כתובות ג. - בטל הטעם - האם בטלה התקנה
המשנה הראשונה של מסכת כתובות
בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי. שפעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.
לתקנה זו של נישואים ביום הרביעי יש מספר טעמים:
- במקרה שתתעורר טענת בתולים לבעל, הוא יוכל לגשת מיד למחרת לבית דין לברר את העניין ולא לחכות שתתקרר דעתו (ככתוב בדף ט:).
- תוקף הנאמנות של הבעל נובע מכך ש"אין אדם טורח בסעודה ומפסידה"[1]. לכן "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה"[2].
- משום ברכה לדגים שיש ביום החמישי[3] (תנשא ברביעי ותבעל בחמישי).
- הזוהר[4] מסביר שהגיהנום נברא ביום השני אך קיבל קיום ביום הרביעי שבו גם נתמעטה הלבנה. ונישואי הבתולה (המבטאת שלמות) ביום הרביעי הם מעין תיקון לעניין הזה.
האם התקנה בטלה במקרה שבטל הטעם
נחלקו הרמב"ם והראב"ד במקרה שבו טעם התקנה התבטל.
הרמב"ם[5] סובר שלא ניתן לבטל את התקנה על סמך ביטול הטעם:
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג… אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו, אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם.
לעומתו סובר הראב"ד שהתקנה בטילה במקרה שכזה:
עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים.
כיצד יתמודד הרמב"ם עם המקור שהביא הראב"ד שבו ר' יוחנן בן זכאי ביטל את התקנה.
התוספות יום טוב גם כן מקשה קושיא זו אך גם מתרץ:
… ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה.
התירוץ מאוד פשוט[6]. לעיתים חכמים קבעו בתוך התקנה תנאי לביטולה. במקרה של התקנה שהזכירו הראב"ד והתוספות יום טוב (שמקורה במסכת מעשר שני פרק ה' משנה ב') התנאי לביטול התקנה היה חזרת בניין בית המקדש (אולי בדומה לביטול הצומות שמדברי חכמים).
בית דין שיושב כל יום
בדף ג. הגמרא מספרת ש"תקנת יום הרביעי" לא תחול בכל מקרה:
הכי קאמר: אי איכא בתי דינין קבועין האידנא כקודם תקנת עזרא, אשה נשאת בכל יום.
דהיינו, מכיוון שהטעם של התקנה של נשיאת אישה דווקא ביום רביעי היא בגלל בתי הדין שיושבים בשני וחמישי, כאשר הם יושבים בכל יום אזי התקנה בטילה.
מה הרמב"ם יגיד במקרה הזה, שלכאורה הוא מקרה קלאסי של בטל הטעם ולכן בטלה התקנה?
הרמב"ם[7]:
מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד בתולה נישאת ביום רביעי שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין.
מדברי הרמב"ם משמע שהתנאי הוא חלק מהתקנה. לכן, כבר בהצגת ההלכה הדגיש זאת הרמב"ם על ידי הקדמת התנאי להלכה.
על כן, ניתן לראות כאן בחוש שהאחרונים כיוונו לדעתו של הרמב"ם ובאמת במקרה הזה גם כן התנאי הוא חלק ממשי מהתקנה.
לפי דברים אלו, כאשר בכל העולם בתי הדין יושבים בכל יום ולאו דווקא בשני וחמישי, ממילא בטלה לגמרי תקנת יום הרביעי[8].
---------
[1] י.
[2] ג:
[3] י.
[4] זוהר שיר השירים פ"ה עמוד א'.
[5] רמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ב'.
[6] בתירוץ זה נוקט גם הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם הזה. הרב קוק בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן ד' נוקט בגישה אחרת בה הוא מחפש טעמים אחרים לסיבת ביטול התקנה על ידי רבן יוחנן בן זכאי שהם לא בגלל ביטול הטעם. המלבי"ם בספרו ארצות החיים (סימן ט' סוף סימן קטן מ"א) טוען שעבור דינים ותקנות שנתקנו בזמן הש"ס, אם בטל הטעם בטלו התקנות. רק תקנות שאנו יודעים שניתקנו במניין, רק בהם צריך מניין אחר כדי להתיר אותם. אך לעניות דעתי לא משמע כך מדברי הרמב"ם.
[7] רמב"ם הלכות אישות פרק י' הלכה ט"ו.
[8] להרחבה עיין גם כן בריטב"א וברב"א (ר' בצלאל אשכנזי). כמו כן, ניתן לעיין גם בדברי החתם סופר בחידושיו שנת תקס"ב.