פרקים א'-ב' - תפילות חנה
תפילת חנה הראשונה
חנה מגיעה למשכן ומתפללת[1]:
… והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה. ותדר נדר ותאמר: ה' צבאות! אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו!
כיצד יתכן שאחרי כל הכאב שעברה חנה, היא ניגשת לתפילה ומבקשת ילד, כדי שתיתן אותו לה'? איך ייתכן שלאחר שהפסוקים תיארו את כאבה של חנה שאין לה ילד, היא הולכת להתפלל שיוולד לה ילד שתקדיש אותו לה'? לשם מה יש בכלל צורך בהקדשה כזו לה'? החסר כח אדם במשכן?
נתבונן בתגובתו של עלי[2]:
והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שמר את פיה. וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכרה. ויאמר אליה עלי: עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעליך! ותען חנה ותאמר: לא אדני! אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני ה'! אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה. ויען עלי ויאמר: לכי לשלום ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו.
מדוע עלי חשב שחנה שיכורה?
חז"ל למדים מכאן[3] שראוי להתפלל בשקט עם חיתוך שפתיים, ממש כמו חנה. אם כן, מדוע זה היה נראה מוזר לעלי?
ניתן לומר שבזמנם היה נהוג להתפלל בקול. אך גם אם נקבל הנחה זו, אין זה כל כך מוזר להתפלל בשקט, עד כדי מחשבה שהיא שיכורה.
ברצוני להביא חידוש של הרב מנשה וינר (שמפתח רעיון שהביא ביסודו הרב מדן) ולשנות אותו מעט.
הרב וינר מביא את דברי חז"ל שבני עלי לא חטאו (נדון על כך במאמר הבא)[4]:
אלא מה אני מקיים "אשר ישכבון את הנשים"? - מתוך ששהו את קיניהן (=קרבנות היולדות) שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום.
בני עלי קידמו בתור את מי שהיה לו קרבן יותר גדול. על כן, קרבנות היולדות היו אחרונים בתור מפני שהיו קרבנות של ציפורים קטנות.
הזוהר מפרט יותר[5]:
... ומשום זה שהנשים בקשו להכנס שמה (אל המקדש, והם עכבו אותן), על כן כתוב את אשר ישכבון את הנשים, דהיינו שעכבו אותן מלהכנס.
באווירה הזו, חנה מגיעה אל המשכן ופוגשת בחפני ופנחס בכניסה. חנה מגיעה ללא כל קרבן בשלב הזה ועל כן היא אינה מורשת להכנס פנימה.
חנה לא מוותרת ונדחפת בכל כחה אל תוך המשכן. לשם כך היא נאבקת והדבר ניכר על פניה ועל בגדיה.
היא מתפרצת אל תוך המשכן בסערת רגשות וריצה מהירה ולפתע נעמדת דוממת ומתפללת.
המעבר החד שבין דמותה של אישה שהתפרעה בכניסה למשכן ברעש גדול ופתע עוברת לעמידה בדממה ובבכי בבת אחת, דומה מאוד למעשיהם של שיכורים. ישנה תופעה אצל שיכורים שבו הם עוברים ממצב רוח אחד לשני בקיצוניות גדולה בן רגע.
עלי, שרואה את הדברים מהצד מבין שיש כאן משהו משונה וחושב אותה לשיכורה.
חנה שמתוודעת אל מלא עוצמת העוול שנעשה במשכן נושאת תפילה קורעת לב, אלא שהפעם היא מתפללת "על ה'" במקום "אל ה'" ובוכה על חילול ה' הגדול שנעשה במקדש ושאותו חוותה עכשיו. על כן, היא משנה את כוונת תפילתה ומבקשת לתיקון המשכן וקידוש ה'.
חנה מתפללת שבנה שיולד יוקדש לה' ויתקן את העוול שבמקדש. העוול שבגללו הרבה נשים לא יכולות להטהר ולהביא קרבנות במשכן. עוול שבגללו ייתכן והרבה נשים כמוה לא יכלו לשאת תפילה ולהפקד. על כן, היא מבקשת "זרע אנשים", ובפשט, הכוונה לבן שיהיה "מענטש", איש, גבר שיעמוד כנגד חפני ופנחס וידאג להעלאת הרמה המוסרית במקדש ולקידוש ה'.
עדיין צריך להבין, להיכן נעלמה כוונתה המקורית שבה רצתה לשאת תפילה עבור בן שתוכל לגדל?
נראה שהסוד הגדול טמון בשם "ה' צבאות" שאותו נשאה על פיה.
ה' צבאות
חז"ל עומדים על כך שחנה השתמשה בשם ייחודי[6]:
אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה "צבאות" עד שבאתה חנה וקראתו "צבאות". אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?
לפי דברים אלו, שם "ה' צבאות" מבטא את שלטונו של הקב"ה על צבא השמים (והבריאה כולה). אולם, מה מיוחד בשם זה לעומת שאר השמות הקדושים?
בעל ה"שערי אורה" מרחיב בהגדרה של ה' צבאות (וכן של אלוקים צבאות). בפתיחת ההסבר שלו הוא מקדים (שער חמישי):
ולפעמים תמצא שם הוי"ה מחובר עם שם צבאות, ואומר הוי"ה צבאות. וזה לא תמצאהו בתורה אלא בנביאים וכתובים, כאמרו בנביאים 'כה אמר הוי"ה צבאות'... ודע כי כשהשם מתלבש עם השם הנקרא צבאות, אזי הוא גומר משפט בית דין של מעלה לטוב ולרע בנבראים… והשם הנקרא הוי"ה צבאות רואה שאין ישראל יכולין לסבול אותו עונש דין, אזי מתעלה שם הוי"ה צבאות להפיק רצון ורחמים מלמעלה להקל צרות ישראל, ומניח הדין למידת א"ל שהוא מידת החסד, ועושה צדקה עם ישראל וממעט הצרה והעונש… ולפיכך הנביאים היו מוכיחים את ישראל בשם הוי"ה צבאות.
בעל ה"שערי אורה" מסביר כאן ששם הוי"ה צבאות מבטא שפע של חסד עליון. על כן, כאשר הנביא או המתפלל משתמש בשם זה, הוא גורם למציאות להיות יותר מעודנת ונוטת יותר לחסד. על כן, גם כשהנביא היה צריך להוציא נבואה קשה מפיו, כאשר הוא השתמש בשם ה' צבאות הוא מיתק על ידי כך את המציאות הקשה.
במקום אחר בעל ה"שערי אורה" מתייחס ישירות לתפילת חנה (שער שני):
... וזהו שאמרו רז"ל: אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו… ולפיכך כשאדם רוצה שתתקבל תפילתו, יתכוון בה וישפוך דמעה ואין תפילתו חוזרת ריקם. וכן נאמר בעניין חנה: והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה (שמואל, א, י). תדע לך שאותה הצדקת כל שערי היכלות היתה יודעת, וכל מעשיה היו בכוונה ידועה להיכנס לחדרי מרכבה. מה כתיב בתריה? ותדור נדר ותאמר: ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך (שם, יא). ותדור נדר, הגיעה עד הבינה, שהיא מושכת הבנים מן הכתר…
חנה עלתה בתפילתה למקום גבוה ביותר והמשיכה משם שפע חדש. הנדר שייך לספירת הבינה, והשימוש שעשתה חנה בנדר היה על מנת להגיע עד לבינה ומשם להמשיך שפע חדש ממקום יותר עליון שהוא הכתר.
בשער השלישי בספר "שערי אורה" ישנו כיוון אחר לגבי השפע אותו ניסתה חנה להמשיך:
וזהו סוד 'ותתפלל על הוי"ה', על הוי"ה ממש, שהוא "אהיה" העומד למעלה משם הוי"ה, כי עלתה בתפילתה עד שם אהיה ומשם הפיקה רצונה בדבר זה... כוונתי לומר שיתכוון באותו השם שהדבר שהוא צריך תלוי בו, וימשיך כוונת אותו השם עד סוף י' ספירות שהוא המקור העליון הנקרא מקור הרצון, וכשיגיע למקור הרצון אז יפיק רצונו ומשאלות לבו… נמצאת למד כי כל מתפלל שהוא מכוון על דרך זו שאמרנו, שהוא מייחד הספירות ומקרב אותן זו לזו.
לסיכומו של דבר, בעל ה"שערי אורה" מסביר שתפילת חנה הגיעה למקום עליון והצליחה לייחד את הספירות ולגרום להורדת שפע מהספירות העליונות שמן הסתם לא עזר רק למקרה הפרטי שלה אלא לעולם כולו.
אם כן, ניתן לומר שכאשר חנה ראתה את העוול במשכן והבינה שבמצב הנוכחי לא תפילתה ולא תפילת אחרים ישמעו. היא הבינה שרק אם יהיה מצב של תיקון, השפע יוכל לרדת דרך המשכן ולתת ברכה לכל העולם כולו.
חנה הבינה שיש כאן בעיה אפילו יותר גדולה מהבעיה הפרטית שלה. והיא גם הבינה שהבעיה הפרטית שלה תיפטר רק אם הבעיה הכללית תיפטר. לכן היא בקשה שהקב"ה יפתח את שערי השפע ויתן לה ילד, אבל זה יהיה ילד כללי שיוקדש לה'. ילד שיתקן את העוול במקדש, וככה שערי הברכה ישארו פתוחים.
חז"ל מספרים שהקב"ה הפך את האמהות לעקרות כי התאווה לתפילתן. הכוונה שהיתה ציפייה מהאמהות שיתעלו למדרגה גבוהה, ומה שגרם לכך היתה העקרות. ודווקא מתוך תפילתן הם זכו לפרי בטן ו"על הדרך" זיכו את העולם כולו בשפע גדול.
זהו הסיפור של חנה.
נחזור לפן נוסף ומשלים של השם המיוחד ה' צבאות.
בחטא בני עלי מסופר על הנשים הצובאות פתח אוהל מועד, וקשה שלא לקשר זאת גם למראות הצובאות שמהם עשו את הכיור.
ייתכן שמקישורים אלו הביאו חז"ל את המדרש הבא[7]:
"אם ראה תראה" - א"ר אלעזר: אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם ראה - מוטב. ואם לאו תראה - אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר (במדבר ה', כ"ח) "ונקתה ונזרעה זרע".
רבי אלעזר אומר שחנה אמרה לקב"ה שאם לא תענה בקשתה היא תיסתר לאחר קינוי מבעלה, ואז תושקה ממי סוטה ותזכה לברכה בדרך העקומה הזו.
ניתן לומר שזו מה שהאווירה שידרה, שיש נשים צובאות בחוץ ויש בפנים את הכיור העשוי מהמראות הצובאות ומעל כולם עומד ה' צבאות.
המשותף לכולם הוא היכולת להתעלות מעל המצב העכשווי לבקש תיקון. כך הכיור מטהר, וכך הנשים הצובאות רוצות להטהר.
לפי זה פירוש השם המיוחד הזה מבטא את קידוש החומר, והיכולת להטהר ולהתעלות, מה שמתחבר אל הפירוש הקודם שאמרנו.
הזוהר[8], בהקשר אחר, מביא פן נוסף לשם הזה שמתחבר למצב בו עמדה חנה:
מפני מה זכה כהן להקרא 'מלאך ה' צבאות'? אמר ר' יהודה: מה מלאך ה' צבאות - כהן למעלה. אף כהן - מלאך ה' צבאות למטה.
ניתן לומר לפי זה, שבקשתה היתה שגם מלאך ה' צבאות שלמטה יתנהג כדמות המלאך ה' צבאות שלמעלה.
שמואל
בכך נוכל לפתור תמיהה נוספת[9]:
ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל כי מה' שאלתיו.
אם הסיבה היא ההשאלה לה' - צריך לקרוא לו שאול ולא שמואל.
כפי שמופיע רבות בתנ"ך, לנתינת השם יש מסר נוסף שלא מופיע במפורש בנימוק. ניתן לראות רמז לכך בפסוקים הראשונים של הספר[10]:
ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה ...
השם שמואל מסתתר בתוך השם אלקנה. נאמר על אלקנה שקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים. כך שמואל נקרא על שם העתיד, שעתיד לקדש את שם הא-ל בעולם. אלא שישנו הבדל ברור. אלקנה מבטא את הקנאה לשם ה' ואילו שמואל מבטא את מידת הא-ל הלא היא מידת החסד לפי תורת הסוד.
כאשר חנה מבקשת "זרע אנשים" חז"ל דורשים "זרע שמובלע בין אנשים"[11] שהוא מעורב עם הבריות כפי שמופיע באמת בהמשך[12]:
והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים.
חנה מבקשת שהתיקון יעשה במידת החסד העליונה של שם ה' צבאות ולא של אל קנא.
חז"ל דורשים את אמירת חנה בתפילתה "אל דעות ה'"[13]:
וא"ר אלעזר גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר "כי אל דעות ה'" (שמואל א' ב', ג')... מתקיף לה רב אדא קרחינאה: אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (תהלים צ"ד, א'). אמר ליה למילתיה: הכי נמי כדעולא. דאמר עולא: שתי הופעיות הללו למה אחת למדת טובה ואחת למדת פורענות.
לפי זה ניתן לומר שהשם "אל-קנה" מבטא יותר את מידת הפורענות (לאחר מכן כשאיש האלהים בא לבשר לעלי על החורבן חז"ל דורשים שזה היה אלקנה) ואילו חנה מתפללת על "שמו-אל" שיבטא את מידת הרחמים הטובה והשראת השכינה המתוקנת במשכן שתבוא בזכותו.
הנדר
הסברנו שמהות הנדר היא להתעלות ולהגיע גבוה. אולם אם חושבים על הנדר במבט ארצי, ניתן לתמוהה תמיהה גדולה פרדוקסלית.
הרי אמרנו שכל רצונה של חנה לתקן את המצב במשכן כאשר הדרך לעשות זאת היא על ידי הקדשת הבן שלה למשכן. אולם, אם המצב במשכן מקולקל, והחינוך של עלי הוא זה שהוציא לבסוף את חפני ופנחס, מי יבטיח לחנה ששמואל הוא זה שיתקן את המצב ולא יתקלקל איתו. מה מצפה חנה שיקרה לשמואל כאשר הוא גדל באווירה שמשרים חפני ופנחס?
ניתן לענות על שאלה זו בשני אופנים.
אופן אחד הוא לטעון שהנדר של חנה הוא כפול. היא נודרת להביאו למשכן וגם שמורה לא יעלה על ראשו. ממש כפי שהסברנו (לאור פירושו של הרב מדן) אצל שמשון ניתן לומר כאן. אצל שמשון הסברנו שהציווי האלוקי שמורה לא יעלה על ראשו נועד לייצר סימן היכר לשמשון שיציל אותו מנפילות. וגם למקרה שהוא יפול, סימן ההיכר הזה יחזיר אותו חזרה בתשובה. על כן, כל עוד היה לו את השיער על הראש, הקב"ה היה איתו ועזר לו. כאשר הוסר השיער משמשון, הקב"ה סר מעמו, והדרך חזרה נהפכה להרבה יותר קשה (עיין במאמר על שמשון).
ייתכן שזו הייתה כוונת חנה עם שמואל. היא רצתה להפוך אותו לנזיר, כאשר השיער יזכיר לו לשם מה הוא הוקדש למשכן וכך לא יפול. ייתכן שבגלל סיבה זו היא גם הכינה לו מעיל מיוחד שהיה סימן ההיכר שלו.
רעיון זה לא יכול לעמוד לכשעצמו מכיוון שאצל שמשון הוא לא עבד. שמשון חטא על אף נזירותו, אלא שחיתוך השיער שלו היה ה"מכה בפטיש" שניתק את שמשון מהשראת השכינה עליו.
ברצוני לעשות השוואה נוספת בין הולדת שמואל לשמשון. הזכרנו ששניהם הוקדשו להיות נזירים מבטן, אבל גם שאמותיהם היו עקרות. ההבדל המרכזי הוא שלא מופיע שאם שמשון התפללה לפני שהתבשרה על הולדת בנה, כאשר אצל חנה אנו פוגשים תפילה מאוד עוצמתית בוקעת רקיעים.
ייתכן שזהו סוד החינוך של חנה.
חנה הבינה שמה שהיה חסר אצל שמשון זו נקודת התפילה (עיין שמאמרנו על שמשון) וכאן היא מתקנת זו. וזהו כלל גדול בחינוך, שכן מי שיש בידו באמת לקדם את חינוך הילדים הוא הקב"ה ולא האנשים עצמם. מה שמבטיח שבסוף הילד יגדל לתורה ולמעשים טובים זו התפילה שמתפללים ההורים לה'. חנה התפללה שבנה יעשה קידוש ה', ומכיוון שמסרה נפשה על תפילה זו היא היתה בטוחה שהיא תתקיים. זוהי תעודת הביטחון הכי טובה לחינוך מוצלח, התפילה.
תפילת חנה השניה
אנו מוצאים שלאחר שחנה מביאה את שמואל למשכן, היא נושאת תפילה נוספת. אולם קשה להבין את הקשר של התפילה לבין מצבה של חנה[14]:
עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך… אל תרבו תדברו גבהה גבהה… קשת גברים חתים ונכשלים אזרו חיל... עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה. ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל... מקים מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם… בשמים ירעם ה' ידין אפסי ארץ ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו.
מיהם האויבים של חנה?
יש דעה בחז"ל שמייחסת את חלק מהדברים לפנינה שהכעיסה אותה, אך מדובר על תיאורים מאוד מפורטים של שדה קרב, קשה להאמין שחנה חיברה את כל התיאורים הללו רק על פנינה.
יש את פירושו של הרב מנשה וינר, שתפילה זו היא כנגד חפני ופנחס. לפי פירוש זה ניתן להסביר יותר תיאורים, אך עדיין יש ביטויים שהם יותר כלליים וקשה להדביק אותם לדמות מסויימת.
ביטויים כמו "בשמים ירעם ה' ידין אפסי ארץ" או "קשת גיבורים חתים (=כמו וחיתתו חרבותם) ונכשלים אזרו חיל" קשה להסביר את יחסם לחפני ופנחס.
הרב אמנון בזק מעלה רעיון מעניין שמדובר בעצם על מזמור קדום (תפילה קדומה) שחנה ראתה לנכון להביא אותו. לפי זה יובן מדוע חז"ל החשיבו כל כך דווקא את התפילה הזו והוציאו ממנה הלכות גדולות.
אם כן, יש לשאול את השאלה, מדוע להביא דווקא את המזמור הזה?
המזמור מראה את היכולת של הקב"ה להפך את המציאות. וכך חנה ראתה את המאורעות שעברו עליה, כיצד הקב"ה הפך ממש את הטבע והמציאות. זוהי הנקודה בשם ה' צבאות כפי שהבאנו לעיל.
קשת הגיבורים תיכשל לעומת הנכשלים שיאזרו חיל, ה' ממית ומחיה, מוריש ומעשיר וכו'
לפי זה נבין את הפסוק שדווקא כן קישרנו לכאורה לענייננו "עד עקרה ילדה שבעה" לעומת "רבת בנים אומללה". במדרש שהבאנו לעיל, חז"ל מסבירים שהעקרה שילדה היא חנה[15] ורבת הבנים היא פנינה, שמתו ילדיה (ונשארו לבסוף שניים לאחר שחנה התפללה עליהם).
מכיוון שהסברנו כעת שבחירת המזמור היתה בגלל היפוך הטבעים, ניתן לומר שפסוק זה אינו מדבר בדווקא על חנה ופנינה. מעניין שדווקא אמירה זו תיתן יותר עומק לדרשת חז"ל. זאת אומרת, אין הכוונה שחנה התפללה שימותו חלילה ילדיה של פנינה, אלא היא הביאה את המזמור שמדבר על היפוך הטבעים כדי לתת שבח לה', אלא שבמציאות זה גם בפועל מה שקרה. לא רק שהיא נפקדה אלא ילדיה של פנינה מתו, אך לא לזה ייחלה חנה. לעיל הסברנו שמיתת ילדי פנינה לא היו בדווקא קשורים לחנה, אלא ההפך, נשארו שניים בזכות שחנה התפללה עליהם.
נראה שהפסוק האחרון בתפילת חנה הוא שמלמד על המגמה החשובה כאן - "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו". אי אפשר שלא לראות במזמור זה את דברי דוד שמופיעים בשני מקומות[16] "מגדיל/מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם".
חנה מבינה שתפילתה לא פעלה רק במישור הפרטי שלה אלא כפי שהסברנו לעיל, גם במישור הכללי. לכן היא לוקחת את תפילתה עוד צעד קדימה ומבקשת תיקון לכל הדור. דור ש"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". אותו דור צריך תיקון בדמות מלך שיאחד את העם ויוביל אותו למגמתו.
חנה רואה במקרה הפרטי שלה שלב בהצלה של כלל האומה, ועל כך היא מתפללת.
----
[1] א', י', י"א.
[2] א', י"ד - י"ז.
[3] ברכות ל"א.
[4] שבת נ"ה:
[5] זהר וישלח רי"ד - בתרגום חופשי.
[6] ברכות ל"א:
[7] ברכות ל"א:
[8] כרך ג' קמ"ה.
[9] א', כ'.
[10] א', א'.
[11] ברכות ל"א:
[12] ב', כ"ו.
[13] סנהדרין צ"ב.
[14] ב', א' - י'.
[15] הרב מנשה וינר מסביר ש"שבעה" זה ביטוי של ריבוי, שכן בסופו של דבר חנה ילדה סך הכל שישה ילדים. חז"ל דורשים ששמואל שקול כשניים או לפי המדרש שהבאנו לעיל, חנה ויתרה על השביעי כדי שילדי פנינה לא ימותו.
[16] שמואל ב' כ"ב, נ"א, תהלים י"ח, נ"א.