י"ד - ט"ו - עלייתו של שמשון

הירידה לתמנה

הדבר הראשון שאנו מוצאים אצל שמשון הוא הליכתו לתמנה והחלטתו להתחתן עם אחת מבנות הפלישתים^[1]:

ויוסיפו וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים. ויעל ויגד לאביו ולאמו ויאמר: "אשה ראיתי בתמנתה מבנות פלשתים ועתה קחו אותה לי לאשה". ויאמר לו אביו ואמו: "האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים?" ויאמר שמשון אל אביו: "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני". ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תאנה הוא מבקש מפלשתים ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל.

מסיפור פתיחה זה עולות מספר שאלות:

1. מדוע שמשון הלך לתמנה?
2. מדוע באמת שמשון לא מחפש מלכתחילה אשה מבנות עמו?
3. מי הוא זה שמבקש תואנה מפלשתים? שמשון? רק בשביל זה הוא רוצה לשאת את הפלשתית לאישה? חסר דרכים להתגרות בהם?
4. לשם מה שמשון צריך את אביו ואמו בסיפור? הוא לא יכול להתחתן לבד?

תחילה נעיר שהדמות הדומיננטית חוץ משמשון הוא אביו. לכן כתוב "ויגד לאביו ואמו" (אביו תחילה), וכן "ויאמר לו אביו ואמו" שזו צורת הכתוב לומר שהאב יותר דומיננטי^[2]. כפי שהסברנו במאמר הקודם, שמשון נהיה יותר דומה לאב ומחזק דווקא את הצד החומרי ללא פיתוח של הצד הרוחני, לעת עתה.

יהודה ותמר

ישנה הקבלה ברורה בין סיפורו של שמשון לסיפור יהודה ותמר בבראשית. בשניהם האישה נמצאת בתמנה (גם אם זה רק שיתוף השם)^[3] בשניהם הגורל הצפוי לאישה הוא שריפה, בשניהם הבעל מביא גדי לאישה.

נראה שאם נבין לשם מה יהודה הלך לתמנה, נוכל לסבור מדוע שמשון הלך לשם.

בפסוקים בבראשית מופיע ביטוי מיוחד לגבי יהודה בקחתו את בת שוע לאישה. זהו ביטוי שחז"ל ובעקבותיהם הפרשנים דרשו אותו:

"וירד יהודה מאת אחיו" (בראשית ל"ח, א')

רש"י - … ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו, כשראו בצרת אביהם… (על פי מדרש רבה)

חזקוני - הלך לו, שלא היה יכול לסבול צערו של אביו.

לאחר מותה של בת שוע, הולך יהודה לתמנה^[4]:

… ויעל על גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה.

מסביר הרמב"ן במקום:

היה עולה שם תמיד להתנחם שישים לבו בצאן וישכח רישו...

דהיינו, גם זו סוג של בריחה. ובתוך הבריחה הזו הוא פוגש את תמר (ויחשבה לזונה) ומבצע מעשה של יאוש.

ייתכן שיאוש זה היה מלווה גם ברגש הדחיה שהוא חש מהאחים, כפי שהסבירו רש"י והחזקוני לעיל.

בהקבלה אל סיפור שמשון, ניתן לומר ששמשון חש דחיה מאת אחיו ולכן הלך אל תמנה, מתוך תחושת ייאוש. אחרת, קשה להבין מדוע לא חיפש באמת אישה מבנות ישראל.

ייתכן והדחיה נבעה מכך שעדיין לא היה נהוג כל כך להתחתן בין השבטים, והוא הרי היה בן של שני שבטים^[5], דן ויהודה. יתכן שכל אחד מהשבטים הנ"ל לא רצה להתחתן בגלל המעורבות שיש לשבט השני.

ניתן ללמוד מסיפור מיכה, שיופיע בהמשך אך כנראה התרחש יותר מוקדם, ששבט דן לא נמצא כבר באיזור והרושם שהשאיר היא של עובדי עבודה זרה (בכל זאת הם היו הכי קרובים לפלשתים מבחינה גאוגרפית).

זוהי נקודה חשובה שבגללה שבט יהודה הסתייג ממנו, וגם יתכן שבגלל זה הוא הסתייג מהשבט של עצמו. לאו דווקא מהפן הדתי, אלא יותר מהצד הלאומי. שהרי הכניעה לעבודה זרה של הפלשתים כמוה היא הכניעה המדינית לשלטון הפלשתים.

מעורבות ההורים בסיפור היתה כדי לגייר את האשה ולעשות את הנישואין כמו שצריך. כל זאת, לאו דווקא בגלל המחוייבות הרוחנית אלא בגלל המחוייבות ללאום.

תאנה מבקש

שאלנו מדוע שמשון היה צריך לעשות מעשה כזה מורכב כדי למצוא תואנה מפלשתים. הסברנו שהסיבה של שמשון היתה יותר מעשה של יאוש מאשר מעשה בשביל תיקון. ובאמת אנו מוצאים בחז"ל הסבר שמי שמבקש תואנה כאן הוא הקב"ה: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא"^[6]. הקב"ה כיוון את שמשון לכיוון הזה מפני שרצה לגאול ככה את ישראל.

אם כן, עולות כאן שתי שאלות:

1. למה זה כתוב בצורה מבלבלת שאפשר להבין ממנה שמדובר על שמשון?
2. למה הקב"ה רצה לגאול דווקא ככה את ישראל?

האדמו"ר הזקן מסביר בספרו "ליקוטי תורה" על ספר שופטים ששמשון הוא גלגול נדב ואביהו שהם גלגול אדם הראשון. כאשר הנקודה שקשורה לענייננו היא שהוא מביא שהאדם הראשון חטא בעץ הדעת שהיתה לפי אחת מהשיטות עץ תאנה, ועל כך רומז הכתוב אצלנו. דהיינו במקום "תואנה" הכתיב הוא חסר כמו "תאנה".

ניתן להבין מכך שהקב"ה הגדיל את יצרו של שמשון כדי שיעשה זאת. וכמובן נשאל כאן - איפה הבחירה החופשית?

אלא שי להבין ששמשון כזכור, היה מנותק מהצד הרוחני שאמו היתה אחראית להעביר לו. מכאן הדרך לחטא קצרה. אלא שהקב"ה הכווין אותו דווקא לאיזור פלשתים כדי להביא ישועה לישראל.

ננסח זאת בצורה יותר כללית.

שמשון מייצג את מצב כלל עם ישראל. מצב של יאוש שבו עם ישראל נכנע לתכתיבם של הפלשתים שכוללים תכתיבים תרבותיים ורוחניים. במצב כזה גם שמשון נגרר לשדות פלישתים. אלא שהקב"ה מצפה ממנו שמהמצב הזה שמשון יגיע למצב של ישועה ויעלה איתו את כל עם ישראל.

האריה והדבש

שמשון יורד לתמנה עם אביו ואמו ופוגש אריה שואג לקראתו:

וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה ויבאו עד כרמי תמנתה והנה כפיר אריות שאג לקראתו. ותצלח עליו רוח ה' וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה.

לשם מה הוא צריך לספר על כך לאביו ואמו אם הם הולכים איתו?

אלא שהם המשיכו ללכת בתוך הכרם שפגשו, שמשון עקף את הכרם מתוקף תפקידו כנזיר, ולכן המפגש עם האריה היה כשהוא לבדו.

ברצוני לטעון שזו הפעם הראשונה שצולחת על שמשון רוח ה', והפעם הראשונה שנודע לכוחו, ולכן הוא שומר זאת בסוד, מפני שעדיין אף אחד לא יודע.

הרב מנשה וינר שליט"א אומר שהיה מצופה משמשון התנהגות אחרת. האריה מבטא את מהותו של שבט יהודה, ותפקידו של שמשון הוא לחבור אל שבט יהודה ויחדיו להכניע את הפלשתים. אם כן, היה מצופה ממנו לרכב על האריה ולא לשסע אותו.

האריה השואג מבטא את דבר ה'^[7] שמנסה להגיע לשמשון ולרמוז לו על יעודו, אלא ששמשון מסרב להקשיב ומשסע את האריה.

הדבש

הדבש שהופיע בתוך גופת האריה גם כן מבטא מסר אלוקי שמגיע לשמשון.

לדבש יש נקודה ייחודית. למרות שהוא מגיע מדבר טמא (וכלל בידינו שהבא מן הטמא הוא טמא) הוא ראוי למאכל. לא רק זאת אלא גם אם יש בתוכו חלקים מהדבורה עצמה הוא מכשיר אותם וכשר למאכל.

ר' נתן בליקוטי הלכות דורש את עניין הדבש בסיפורו של שמשון^[8]:

וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת דְּבַשׁ שֶׁהִתִּירָה תּוֹרָה, כִּי דְּבַשׁ הוּא בְּחִינַת גְּבוּרוֹת כַּיָּדוּעַ, בְּחִינַת מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי. וְעַל כֵּן שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר כְּשֶׁהָלַךְ לִשָּא אִשָּׁה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים מָצָא דְּבַשׁ בִּגְוִיַּת הָאֲרִי, כִּי שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר הָיָה צָרִיךְ אָז לְהִתְגַּבֵּר עַל פְּלִשְׁתִּים שֶׁהָיוּ מוֹשְׁלִים בְּיִשְֹרָאֵל, דְּהַיְנוּ שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵם הָאֻמּוֹת, שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל יִשְֹרָאֵל, אָז הָיָה יְנִיקָתָם מֵהַקְּדֻשָּׁה. וְאָז צְרִיכִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּבְחִינַת הַתְּפִלָּה, בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, וְעַל כֵּן הָיָה הַנֵּס עַל יְדֵי שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר, שֶׁהָיָה גִּבּוֹר וּבַעַל כֹּחַ וְהָיָה לוֹ כֹּחַ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה כָּזוֹ. וְעַל כֵּן הָלַךְ אֶצְלָם לִשָּא אִשָּׁה, אֶצְלָם דַּיְקָא כְּדֵי לְהוֹרִיד עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם וְהֵם יִרְצוּ לְהִתְאַחֵז בּוֹ, וְהוּא מִתֹּקֶף גְּבוּרָתוֹ וְכֹחוֹ יִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי מֵה' הוּא כִּי תֹּאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים", שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ בִּבְחִינַת דִּין, שֶׁאָז הַסִּטְרָא אָחֳרָא רוֹצֶה לְהִתְאַחֵז בָּהּ, כִּי אֲחִיזָתָם תָּמִיד בִּבְחִינַת דִּין, אֲבָל מֵחֲמַת שֶׁהוּא בַּעַל כֹּחַ, אֲזַי זֹאת הַתְּפִלָּה עוֹמֶדֶת לָהֶם בְּצַוָּארָם עַד שֶׁמְּקִיאִים כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכוּ' (כַּמְבֹאָר שָׁם הֵיטֵב בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל)... וְעַל כֵּן מָצָא אָז דְּבַשׁ בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה... כִּי הַדְּבַשׁ הוּא טָהוֹר הַיּוֹצֵא מִן טָמֵא וְהוּא חִדּוּשׁ… כִּי עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה זוֹ מְקַבְּלִין יְשׁוּעָה, וְעַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא. וְזֶהוּ בְּחִינַת מְתִיקוּת הַדְּבַשׁ הַיּוֹצֵא מֵהַדְּבוֹרִים דַּיְקָא, שֶׁהֵם טְמֵאִים בְּחִינַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, כִּי מִשָּׁם דַּיְקָא מוֹצִיאִין מְתִיקוּת הַדְּבַשׁ, כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְקִיאָה כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁבָּלְעָה עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הִתִּירָה הַתּוֹרָה דְּבַשׁ, כִּי הוּא נִמְשָׁךְ גַּם כֵּן מִבְּחִינַת הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִכְנָע הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּמוֹצִיאִין מִמֶּנָּה כָּל הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַדְּבַשׁ הַיּוֹצֵא מִן הַדְּבוֹרִים כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אוֹכְלִין דְּבַשׁ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי אָז בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין (כַּנַּ"ל שָׁם בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל). וּמִשָּׁם הוּא בְּחִינַת הַדְּבַשׁ כַּנַּ"ל:

ר' נתן אומר שמשון היה צריך להשתמש בכח התפילה יחד עם בחינת הגבורה שבו בצורה כזו שהתפילה עצמה תהיה בבחינת גבורה. זה רמוז בדבש שהוא מתוק, אך מגיע מדבורים שהם טמאם. המעבר הזה מטמא לטהור זו המשימה של שמשון והיא צריכה להעשות על ידי התפילה שמצד אחד היא רחמים ותחנונים ומצד שני יש בה בחינת דין, שכן תפלה היא גם מלשון פלילים, דין^[9].

שמשון משתמש חזק במידת הדין והגבורה, אך הוא צריך להבין שהוא חייב להבין שהוא צריך להשתמש בכלי שמקדש את מידת הגבורה ומובילה להוציא מר ממתוק, וזה יכול להעשות על ידי התפילה שמקשרת את האדם וכוחו אל קונו. אז הוא יזכה באמת להוציא מעז מתוק.

החידה

על על פנים, שמשון מגיע בעצם לשטח האויב, אלא שעדיין כוחו לא נודע ברבים והוא לא מהווה עליהם איום. מצד שני, הפלישתים לא לוקחים סיכוי ומצמידים לו אנשים שמטרתם לעמוד על טיבו, ולבדוק האם הוא באמת בא לחבור לפלישתים או שיש לו מזימה כנגדם.

שמשון מחליט להשתעשע ומציג להם חידה^[10]:

ויאמר להם: מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק.

שמשון רומז בחידה למספר דברים. ננסה לחלק אותם לשתי הבנות מנוגדות. ההבנה הראשונה היא הסיפור המציאותי של האריה והדבש שחלק מהשעשוע שלו הוא להריץ את הפלישתים כדי למצוא את פתרון החידה. אולם, יש הבנה נוספת והיא שהחידה באה להתגרות בפלישתים. האוכל שמשון מוציא מהפלישתים זו האישה, ולרגע ה"אוכל" שהם הפלישתים נהפכים למאכל, כאשר שמשון מוציא מהעזות שלהם דבר מתוק והוא האישה.

האנשים שסביבו לא בטוחים האם הוא מתגרה בהם או לפי הפרשנות הראשונה, רק משתעשע.

הם מענים את אשתו שפונה אליו בצורה ברורה^[11]:

ותבך אשת שמשון עליו ותאמר: רק שנאתני ולא אהבתני! החידה חדת לבני עמי ולי לא הגדתה? ויאמר לה: הנה לאבי ולאמי לא הגדתי, ולך אגיד?

אשתו הטריה מתלוננת שמהחידה שלה יוצא שיש כאן מאבק בין עמים. והוא מפריך זאת באמירה שאין כאן יחס מועדף לעמו והראיה שהוא לא סיפר על כך להוריו^[12].

הסיפור נגמר בבלאגן שבו הוא מגלה לאישה הפלישתית את לבו, והיא מספרת לבחורים, ושמשון לבסוף הורג שלושים פלישתים בסתר כדי לשלם את חובו.

הוא חוזר לבית אביו ורק לאחר תקופה חוזר לחפש את האישה שלקח.

בינתיים מספרים לו שהאישה ניתנה לאחר ואז הוא מתכנן את מתקפת השועלים עם הלפיד הבוער.

כאן יש מעבר לנזק גלוי לפלישתים, על אך שהוא לא עומד בקרב ישיר מולם.

ובמערכה השלישית, עולים אנשי פלישתים ומשכנעים את אנשי יהודה שיסגירו את שמשון.

מדובר על 1000 אנשי יהודה מול 1000 אצל הפלישתים, אך הם נכנעים במקום להצטרף לצדו של שמשון.

על כל פנים, שמשון מתיר את החבלים שקשרו אותו בהם ומכה עם לחי חמור^[13] 1000 אנשי פלישתים, כאשר כאן יש קרב פנים אל פנים גלוי.

אם כן רואים את עליית שמשון וגילוי כוחו בארבעה שלבים:

1. הכאת האריה שאינו אדם, בסתר.
2. הכאת 30 איש בסתר.
3. שריפה עם נזק עצום של שדות פלישתים, אך ללא קרב פנים אל פנים.
4. קרב פנים אל פנים גלוי.

לאחר הקרב האחרון, נתגלה כוחו לעין כל. גם כוחו הפיזי וגם כח התחבולה והתחכום^[14].

התפילה

לאחר שהכה אלף פלישתים שמשון שר^[15]: "בלחי החמור חמור חמורתים בלחי החמור הכיתי אלף איש". כמו כן קרוא למקום "רמת לחי".

שיר שמתעסק רק בחומר, ואפילו ללא איזכור שהמלחמה הזו היא על רקע לאומני (מול הפלישתים - אלא רק איזכור של "אלף איש").

הקב"ה כועס עליו, מפני שמשון מתעלם לגמרי מכך שכוחו וישועתו הגיעו מהקב"ה ומביאו למצב של צמאון גדול.

מתוך שפלות זו, שמשון קם ועושה תשובה^[16]:

ויצמא מאד ויקרא אל ה' ויאמר: "אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים?" ויבקע אלקים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים, וישת ותשב רוחו ויחי על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה. וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה.

סוף סוף שמשון מתפלל לה'^[17] ובכך הוא מקשר את הישועה אל ה'.

תפילתו של שמשון מזכירה את מאמר אמו לאחר שראו את המלאך: "ותאמר לו אשתו: לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עולה ומנחה ולא הראנו את כל אלה וכעת לא השמיענו כזאת".

ההבדל הוא שאמו אמרה זאת למנוח וכעת שמשון פונה את הקב"ה בתפילה.

סוף סוף משלים שמשון את הפן הגשמי שמבטא אביו (משבט דן) עם הפן הרוחני שמבטאת אמו (משבט יהודה).

בזכות השלמה זו זוכה מיד שמשון להיות שופט עשרים שנה.

על אותם עשרים שנה לא מספרים לנו מאומה, אך בחז"ל מופיעה ביטוי מעניין^[18]:

ובית דינו של שמשון כבית דינו של אהרן…

נראה שחז"ל מתייחסים לאותה תקופה בה השלים את הצד הרוחני והיה שופט את ישראל גם ביציאה למלחמה וגם בהשלטת סדר פנימי בתוך העם.

---

[1] י"ד, א' - ד'.

[2] כמו "ותדבר מרים ואהרון במשה" - כאשר מרים היא הדומיננטית שם ולכן היא נענשה בעונש החמור ואהרון בעונש קל.

[3] חז"ל דורשים את ההבדל שאצל יהודה כתובה עליה ואצל שמשון ירידה. בולטת שם דעתו של רבי אלעזר: "שמשון שנתגנה בה - כתיב ביה ירידה. יהודה שנתעלה בה - כתיב ביה עלייה." (סוטה י.)

[4] בראשית ל"ח, י"ב.

[5] מקום מגוריו, צרעה ואשתאול הם ערים שמופיעים גם בנחלת יהודה וגם בנחלת דן, ערי ספר שהיו מעורבות.

[6] במדבר רבה ט' כ"ד.

[7] ההקבלה בין שאגת האריה לדבר ה' נמצאת בנבואת הנביא עמוס (ג', ח'): "אריה שאג מי לא יירא? ה' אלוקים דבר מי לא ינבא?".

[8] ליקוטי הלכות - יורה דעה - "הוצאת דברים מן החי" - הלכה ב'.

[9] ניתן לראות זאת לדוגמא בפירושו של הרשב"ם על בראשית מ"ח, י"א: "לא פללתי - לא דנתי בלבי. כל פילול לשון דין וכן ויעמוד פנחס ויפלל עשה נקמה. כדכתיב ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו וגו' לשון נקמת דין."

[10] י"ד, י"ד.

[11] י"ד, ט"ז.

[12] אחרת הקל וחומר לא מובן. שכן לכאורה הוא אומר שאם הוא לא סיפר להוריו קל וחומר שלא יספר לה. אלא שהכוונה שאפילו להורי ששייכים לעמו לא סיפר, ולכן אין כאן עניין של העדפת עם מסויים.

[13] לעניות דעתי, לא מחייב לומר ששמשון הכה עם הלחי עצמה 1000 איש, אלא שזו היתה נקודת הפתיחה שלו, ולאחר שהכה מספר אנשים חטף את נשקם וכך התקדם אל האחרים. אך מכיוון שהתחיל רק עם לחי חמור, זה נחשב כאילו הכה איתה את כל ה1000 איש.

[14] יש כאן חכמה גדולה שמתבטאת בתפיסת 300 שועלים (אין קשר בדווקא לכח פיזי כאן) וכן בהכאת 1000 איש בקרב פנים אל פנים ללא נשק עוצמתי.

[15]ט"ו, ט"ז.

[16] ט"ו, י"ח - כ'.

[17] מזכיר את סיפור יונה: "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו. ויתפלל אל ה'..." (יונה ד', א' - ב').

[18] קהלת רבה א', ח'.