מסכת מגילה - ז: - קם רבה שחטיה לרבי זירא
מיחייב איניש לבסומי
עניין ההתבסמות בפורים מובא בגמרא בתוספת מעשה רב:
אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא.
למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה (=אחרת), אמר ליה (=רבה): ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה (=רבי זירא): לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.
קושיות
איך רבה נכשל בכזאת קלות בשפיכות דמים?
למה רבה לא פחד בעצמו שזה יקרה עוד פעם כששאל את רבי זירא אם הוא רוצה לחגוג איתו את פורים?
ישנם הרבה מפרשים שאומרים שהסיפור הוא רק משל ולא קרה באמת, אבל אנחנו רואים שהגמרא לומדת מהסיפור הלכה למעשה ולא היו לומדים זאת מסיפור שהיה רק משל.
עלייה רוחנית
הרבי מליובאוויטש מסביר את העניין בצורה רוחנית אך גם ממשית. המושג של חז''ל "נכנס יין יצא סוד" מלמד ששתיית יין מכניסה את האדם למצב של גילוי פנימיות התורה עד כדי כלות הנפש. כך גם היה הסיפור של נדב ואביהוא שנכנסו למקדש שתויי יין כי לא יכלו לעמוד בפיתוי של גילוי פנימיות התורה. כך גם קרה עם רבה ורב זירא שהם שתו יין שגרם להם לגילוי דברים עמוקים בתורה והדיבור בדברים כל כך עליונים עד כדי שיצאה נפשו של רבי זירא.
למעלה למעלה
מעין זה כותב גם השל"ה ( שמות – דרוש "ואתה תצוה" ב'):
והוא צריך לבסומי, שידבק למעלה למעלה מהשורש אשר שם ארור המן וברוך מרדכי. וזהו סוד מאמרם במסכת מגילה "רבה שחטיה לר' זירא בסעודת היין". רצה לומר הפשטת החומר כענין ישראל בהר סיני, כי נכנס עמו תוך השגה גדולה, ואפשר ממש הציץ ומת כבן זומא (חגיגה י"ד:).
ייתכן שרבה חשב שאחרי פעם אחת, רבי זירא כבר הגיע למעלה הראויה, ובשנה הבאה העילוי (כתוצאה מההתבסמות) לא יגרום לתוצאה של שבירה כל כך קיצונית כמו הפעם הראשונה.
דוגמה שלילית
לא תמיד גילוי הפנימיות מסתיים בצורה חיובית, דוגמה שלילית נמצאת בגמרא בסנהדרין (ל"ח.):
יהודה וחזקיה בני רבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי (אכלו עם רבי) ולא הוו קא אמרי ולא מידי (והם לא אמרו כלום).
אמר להו (רבי לשמשים): אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא (תביאו עוד יין לאורחים כדי שיגידו משהו).
כיון דאיבסום (בגלל שהשתכרו יהודה וחזקיה), פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל (רבי היה אז הנשיא), שנאמר: "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל" (ישעיהו ח', י"ד).
אמר להם: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי! (למה אתם אומרים דברים נגדי?)
אמר ליה רבי חייא: רבי, אל ירע בעיניך. יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות ("יין" ו"סוד" זה אותה גימטריה של שבעים), נכנס יין יצא סוד.
הנהגה
בסופו של דבר, ניתן להוציא מסיפורם של רבה ורבי זירא שהגישה לשתייה בפורים צריכה להיות מתוך מסירות נפש. וכך כותב הרבי מקלויזנבורג (שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן ס"ו וכן בסימן רצ"ז):
ואציין גם דבר הלכה ששמעתי מפה קדוש דהוה מרגלא בפומיה דאא"ז בכל פורים לומר בזה הלשון, גלוי וידוע שאפילו היו נותנים לי כל חללי דעלמא לא הייתי שותה ומקלקל את מוחי, אבל זקיני החכם צבי היה אומר שבכל מקום שאמרו רז"ל חייב החיוב הוא במסירות נפש ואם כן חייבים למסור נפשנו על זה - ואמר בהתלהבות בקול - נוּ תנו לי לשתות. וזה לי ימים רבים שחיפשתי מקור לזה בדברי החכם צבי ולא מצאתי, אבל נאמנים עלי דברי זקה"ק שבודאי כך היה לו בקבלה.
הגישה במסירות נפש לחובת השתיה ולא מתוך הנאה סתמית משווה לה את הכיוון הנכון ואת המהות המתאימה לימי הפורים.
הרי בסופו של דבר עם ישראל במגילה היה צריך להקהל ולעמוד על נפשו, וגם אסתר הייתה צריכה למסור את נפשה כשהייתה בארמון. אז אפשר לראות שיש עניין של מסירות נפש בפורים, וזה גם מסביר למה רבה רצה לעשות סעודת פורים עם רבי זירא למרות הסיכון. מפני שמראש הגישה הייתה של מסירות נפש.
העיר על כך הרב מיכאל אברהם
אולי הסיפור היה אבל בלי רצח. מעבר לזה, גם מאגדות אפשר ללמוד עקרונות שמיושמים בהלכה. לפעמים האגדה נוצרת כדי להסביר את ההלכה.