא למד על מנת שלא לעשות.

בעל ה"משך חכמה" מקשה, שהרי אנו יודעים שמפסיקים מתלמוד תורה לכל המצוות. במה שונה מצוות תפילין שבשבילה אין אנו מפסיקים מתלמוד תורה?

והוא מתרץ:

רק כיוון דכתיבא "למען תהיה תורת ה' בפיך", הרי סבה הוא אל הלימוד. אם כן, המניח תפילין הוא רק כאילו עוסק בתורה ולכן הקורא שכבר הוא עסוק בהמסובב פטור מתפילין שהוא הסיבה, ודוגמתו מצאנו בירושלמי ברכות (א-ב) דסבר רשב"י דהקורא בתורה פטור מק"ש ופריך ולית ליה הלומד ע"מ שלא לעשות נוח כו' ומשני סבר רשב"י זה שנון וזה שנון.

ניתן לראות שפרשנים אלו הרגישו שיש קשר הדוק בין מצוות תפילין ובין מצוות תלמוד תורה.

העוסק בתורה פטור מן התפילין

הגדילו לומר במפורש בעלי התוספות במסכת ראש השנה[8]:

אם עוסק בתורה כמניח תפילין דמי. דאמר במכילתא "העוסק בתורה פטור מן התפילין".

על מנת להבין את החידוש של התוספות נעיין בדברי הגמרא[9]:

פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים ... פושעי ישראל בגופן מאי ניהו? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין.

הגמרא עוסקת בהגדרת פושעי ישראל שנענשים בגיהנום. ההגדרה שמביאה הגמרא היא - "קרקפתא דלא מנח תפילין". בעלי התוספות מחדשים שלעניין זה, העוסקים בתורה נחשבים כאילו הניחו תפילין.וכפי שהסביר הנצי"ב, הכוונה לאותה השפעה המושגת בהנחת תפילין, שדומה להשפעה המושגת על ידי לימוד תורה.

אם כן, ניתן לומר ש"למען תהיה תורת ה' בפיך" הוא חלק ממשי מהגדרת מצוות התפילין. והפעולה היוצאת מהנחת התפילין היא חלק מרכזי מהגדרת המצווה עצמה.

פושעי ישראל בגופן

השל"ה הקדוש[10] מקשה על הבנת הקשר שבין "פושעי ישראל בגופן" ובין "קרפקתא דלא מנח תפילין":

וקשה לי לפום ריהטא, מנא להו לומר פושעי ישראל בגופם שהוא מי שאינו מניח תפילין, דלמא מי שעשה שאר עבירה בגופו במרד ובמעל, הרוצח או גנב או נאף וכדומה שעושה האדם בידים או בגופו נקרא כן?

דברי המהר"ל ב"חידושי האגדות" על מסכת ראש השנה עונים על קושיה זו ומגלים מתוך הגמרא, דווקא מעין טעמו של בעל "ספר החינוך":

קרקפתא כו'. פירוש, כי המצוה של תפילין היא חובת הגוף כדי לקדש הגוף לדבקו בשם יתברך, כדכתיב (דברים כ"ח) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", ומי שאינו מדבק הגוף אשר הוא מחויב לדבקו בשם יתברך הנה הוא חוטא בגוף ולא קבל הגוף השלימות מן השם יתברך אשר ראוי לו לקבל... ובאומות שאין להם השלימות הזה, הוא בעבירה שזה פושע בגוף אבל בישראל הוי פושע בגוף אף דבר הזה, כי גוף ישראל לו המדריגה הקדושה ויש לו להניח תפילין לדבק הגוף שיקבל השלימות והוא לא עשה כן...

המהר"ל מדייק מכך שמי שלא מניח תפילין נקרא פושע ישראל בגופו, שמצוות תפילין אינה חיצונית לאדם אלא פעולה שמשפיע ישירות על גופו.

הרשב"ם[11] מגדיר את השייכות של מצוות התפילין לגופו של האדם דווקא בהקשר לטעם שהדגיש הרמב"ן:

לאות על ידך - לפי עומק פשוטו. יהיה לך לזכרון תמיד כאלו כתוב על ידך. כעין "שימני כחותם על לבך".

מצוות התפילין אינה מחנכת את האדם בצורה מתודית בלבד, אלא מקדשת בפועל את גופו. אין הכוונה לתוצאת לוואי בעקבות האווירה של הנחת התפילין, אלא פעולה ממשית בגופו של המניח. הגדרת אותם אלו שאינם מניחים תפילין כ"פושעי ישראל בגופם" מגדירה את השייכות הגדולה של התפילין לגופו ממש של המניח אותם.

סיכום

במאמר זה הבאנו שלושה טעמים במצוות תפילין. ראינו כיצד טעמים אלו אינם רק טעימות בתועלות היוצאות ממצוות התפילין, אלא מהווים חלק ממשי מהגדרת המצווה.

המכילתא הגדירה את מצוות התפילין כקשורה ממש למצוות תלמוד תורה, ולכן העוסק הקריאה בתורה פטור מהנחת תפילין. המהר"ל דקדק בלשון הגמרא בראש השנה והראה שמצוות התפילין מתקנת ממש את גוף האדם, ובלעדי מצווה זו גופו ממש חסר. עד כדי כך שפושעי ישראל בגופן הם דווקא אלו שלא מניחים תפילין. ובסופו של מאמר זה החלנו את אותו עקרון גם על דברי הרמב"ן. הזכירה שבמצוות התפילין היא חלק מהגדרת המצווה. ולכן מסביר הרמב"ן בפירושו כיצד טעם הזכירה משפיעה על הלכות מיקום הנחת התפילין של ראש[12]:

ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה...

הגדרת מצוות התפילין כקשורה לזיכרון היא שגורמת גם לפרטים ההלכתיים שיהיו נמשכים מנקודה זו.

[1] ספר החינוך מצווה תכ"א.

[2] רמב"ם הלכות תפילין פרק ד' הלכה כ"ה.

[3] רמב"ן שמות י"ג, ט"ז.

[4] אורח חיים כ"ה, ה'.

[5] שמות י"ג, ט'.

[6] מדרש שוחר טוב תהילים א'.

[7] שמות פרשת בא, קי"ד.

[8] ראש השנה י"ז. ד"ה "קרקפתא דלא מנח תפילין".

[9] ראש השנה י"ז. .

[10] ספר השל"ה הקדוש – שער האותיות – עמק ברכה סעיף ב'.

[11] שמות י"ג, ט'.

[12] רמב"ן שמות י"ג, ט"ז.