ז: - עד שבאתה לאה והודתו

עד שבאתה לאה והודתו

היתכן שאף אחד לא הודה לקב"ה לפני לאה?

אלא יש כאן נקודת חידוש עצומה.

ישנם לכאורה, שתי גישות פשטניות לגבי היחס של האדם אל מה שהקב"ה נותן לו:

1. שלא מגיע לו כלום - וממילא עלי להודות על כל פרט ופרט בחייו לקב"ה, ולכאורה גם בכל רגע ורגע (אם ר' יוחנן לא היה אומר שיש בכך קלקלה).
2. שהכל מגיע לו - אחרת הקב"ה לא היה מביא לו את הדברים.

לפי הבנתנו, החידוש של לאה הוא שכאשר מדובר על הדברים שהם נקודת הפתיחה שהקב"ה הביא לאדם בחייו, עליהם האדם יכול להגדיר אותם לכאורה כ"מגיעים לו" (גם עליהם יש להודות, אך זו רמת הודאה אחת). אולם, יש דברים שהם מעבר למה שמגיע לו. עליהם האדם חייב לתת תודה מיוחדת - וזה עניין ההודאה.

רש"י מסביר אצל לאה שהיא הבינה שכמות השבטים צריכה להתחלק בין ארבע האמהות. אם כן, כאשר היא קיבלה לפי חישוב זה יותר מחלקה - עליה להודות לה'.

מכאן שהחידוש של לאה אמנו הוא שאדם צריך לעשות את החשבון ולזהות את הרגעים שבהם הוא מקבל מהקב"ה מעבר למה שצריך. בצורה כזו, האדם מזהה שהקב"ה מאותת לו מהשמים ורוצה שהוא ישים לב לכך שיש כאן משהו מיוחד. אסור לאדם להיות אדיש במקרה כזה, ועליו לפחות לומר "הפעם אודה את ה'".