המכה הראשונה

המכה הראשונה שמונחתת על המצרים היא מכת הדם. מה מיוחד במכה זו שנבחרה לפתוח את עשרת המכות?

רעה נגד פניכם

לאחר מכת הברד, פרעה מסרב לשלוח גם כל עם ישראל, הוא מזהיר[1]:

ויאמר אלהם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם.

רש"י מביא את מדרש האגדה:

... ומדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה... מיד וינחם ה' על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם וזהו שנאמר (יהושע ה) היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר.

השם משמואל מוציא מהקשר הדם להריגה קושיה מעניינת[2]:

נראה דהנה יש להבין למה נקראת מיתה בכל מקום בשם דם אף שמת בדבר או במגפה שלא יצא ממנו דם כלל?

שאלתו של ה"שם משמואל" היא מדוע "דם" מבטא מיתה? הרי מיתה יכולה לבוא גם ללא דם?

אדם מול דם

בעל ה"שם משמואל" מביא תשובה ייסודית ועקרונית:

ויש לומר הטעם כשנתבונן בשם אדם באותיתיו, ד' היא ארבעה היסודות או ארבע מרות שהם בני בקתא חדא, אות מ' הוא ארבע בעשיריות, הם ארבעה מחנות שכינה או ארבעה עולמות, אות אל"ף הוא אלופו של עולם המקשר ומאחד אותם, וממילא בהסתלק מהם כח המאחד הוא אותה אל"ף נשארו האותיות דם, וממילא בא להם ההעדר כי כל אחד נמשך ליסודו, באשר חסר להם כח המאחד. וזהו שאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם שכוכב אחד ששמו רעה שטבעו להכניס כח רע והוא המפריד את כח המאחד והוא סימן דם והריגה כנ"ל... כי זה הכלל כשכחות חיצונים עומדים נגד ישראל בכל מיני קטרוג וערעור נהפך הרע על ראשם, ונתקיים בהם דין הזמה... שהרי הערלה היא טומאה חמורה מכל הטומאות, ויונקת מן הקדושה להשפיע לחיצונים, ובהסרת הערלה מסירים מהם כל הכח שלהם המשפיע בהם ומאחדם, וזהו דם מילה שנלקח כח המאחד מן הערלה ונשאר דם ומזה בא להם ההעדר באין כח המאחד כנ"ל.

במילה "אדם" יש את המילה "דם". המילה "דם" (4+40), מבטאת את הפיזור והפירוד (ארבע כנפות הארץ).  לעומת זאת ה"אלף" היא הנקודה שמאחדת את כל היסודות ביחד ומאפשרת את קיומו של האדם. כאשר חלילה, ה"אלף" לא קיין נשאר רק דם והנשמה מתפרדת מהגוף.

המצרים רצו לטעת פיזור ופירוד בעם ישראל כפי שמסביר ה"שם משמואל" בהזדמנות אחרת[3]:

הגזירה הרביעית: "לא תאסיפון לתת תבן לעם", והכוונה להטריד את כל חושיהם... והיא מקבילה לגלות אדום... וכמו שנאמר בעשו ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ובמדרש מפוזר ומפורד כאדרת, וכבר פירשנו הענין מפוזר ומפורד באדם הפרטי ויחידי מהו, וכן כאן כתיב לא תאסיפון בא' דמשמע לשון אסיפה שהוא קיבוץ החושים ובמדרש שלא יהיו נפישין ביום השבת, וכבר אמרנו ששלשת המועדים בקדושה מקבילים לכח שלש המלכיות הראשונות בטומאה. ושבת בקדושה לעומת כח המלכות הרביעית בטומאה, וע"כ הגזירה הרביעית שמקבילה לגלות אדום היתה מתנגדת לשבת.

הפיזור שמתבטא במלכות אדום (דם) היא עניינה של הגזירה הרביעית שמתנגדת לאיחוד בעם ישראל.

מקום נוסף שבו ה"שם משמואל" מסביר את עניינו של "אדם" כמחבר בין חלקים שונים[4]:

ויתכן עוד לומר בטעם שם הוי' שנאמר נודעתי, כי שם הוי' מספרו במלוי אלפין מ"ה גימטריא אדם, ושם אדם פירשו ז"ל (סוטה ה'.) אפר דם מרה, והוא קיבוץ חלקים שונים, ע"כ יצדק בו לשון נודעתי שהוא לשון חיבור כאמור לעיל.

דם המילה

המדרש שהביא רש"י מדבר על כך שהדם שנצפה על ידי חוזי פרעה נהפך לדם המילה. ונראה שבאמת דם המילה הוא שמבטא את החיבור כנגד הפירוש שאותו המצרים רצו לזרוע בעם ישראל.

ניצן להתבונן בפרשיית בלק-בלעם ולראות שהביטויים של בלק מאוד דומים לביטויים של פרעה.

בלק[5]:

הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממולי. ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ...

פרעה[6]:

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ.

בסופו של דבר בלק "משסה" את בנות מואב בבני ישראל, וכך הוא רוצה ליצור פירוד בעם.

כנגד זה יש את מצוות המילה שהיא "מטהרת" את בני ישראל. כאשר הצד השני הוא ה"ערלה" וה"זנות" שהם היוצרים את הפירוד ולקיחת הכוחות הטובים של האדם למקומות אחרים.

המכות

בראי זה ניתן לראות את מכת הדם ושאר המכות כבאות להראות למצרים שהפירוד האמיתי יכה דווקא במצרים ולא בבני ישראל.

המצרים רצו לזרוע פירוד בעם ישראל, אך בסופו של דבר הפירוד מכה בהם.

הדם יכה בהם וימנע מהם מלשתות את המים שלהם.

הצפרדעים, הערוב ועוד יצרו "בלאגן" במצרים, כך שהפירוד בשיא עוצמתו ישלוט דווקא במצרים.

[1] שמות י', י'.

[2] שם משמואל – וארא – ברית מילה (תרע"א).

[3] שם משמואל – וארא – תרע"ה.

[4] שם משמואל – וארא – תרע"ב.

[5] במדבר כ"ב ה'-ו'.

[6] שמות א' ט'-י'.