שמות

תחילת פרשת שמות עוסקת ברשימת הבאים מצרימה, אך לאחר מכן השמות נעלמים (בהחנה ששיפרה ופועה הינם כינויים).תחילת פרק ב' המתאר את "איש לוי" הלוקח את "בת לוי" ודמות "האחות" האנונימית שעומדת מרחוק, מכניסים אותנו לאווירה של אנונימיות מוחלטת.

השם העצמי הראשון הוא של משה, אולם גם הוא מגיע מכתובת אנונימית[1]:

    ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו.

החזקוני מפרש:

    ותקרא שמו משה - כדברי רבותינו שנתגיירה והיתה לומדת לשון הקודש על שם הנס שנמשה מן המים להזכיר כי מן העברים הוא ולכך אינו נזכר בכל התורה אלא על שם זה.

    דבר אחר - בת פרעה לא היתה יודעת לשון הקודש, אלא כך פשוטו של מקרא, ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתהו.

    משה משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פי' יהיה מושה ישראל ממצרים.

החזקוני מסביר שניתן לפרש שבת פרעה נתנה את השם משה (למדה עברית) וניתן לומר שזו אמו של יוכבד. אך מחלוקת הפרשנים כל כך רחבה שכל אפשרות קיימת נכנסת בפסוקים. הסיבה לכך היא מפני שהפסוקים עצמם השאירו מקום רחב לפרשנות.

בצורה דומה ניתן לומר שגם החלק השני ("ותקרא... ותאמר...") יכול להאמר על ידי שתיהן.

בת פרעה היא זו שבפועל הוציאה אותו מן המים, אך "אם הילד" גם כן "הוציאה" אותו מגורל המים בכך ששמה אותו בסוף. ואם כן גם היא יכולה לומר שהצילה\הוציאה אותו מן המים.

עמימות הפסוקים

כאשר הפסוקים מסתירים מי מהדמויות עשה או אמר את הדברים, ניתן להסיק מכך מסקנה בסיסית אחת – זה לא מרכז העניין.

נראה שהמשמעות של הדברים כפי שמופיע כבר ב"מדרש הגדול" ובפרשנים היא העיקר.

שמו של משה (בדומה לנח) מבטא תקווה לייעוד יותר טוב לעם ישראל. תקווה  שעם ישראל יצא ממצבו הנוכחי ועוד יותר, שיצא ממצרים.

הנביא ישעיה מנבא[2]:

    ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלם מים את רעי צאנו...

ישעיה הנביא קורא ליציאת מצרים כמו משיה מן הים.

חזרה לפרשנים

לאחר שהרעיון שמאחורי השם מובן, ניתן להעמיק ולהרחיב בעניים על ידי חזרה למפרשים.

ניתן לראות שתי דמויות ששותפות בנתינת השם. אם הילד ובת פרעה.

ניתן אם כן לומר שבגאולתם של ישראל המתבטאת בשם הילד יש גם שתי בחינות.

הבחינה של אם הילד – הצלה ממות והשמה בתיבה.

הבחינה של בת פרעה – שילוח ממצרים.

השלב הראשון

השלב הראשון בגאולת ישראל[3]:

    "ונצבת לקראתו על שפת היאור... על המים אשר ביאור ונהפכו לדם".

ממש כמו שמשה ניצל מגזירת פרעה על ידי הנחתו בשפת היאור. כך גם כאן גאולתם של ישראל, יציאתם מהשיעבוד החלה על שפת היאור במכת הדם.

כך אומר הספורנו[4]:

    והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים - מיום התחלת המכות ישקוט השעבוד.

השלב השני

השלב השני הוא היציאה עצמה.

הלשון של "היד" שחוזרת בשלב זה היא מאוד בולטת. כבר בתחילה אמר הקב"ה[5]:

    ... כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו.

כעת ניתן לדרוש באופן נוסף גם את גירוש משה ממצרים, וקריאת שם בנו גרשום.

השלב המשולב

ביציאת מצרים עצמה ניתן לראות שני סוגים של חיפזון.

חפזון של ישראל להתכנס בבתים ואפילו למרוח את הכניסה – ממש כמו משה בתיבה...

לעומת זאת יש את חפזון מצרים שממהרים לשלח אותם – ממש כמו בת פרעה ששולחת את ידה אל התיבה להוציאה מהמים.

סיכום

ניתן לראות את שני סוגי הגאולה משתלבים לכלל מערכה אחת.

כאשר אין האסור מוציא עצמו מבית האסורים, אך הוא מעניק לעצמו הגדרה עצמית.

התכנסות בני ישראל בבתיהם לפני היציאה ממצרים היא חלק בלתי נפרד מהיציאה עצמה. ברגע שבו עם ישראל מכריעה שהוא אינו שייך לאומה המצרית, וומוכן להקריב את את קרבן הפסח בחירוף נפש, הוא מקבל הגדרה עצמית של עם בן חורין.

היציאה עצמה נעשית על ידי הקב"ה, כאשר המצרים בכבודם ובעצמם מוציאים את בני ישראל כלאחר כבוד (ביד רמה).

משה שהוא הראשון בספרינו שבתוך השעבוד הגדול מגיע להגדרה עצמי ומוביל את המהפך בעם מבטא בעצמו את התהליך הגול שעובר לאחר מכן על כל עם ישראל עד קריעת ים סוף וקבלת התורה.

[1] שמות ב', י'.

[2] ישעיה ס"ג, י"א.

[3] שמות ז', ט"ו – י"ז.

[4] שמות ו', ו'.

[5] שמות ו', א'.