הזוהר

העוסקים במושג של "לחמא דמהימנותא" או "מיכלא דמיהמנותא" מסתמכים בעיקר על המקור הבא של הזוהר (תצוה קפ"ג):

אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס"א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון…

תרגום הסולם:

אלא למלך שהיה לו בן יחיד, ונחלה, יום אחד היה משתוקק לאכול. אמרו יאכל בנו של המלך רפואה זו וטרם שיאכל אותו לא ימצא שום מאכל ומזון אחר בבית. עשו כך. כיון שאכל הרפואה ההוא אמר, מכאן והלאה יאכל כל מה שרוצה, ולא יוכל להזיק לו. כך כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים העיקר והסוד של האמונה, אמר הקב"ה יטעמו ישראל רפואה וכל עוד שיאכלו רפואה זו לא יראה להם מאכל אחר, כיון שאכלו מצה, שהיא רפואה לבוא ולדעת בסוד האמונה, אמר הקב"ה, מכאן והלאה, ראוי להם חמץ, ויאכלו אותו, כי אינו יכול עוד להזיק להם…

מסתבר ממקור זה ודומיו בזוהר שאין כזה מושג "לחם האמונה" אולם יש "לחם הרפואה" או "מאכל הרפואה" שמוביל "למנדע ברזא דמיהמנותא".

על כל פנים, כאשר מתבוננים במשל שהביא הזוהר, נראה שהוא מתאים לאותה השנה של יציאת מצרים. לאחר שעם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה והיה צריך לעבור לשלב של עם בני חורין שמקבלים את התורה.

האם המשל הזה מתאים לפסח דורות? האם בכל שנה אנו מדמים עצמנו מחדש בחג המצות לבן חולה? מהי המחלה שמתעוררת בנו בתקופה הזו שלשמה אנו צריכים לאכול מצה שבעת ימים?

נביא מספר מקורות שדרכם ניתן לתת מענה לשאלה זו.

הרמח"ל דרך ה' חלק ד פרק ח' במצוות הזמנים

ענין חמץ ומצה: ענין החמץ והמצה הוא, כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות, גוי בקרב גוי, וביציאתם נגאלו ונבדלו. והנה עד אותו הזמן היה כל בחי׳ גופות בני האדם חשוך בחשך, וזוהמא שהיה מתגבר עליהם, וביציאה נבדלו ישראל, ונזמנו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה. ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה… אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להימנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצר הרע והנטיה החומרית, והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה, אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדריגה הראויה להם. והנה זה עיקר עניינו של חג המצות…

הרמח"ל מבאר שהימים של פסח "משוערים לזה". זאת אומרת שיש מסוגלות לימים הללו לפעול בצורה דומה בבני ישראל "שעל ידי זה יעמדו במדריגה הראויה להם". זאת אומרת שהמצה תפעל בבני ישראל שיעלו במדריגה באותה התקופה.

אם כן, נראה שלא מתעוררת מחלה מיוחדת בעם ישראל. כם זאת, אכילת המצה פועלת בעם ישראל לרומם אותו למדרגה יותר גבוהה.

נראה שזו הבנה יסודית שאיתה מסכימים אלו שיבואו אחר כך.

ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן ליקוטי תורה פרשה צו יג ד

וגם נקראת המצה בזהר מיכלא דמהימנותא שהאמונה הוא גם כן בחינת' ביטול שמבטל שכלו ואינו מבקש טעם רק מאמין האמת באמונה הטהורה. ונמשך בחינה זו בנשמה על ידי מצות אכילת מצה. והוא על דרך שנזכר לעיל ממשל שהלחם מחיה את האדם, והוא על דרך מה שאמרו רז"ל שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום כו', דהנה ידיעת התינוק להיות קורא אבא שנמשך ונתחדש בו על ידי שטעם טעם לחם, אין ידיעה זו אצלו בבחינת הבנה וטעם ודעת גמור שהרי אינו יודע איך הוא אביו ולמה צריך לאהוב אותו ועם כל זה הוא קורא אביו ונמצא זו הקריאה הוא ההתקשרות שלו באביו שלא על ידי טעם ודעת המושג אצלו כי אם בבחינת הכרה בלבד והוא בחינת קטנות מאד למטה מן הטעם ודעת. ומכל מקום ההתקשרות ההוא חזק מאד עד שנפשו קשורה מאד בנפש אביו. והיינו מפני שהדעת ההוא שנתחדש בתינוק על ידי טעם לחם, שורשו משרש הלחם שהוא מעולם התהו שהוא בחינה שלמעלה מהדעת המושג כנ"ל למעלה מהחכמה כו', ולכן נמשך בבחינה שלמטה מהדעת המושג כו', ועל כן ההתקשרות חזק מאד.

האדמו"ר הזקן מדבר גם כן על כך שיש סגולה מיוחדת באכילת מצה שהיא מבטלת את שכלו של האדם כדי להאמין באמונה טהורה ותמימה ולהתקשר לבוראו. אמנם, הוא לא מתייחס להקשר שמדובר דווקא על מועד חג המצות אך הוא מציין שזה נעשה דווקא על ידי מצוות אכילת מצה (שחלה כמובן רק בחג המצות). נראה אם כן מדבריו שהסגולה הזו היא תוצאת לוואי מאכילת המצה אך לא הטעם העיקרי של המצווה.

הרבי מליובאוויטש הוסיף קומה על גבי דברי האדמו"ר הזקן. אין מדובר בביאור דברי האדמו"ר הזקן אלא תוספת על גבי הדברים.

תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ב (תמלול של השיחה)

ענין המצה – מבואר בלקוטי תורה… אלא זוהי "ההתקשרות שלו באביו שלא על ידי טעם ודעת המושג כו'".
אמנם, ההכנה והכלי לביאת המשיח – הרי זה דוקא על יד ש"יפוצו מעינותיך חוצה" באופן של הבנה והשגה… שזהו על ידי הלימוד באופן של הבנה והשגה בשכל דוקא, עד שמתאחד לגמרי עם האדם, כמבואר בתניא.

ולכן מצינו שלאחרי יציאת מצרים, בחג השבועות, זמן מתן תורתנו… אזי המצוה היא לא בענין ה"מצה", אלא בענין "שתי הלחם" (ש"חמץ תאפינה") דוקא, והיינו לפי שבמתן תורה… היתה שלימות הבריאה כפי ש"עולם על מילואו נברא", שהרי "פסקה זוהמתן", על דרך המעמד ומצב שיהיה בביאת המשיח, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

ומזה מובן, שההכנה לביאת המשיח אינה יכולה להיות על ידי ענין של "מצה", אמונה בלבד, ללא הבנה והשגה.

ועל אחת כמה וכמה שההכנה לביאת המשיח אינה יכולה להיות ע"י עבודה באופן של "מרור"... כמו שנאמר "וחי בהם", אבל חייו הם באופן של מרירות ("אַ פאַרביטערטער לעבן"), היינו, שעבודתו בתורה ומצוות היא ללא "געשמאַק", אלא עושה זאת בעל-כרחו, כדי לצאת ידי חובתו, כפריעת חוב – שזהו מעמד ומצב של מיצר ועקתא, היפך לגמרי מההרחבה דימות המשיח… בודאי צריך להיות ענין האמונה… אבל זהו רק תחילת העבודה, וכמו התחלת היום באמירת "מודה אני" ו"הודו לה'", שבודאי אין להסתפק בכך ולצאת ידי חובה על משך כל היום, אלא צריך להיות המשך העבודה באופן של הבנה והשגה וכו'.

וכשם שבלימוד התורה בודאי אין להסתפק בלימוד אל"ף בי"ת, אף שגם זה ענין נעלה ביותר, וכידוע הסיפור אודות הבעש"ט שפעל נפלאות על ידי אמירת אל"ף בי"ת בהיותו במעמד ומצב דנפילת המוחין (ולהעיר שבפולין אומרים שמאורע זה הי' באחרון של פסח), אלא צריך להיות לימוד התורה באופן של הבנה והשגה וכו'.

הרבי מגור מדבר גם כן על ביטול השכל וההתקשרות אל ריבונו של עולם. אכילת המצה ממלאת את האדם ברצון טוב וגורמת לו לריצה אחרי הקב"ה.

שפת אמת פסח תרל"ט

בפסוק משכני אחריך נרוצה. לשון ריצה ולשון רצון. כי מתחלה הוציאנו הבורא ית' ביד חזקה שלא היינו ראוין לגאולה וגם כ' משכו שהי' קשה להם לפרוש מעבודה זרה… לכן נקרא לחם עוני מיכלא דמהימנותא פירוש שאין משיגין עדיין טובות הבורא רק להיות נמשך אחריו גם בלי טעם בדרך אמונה. ואחר כך מתחיל ימי הספירה שהוא לברר הגאולה ולהשיג הטובה… והיינו אחריך נרוצה שנתמלאו רצון טוב אחר הגאולה. ועל ידי הרצון שוב יכולין להמשיך עצמם אחר הבורא יתברך מה שלא הבינו בהיותם סגורין בנפשותם כנ"ל… על ידי זה הרצון וגודל התשוקה נתעורר זכות אבות ונתקרבו אל השורש. רק שזה הרצון היה סגור בגלות והקב"ה בוחן כליות ולב וראה שנתמשכו אחריו ברצון נפלא וכפי שדלגו בני ישראל אחריו כמו כן דילג על ההרים.

להשלים את דברי ה"שפת אמת", נעיין בדבריו על פרשת בחוקותי (תרל"ו).

… אך חכמת האדם כדי להבין שצריך לקיים מצות הבורא ולהתבטל אליו… פירוש שהמצות ומעשים טובים הם להמשיך כל הדברים שבעולם העשיה להיות מתעלין על ידי האדם שנקרא מהלך. והוא בעסק התורה ועל ידי זה ממשיך כל המעשים אשר נושא אותם. ושור לעול הוא מה שמשעבד עצמו להיות נמשך אחר רצון הבורא. וכחמור למשא הוא לישא עמו גם כל הברואים אשר הם מתעלים על ידי האדם. לכן על ידי זה ונתתי גשמיכם כו' על ידי שיתעלו המעשים בכח התורה. יתמשך חיות הקדושה גם לגשמיות… פירוש שבכח האדם להמשיך החיות גם במקומות השפלים כנ"ל.

הרבי מגור מתאר כיצד ההימשכות אחרי רצון הבורא מעלה אותו ואת כל העולם כולו. דבר זה מתעורר על ידי אכילת המצה.

הרב קוק - שמונה קבצים א' תשי"ד

אמונה בלא מצרים זאת נחלת ישראל היא, שהתחילו להבליטה ביציאת מצרים, והרשימוה במזג חייהם בשעת חפזון. וחוזר כח עליון זה ומאיר בכל מועד חג הפסח, על ידי מיכלא דאסוותא, מיכלא דמהימנותא, אכילת מצה, המעוטרת בהשבתת חמץ וביעורו, אין יד לכל שפיטה וכל הגבלה שכלית, שכבר נתקדרה על ידי הרוח העכור של כל נברא, ואין מקום גם לחימוץ הכשר תמיד ומשובח. אשרי דיין שמחמיץ את דינו, כי הדבר היסודי המחיה הכל עולה למעלה מכל דין ומשפט, כי אם הכל מאיר בבת אחת בשטף אור גדול של מורא גדול - זו גילוי שכינה.

נראה לומר שאכילת המצה ביציאת מצרים השאירה מעין "רשימו" ובכל דור ודור אנו אוכלים את המצה ומעוררים את אותו "רשימו" "וחוזר כח עליון זה ומאיר…" לא רק לנו אלא לכל העולם.

יש לשים לב שאם האדמו"ר הזקן והרבי מגור דיברו על כך שהאדם נמשך כלפי מעלה, הרב קוק מתאר שאמנם האדם בדעתו מתעלה הוא מושך אור למטה, ולכך הוא קורא גילוי שכינה.

על מנת לחדד את הדברים נתבונן בפסקה הקודמת וזו שאחרי.

תחילה נבאר את המושג "הדבר היסודי המחיה הכל" הלא היא האמונה.

הרב קוק - שמונה קבצים א' תשי"ג

קטני אמנה הם הטפשים שבעולם. כי על מי נופלת היא האמונה? על פלאות טוב גדולת אור אין סוף, ומה יסכן לאדם לתן גבול וקצב לאמר עד כאן יאמין, ולא יותר?! על כן כל יסוד החיים הרוחנים וגבורתם העליונה, תלוי בכח אמונה שאין לה סוף ותכלית כלל, אמונה במקור יסוד מקור הכל, באין מדה וקצבה. והיא מעוררת את כל החיים ואת כל הטוב בעולם, והיא משתלשלת בכמה השתלשלאות, יורדת ומתלבשת בכמה לבושים והסברות, עד אשר היא נעשית לתוכן של האמונה המתהלכת עם החיים, המבססת בסיסים לדתי קודש, ומחוללת תכונות של יראת שמים וחכמת אלהים בעולם.

אם כן האמונה היא מעל כל גדר וקצבה אך היא משתלשלת למטה ומשפיעה על חיינו. הפסקה שהבאנו (תשי"ג) היא המשך פסקה זו "אמונה בלא מצרים זאת נחלת ישראל היא…".

הפיסקה שלאחריה מדגישה עוד יותר את חשיבות הורדת השפע לגוף וחיזוקו.

הרב קוק - שמונה קבצים א' תשט"ו

ביסום העולם בכלל, וביסומה של כנסת ישראל בפרט, הוא גורם, שבא הזמן של חיזוק הרצון בעולם, ועמו התור של חיזוק הגוף למטרות נעלות, והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים… ועל ידי התאחדות גמורה של כל פלוגות האומה בישראל, וחיבור כל המחשבות והרגשות העליונות והנמוכות בהם ובעולם, והופעת אור סתרי תורה ברבים בלבושים מתוקנים, יוכן העולם לאורו העליון של הביסום הגמור של אור הרצון הטוב בתועפות עוזו, עד כדי השליטה העליונה של ותגזר אמר ויקם לך.

נראה שההבדל בסגנון הפרשני בין הרב קוק לרבי מגור ולאדמו"ר הזקן אינו רק סגנוני. על מנת להעמיק בהבדלים נעיין בדברי הרב יוסף אביב"י.

הרב יוסף אביב"י, 'מקור האורות', צהר, א תש"ס, עמ' 109-108

החסידות הסתכלה בעולם הנברא וראתה אותו כ'יש ונפרד' ושאפה ל'ביטול היש'. לכך מתנגד הראי"ה. הוא רואה את העולם כמוגבל, כמדוד וכחסר, והוא שואף למלא את גירעונו ולהשלים את חסרונו. אין הוא שואף לביטול היש אלא להשלמתו... הוא מבקש להשלים את היש – למלאו בשפע החיים הנובעים ממקורם הנאצל ולהופיע בו את הקודש ואת רוח הקודש. בשמונה קבצים (ב, קפ"ד) מבחין הראי"ה בין שיטת חב"ד לבין שיטתו שלו – שיטת חב"ד הסוברת כי 'כולא קמיה כלא חשיבא', ואילו שיטת הראי"ה סוברת כי 'המחשבה האלוהית משלֵמת היא את העולם'... מורי החסידות מיצו את שיטתם באומרם כי 'מעשה שמים וארץ היה יש מאין, וצדיקים עושים מיש אין'. על כך חלק הראי"ה, ואם באנו למצות את שיטתו בתבנית המאמר הנ"ל, נאמר בלשוננו, כי 'מעשה שמים וארץ היה יש מאין, וצדיקים מוסיפים מאין על היש'.

שמונה קבצים ב' קפ"ד

כשחושבים על דבר האלהות, לפעמים הולכת היא המחשבה בצורה שוללת את העולם, כלומר שהציור האלהי בגודלו, בעוזו, בקדושתו, ביופיו, בגבורתו, באין סופיותו, מאפס את ההויה כולה. וכולא כלא חשיבין, לאין דומין. זאת היא המחשבה הבאה מתוך הגבורה, והמתלבשת במידתה. ויש עוד ציור יותר מבוסם, שהמחשבה האלהית משלמת היא את העולם, היא נותנת לההויה כולה את ערכה הנכון. מצד מחשבה שממקור חסד כזאת, הולכת אהבת העולם וכל הבריות ומתגברת, בכל המילוא שהאהבה האלהית, והמחשבה הצלולה בענין האלהי, מתמלאת ותופסת יותר מקום בעולם. בזה החושב לא נפרש מן העולם, אלא מעלה את העולם אל העדן העליון, העדנה והרוממות האלהית.

על דברים אלו נוסיף את דברי הרב קוק באגרת ששלח לרב חרל"פ. שם ניתן לראות ביטויים שהופיעו במקורות הקודמים.

אגרות הראי"ה ב', אגרת שע"ח לרב חרל"פ בענייני תשובה בזמן הזה

… הדעה מתעלה עד לרומי עז, של עולם עליון, עולם שרשי ההוויות בצורתם האצילית, בנעמם העליון, ומהלך הסיבוב של כל דבר חטא ועון מתחיל, על ידי התעלות הרצון לטוב ולקודש ד', ללכת באורח חיים, המסבב ברכה ושמחת עולמים, בכל היצור כולו, "תחת כל השמים ישרהו ואורו על כל כנפות הארץ", והכל פותח שירה… וכל אלה הדברים לפרטיהם, עד כדי להביאם עד מקום המעשה, ולהתאימם לכל המדרגות כולן, להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים, של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון – לאור החיים, ודוקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב וברוח עז וגבורת רעם, במסילות-קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע"י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים, הנושאים פרי וענף לעם ד' אשר דרשוהו - לברר כל אלה באופן מספיק צריך זמן הגון ופנוי, כדי לסלק את כל יתדות הדרכים ולהוציא את האור הגנוז בכל המחשכים הפרטיים, שעדיין איני מוצא לעת-עתה את היכולת לזה.

ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ד' אשר יעץ, להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים, ודאי לא יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע…

... ועל דבר התשוקה והשמחה והמניעה בהשגה באלוהות, צריך להסביר כך: כל זמן שנדמה לנו, שאנו עומדים במצב מהותי מיוחד, נפרד מהעניין האלהי, אין האלהות מושגת לנו. ומתוך כך אנו משתוקקים להשגתה השלמה, המעוררת בנו תשוקה של דבקות פנימית, המתגלה בשכל, ברגש, ובמעשה, בדבור ובתנועה ובדמיון. ומתוך התשוקה התמידית אנו מוסיפים תמיד הכנה לעליה העליונה, שהננו באמת חיים באלהים חיים, וכל פרט של מחשבה, המברר לנו את מניעת ההשגה האלהית שבמצבנו, מוכיח לנו את העוורון שלנו, והננו הולכים ומתפקחים, והאור ההולך ומתגלה זהו יסוד הפועל את השמחה, "אור צדיקים ישמח", ושורש השמחה הזאת בא ממקור התענוג העליון, הגבוה מכל תכונות השמות, כאמור "אז תתענג על ד'" - "על ד' ודאי", ולא תפיס בשום מחשבה כי אם ברעותא דליבא, "מה יקר חסדך אלהים"...

... בהבדל שבין רוחניות וגשמיות, צריך להעיר, שכל עיקר הבדל זה הוא רק בערך להשגתנו השכלית והחושית, ובעצמיות - וקל וחומר ביחש להדעה העליונה אין מקום לשום הבדל בזה. וכשאנו רוצים להסביר לנו את העניינים אנו אומרים, שברוחניות אנו מכירים חלק יותר גלוי של הופעה, ובגשמיות - חלק יותר סתור ומחובא, ובמקור האלהי הכל הוא במציאות מלא. מקטן ועד גדול, ומתגלה המציאות לפי הכנת המקבלים. אבל כל מה שמתגלה הוא יש ממש, אלא שמתגלה ניצוץ קטן מן הכל, ועל כן אנו משיגים בו התכונה החסרה, שאנו רגילים לבטאה בשם "גשמיות", מה שאין זה לפי האמת, ומכל מקום היא האמת המושלכת לארץ, העולה וצומחת, "אמת מארץ תצמח"...