חוקת-בלק-פנחס - בין ישראל לבני ישראל

שמות שונים לגוף אחד

בסוף פרשת חוקת מסופר על הגעת ישראל לארצות עבר הירדן המזרחי וההתמודדות שלהם מולם. ביטוי מיוחד נמצא לאחר הנצחון על סיחון מלך האמורי[1]:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי.

המיוחד בביטוי זה מתחדד לאחר שמספר פסוקים לאחר מכן (לאחר הורשת יעזר ובנותיה והנצחון על עוג)[2]:

וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

אם כן:

1. מדוע פעם הכתוב משתמש בשם "ישראל" ופעם בשם "בני ישראל"?
2. לשם מה מציינים שישראל ישב בארץ האמורי, מה שלא מצוין בשאר המקומות שהם כבשו בעבר הירדן המזרחי?

הפחד של בלק

בפסוק הבא מתחיל את סיפורם של בלק ובלעם[3]:

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא.

ניתן לראות ששוב מופיעים שני השמות, "ישראל" ובני ישראל".

ה"כלי יקר" מקשה במקום:

והלא ניסי מצרים היו גדולים מאלו ולמה לא התבונן באותן גדולות ונוראות אשר עשה ה'?

מדוע באמת בלק שם את ליבו דווקא למעשה שנעשה לאמורי ולא למצרים או לעוג מלך הבשן?

לכאורה, ניתן לומר שמדובר על שטח שפעם היה שייך למואב ולכן בלק מוצא פתחון פה לתבוע את המקום לעצמו. אולם, הסבר זה אינו מסביר מדוע דווקא מעשה זה גרם לו לפחד.

כמו כן, מה פירוש הביטוי המיוחד "כלחוך השור את ירק השדה"?

שמות שונים לגופים מחולקים

ברצוני להעלות אפשרות ששני השמות "ישראל" ו"בני ישראל" מתייחסים להופעות שונות בעם ישראל, וייתכן שלפעמים מדובר באנשים שונים.

אם כנים דברים אלו, ניתן לומר שלאחר מסע נדודים ארוך של במדבר, מגיעים כעת בשנת הארבעים לארץ סיחון שהיא כבר מיושבת ויש בה תנאי מחיה טובים. ישנו חלק בעם ישראל ("ישראל") שמחליט לשבת ולהתבסס בארץ סיחון. ורק חלק מעם ישראל, הלא הם "בני ישראל", ממשיכים במסעם הלאה.

בלק בן ציפור רואה את אשר עשה ישראל לאמורי. ולא רק שניצח אותו[4] אלא גם נשאר להתיישב בארצו. מתוך כך בלק מפחד משני דברים:

1. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא. (העם = ישראל).
2. וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מתוך כך שבלק ראה את ישראל יושבים בארץ סיחון ואת עוצמתם הוא חשב שגם אלו המשיכו הלאה הם בעלי כוונות דומות.

לתרגיל שבלק חשב שמתכננים לו הוא קרא "כלחוך השור את עשב השדה". שכן ישנה קבוצה יציבה הנמצאת בארץ סיחון, ויש קבוצה שמאגפת את ארצו מהצד השני, כשהמטרה בסוף לסגור על ארצו כלחוך השור.

וישב ישראל

הביטוי "וישב ישראל" מופיע בשלושה הקשרים בתנ"ך:

1. בירידה למצרים[5]- וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ.
2. הישיבה בארץ האמורי[6] – אצלנו ובספר שופטים מספרים שוב את הסיפור.
3. הישיבה בשיטים[7] - וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים.

הספרי[8] טובע כלל חשוב:

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. אין ישיבה בכל מקום כי אם קלקלה שנאמר "וישב העם לאכל ושתה" (שמות לב) ואומר "וישבו לאכל" (בראשית לז).

הישיבה גורמת לקלקלה או שהיא נובעת ממנה. אולם ישנה ישיבה שהיא מצווה[9] – "וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ".

הירידה למצרים היתה צריכה להיות זמנית ,וכך היתה צריכה להיות גישתם של האחים. אולם בשיחתם הראשונה עם פרעה הם מעלים כיוון שונה[10]:

וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ... וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן.

כאשר מגיעים לארץ מצרים כגרים, אזי לא נטמעים בין הגויים וממילא לא מאיימים עליהם. אולם כאשר יושבים בארץ מצרים, יש חשש שיגיעו עמוק לתוך שערי הטומאה[11].

ההמשך הישיר של[12]:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

הוא[13]:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ... וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.

הישיבה שייכת לבחינה של "ישראל" מאחר ומדובר על ישיבה ובנייה של מוסדות קהילתיים וחברתיים ושאר התשתיות. מדובר על ישיבה עם תכנון לטווח הארוך כקבוצה מאורגנת, הלא היא הגרעין וההתחלה של התהוות עם ישראל. כאשר פרעה מתייחס לנוכחותם בארצו הוא רק רואה ריבוי של אנשים ולא עם לגיטימי. מכאן הבחינה הפרטית שמתבטאת בביטוי בני ישראל. ערך נוסף שמתגלה בשם זה (יורחב בהמשך) הוא שלמרות השנים הרבות והשעבוד הקשה עם ישראל שמר על הסממנים שמבדלים אותו משאר האומות.

מכאן מובן שגם "וישב ישראל בארץ האמורי" יגרום לתגובה דומה מצד בלק. וכן ש"וישב ישראל בשיטים" יכול לגרום לאחריו חטא, של התבוללות וטמיעה בין הגויים.

משמעות השמות

בצורה מקבילה, מופיעות בברכות בלעם שני ביטויים לעם ישראל: "יעקב" ו"ישראל". בהקבלה מדובר בעצם על "בני ישראל" ועל "ישראל".

כך ניתן להסביר את הפסוק[14]:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

ישראל שוכנים במשכן קבע בארץ סיחון. ואילו יעקב (בני ישראל) נמצאים במסע קדימה לעבר ארץ ישראל, באהלים[15].

נביא בקצרה את דברי הרב קוק בעולת ראיה בהסברו על פסוק זה[16]:

ההשתלמות המאושרת שאליה ראוי שיכסוף האדם תמיד בכל חייו בלא הרף, היא מיוסדת על שתי בחינות יסודיות... האחת היא העטרה העליונה של כל מעלה להיות האדם שואף תמיד להתעלות... להוסיף חכמה ודעת קדושים רבה... והשניה היא הבסיסיות של העמדה, התוכן השומר את המצב שלא יהורס, שבכללו הוא התוכן המקיים את תשוקת ההתעלות…

האוהל והמשכן הם שני השמות של בית הדירה העלול להיות מוכן למסעות שמרשמים בתוכן הרוחני העליון את העליות הנכספות. האהל מסמן את היסוד הַמִּטַלְטֵל, את הצביון של ההכנה אשר לתנועה, שנכונותה תמיד השתנות ועליה לצד האושר העליון. המשכן מסמן... את היסוד המנוחתי שבין מסע למסע, ובנפשיות היא ההרגשה המרגעת, העוצרת את ההתנועעות הבלתי פוסקת.

(היראה) התחתונה היא מתייראת שלא תרד מטה מטה, ומתוך כך היא מתאמצת בעליותיה התדיריות, והעליונה היא מתייראת שלא תהרוס אל על יותר מהחוג המתאים לה, שלא תאבד בזה את המנוחה המבססת כל טוב.

בעת ההתרוממות העליונה אשר לתפילה השלמה, צריכים להיות מופיעים לפנינו אלה שני חזיונות הקדש... ואנו מזכירים בזה: מה טובו אהליך - המביעים את הכנת ההעתקה התדירית, המסע העליון המוכן להעלות את הכל בעילוי אחר עילוי... יעקב - מצד הוויתך הראשונה בזמן ומצערה במעלה, שיראתך התחתיתית היא צריכה להיות נאזרת תמיד בגבורת אומץ שלא לרדת כי אם לעלות. ויותר מזה יסוד הופעתך הרוממה ביראה העליונה... תופסת היא את יסוד השיכון, העמדה המקומית בכל יקרת תפארתה; משכנותיך ישראל.

הרב קוק אמנם מעמיד את שם ישראל מעל שם יעקב. אך הוא מציב בירור נוסף. השם יעקב, נובע מלשון "עקב" שמתרומם מעל גבי הקרקע. תכונת יעקב היא לשאוף למעלה כל הזמן. ואילו בחינת ישראל היא לייצב את המצב ולשמרו כפי שהוא. לכן ישראל מתיישבים ושוכנים בארץ האמורי, בעוד בני ישראל ממשיכים קדימה לכיוון ארץ הקודש.

אולי ניתן לומר ש"בני ישראל" הם הבחינה האמיתית של מה שבלעם הרשע קרא "יעקב". מדובר על החלק בעם ישראל ששואף להתחבר לקדוש ברוך הוא, וללכת בדרכי אבותיו. הם שואפים למעלה למעלה, ולכן מתקדמים קדימה. שמם אינו רק מבטא נטייה ללכת קדימה אלא גם קשר אל האבות והמסורת, הם בני ישראל. כמובן שכל אחד מתייחס באופן פרטי לשבט השייך לו, ולכן במפקד השבטים בפרשת פנחס מופיע:

בני גד למשפחותם... בני זבולון למשפחותם ... אלה פקודי בני ישראל...

לעומתם, ישנה בחינה בעם ישראל שמתייחסת לכלל. השייכות לעם ישראל שנקבעת לא מהייחוס אלא מקשירת הגורל בגורלה של כלל האומה. יכול אדם להיות קשור לבחינת ישראל ולא להיות קשור לבחינת "בני ישראל", וזאת נראה בהמשך.

ההבדל מתחדד בפסוק הבא[17]:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

"בני ישראל" מיוחסים כפרטים לבית אבותם, כפי שראינו מקודם. אולם, בצבא הזהות הפרטית מיטשטשת ודווקא יסוד הכלל הוא המסייע בידי הצבא לנצח. לכן צבא שכולל את העם בתוכו שייך לבחינת "ישראל".

למי שייך זמרי

בספורו של זמרי בן סלוא, העניין לכאורה מסתבך:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.

1. מדוע זמרי נקרא בתחילה "אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ולאחר מכן נקרא "אִישׁ יִשְׂרָאֵל"?
2. מדוע פנחס חשב שהמעשה שלו יציל את העדה. בטח היו רבים שחטאו במקביל?
3. מדוע בתחילה מופיע שישראל חטאו, אך המגיפה נעצרה רק מעל בני ישראל?

נראה שיש כאן שני סיפורים שונים.

הסיפור הראשון מספר על כך שישראל התיישבו וחטאו בזנות ובהצמדות לבעל פעור. הרב וייצמן מסביר שההצמדות לבעל פעור מבטאת את שבירת המסגרות והמוסכמות. כאשר יש שבירת מסגרות במסגרת האומה, אזי ניתן לטפל בכך על ידי הממונים על כך. ולכן משה כמנהיג האומה משתמש בשופטי ישראל על מנת לסגור את הפרצה.

הסיפור השני הוא על איש מבני ישראל. הנקודה של בני ישראל היא הייחוס שלהם והקשר לאבות, למסורת ולהמשכיות הדורות. אותו איש לוקח אישה מדיינית, ובכך קוטע את המשכיות עם ישראל, שכן בניהם לא יהיו שייכים לעם ישראל. לכן השייכות היחידה שנשארה לו לעם ישראל היא שייכותו הטכנית, שהוא יושב עמם. לכן, מכאן והלאה הוא יקרא רק איש ישראל.

ייתכן ובחטא מול בנות מואב חטאו רק הערב רב שהם שייכים לעם ישראל בכך שהם קשרו את גורלם עמם אך הם אינם בבחינת בני ישראל. לאחר חטאו של הערב רב וטיפולו של משה רואה פנחס שמתוך בני ישראל המיוחסים קם נשיא שבט ופוגם בברית. פנחס מבין שמולו עומד גורל כל העם, שכן על אף שישראל שחטא ישראל הוא. זה נכון כל עוד הוא קשור אל עם ישראל. אך אם הבחינה של שמירת המסורת ושמירת הברית (המשכיות עם ישראל) ייעלמו אזי גם אחדות ישראל תוטל חלילה בספק.

קנאותו של פנחס מצילה את כל עם ישראל מגזירת הפירוד והפסק המשכת הדורות. לכן פסקה המגיפה מעל בני ישראל, ויתכן שהיא אפילו לא הספיקה לפגוע באף אחד מהם. כפי שמסביר "צרור המור":

אבל מערב רב לא נעצרה המגפה, כי כל המתים היו מערב רב.

ובאמת מכאן והלאה נראה בפסוקים התייחסות לבני ישראל ולא לשם ישראל (חוץ מהתייחסות לצבא).

כמו כן, מובן מדוע פנחס זכה לו ולזרעו אחריו לכהונת עולם. מפני שזו הבחינה שעליה הוא מסר נפשו.

סיכום

ישראל מבטאים את הכלל בעם ישראל. הכלל שמתבטא ביציאה למלחמה בצבא, וגם בקבלת תורה ("ויחן ישראל"). לעומתו יש את הבחינה העליונה של "בני ישראל" המבטאת את המשכיות המסורת והחיבור לאבות הקדושים.

זמרי פגם בבחינה של בני ישראל בלקיחת אישה נוכריה. ופנחס נלחם בנקודה זו מתוך הבנה שכל כוחם של ישראל נובע מהחיבור למסורת ולאבות המתבטאת בבחינת בני ישראל.

---

[1] במדבר כ"א, ל"א.

[2] במדבר כ"ב, א'.

[3] במדבר כ"ב ב'-ד'.

[4] במדבר כ"א-כ"ה: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי.. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ... וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצו... וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ.

[5] בראשית מ"ז, כ"ז.

[6] במדבר כ"א, כ"ה. כ"א, ל"א. שופטים י"א, י"ז.

[7] במדבר כ"ה א'.

[8] ספרי בלק א'. ילקוט שמעוני רמז תשע"א.

[9] דברים כ"ו, א'.

[10] בראשית מ"ז, ד'.

[11] כלי יקר על בראשית מ"ז, כ"ז - וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה.

רש"ר הירש מ"ז כ"ז – "ויאחזו בה " - הרי כאן רמז לאותו חטא... בהכרה המתוקה להתיישב ולהשתקע כאן. קרובה היתה הסכנה במשך הזמן לבגוד במסורת השבט (העם) ולהתנכר לתעודתו הגדולה.

[12] בראשית מ"ז, כ"ז.

[13] שמות א', ז'- י"ג.

[14] במדבר כ"ד ה'.

[15] "אור החיים" - לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה יתד התקועה; כנגד בעלי עתים אמר: מה טובו אהליך יעקב, כאהל זה שאינו קבוע, וכנגד כת התקועה אמר: משכנותיך ישראל.עוד נתכוון כנגד שני זמנים: אחד - שהיו במדבר שהיה ה' ביניהם באהל, דכתיב (שמות כו ז): לאהל על המשכן, וכנגדו אמר: מה טובו אהליך. שני - שהיו בו בישוב, דכתיב (מלכים א ח יב): ה' אמר לשכון בערפל, וכנגדו אמר משכנותיך ישראל

[16] עולת ראי"ה עמודים מ"ב-מ"ג.

[17] במדבר כ"ו ב'.