פתיחה

הגמרא במסכת פסחים דנה כיצד יש להתחיל את ההגדה:

מתחיל בגנות ומסיים בשבח:

מאי בגנות? רב אמר - מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר - עבדים היינו.

בפועל נראה שמקיימים את שתי השיטות, אלא שמקדימים את "עבדים היינו".

הרב אורי שרקי טוען שרק בדור שאחרי הגמרא התאחדו שני הנוסחים ובעצם מתחילה היו שני נוסחים של הגדות שונות. נוסח אחד הדגיש את היציאה הלאומית לחירות (עבדים היינו) והשני הדגיש את הפן של החירות הדתית (מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו).

יותר מכך, ב"עבדים היינו" אנו מסיימים שאפילו כולנו חכמים... כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר שביציאת מצרים. והכוונה היא שיש מחשבה לפטור את החכמים שיכלו לעסוק בתורתם לכאורה גם בגלות, ואינם צריכים את החירות הלאומית. לאותם חכמים אומרים שגם עליהם לספר ביציאת מצרים ולהודות על החירות הלאומית. שכן ללא חירות לאומית אין חירות דתית. לכן גם הקדימו את "עבדים היינו" ל"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו".

לפי חלוקה זו גם מסתדר ש"עבדים היינו" הוא תשובה לארבעת הקושיות של "מה נשתנה", ואילו "מתחילה עובדי ע"ז " הוא תשובה לקושיות ארבעת הבנים.

הבן החכם

על כל הבנים נראה שיש ביקרות, ומקובל שהבן "המוצלח" הוא הבן החכם. אולם, נראה שהתשובה שעונים לוט אינה מספקת "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". הבן שאל "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם, ואנו עונים לו בלימוד הלכה (שולית) אחת?

נראה שעונים לחכם בביקורת. הוא רוצה ללמוד הרבה הלכות ועניינים טובים, אך לא ניתן להספיק ללמוד אותם בליל הסדר, מכיוון שלא מפטירין אחר הפסח (שזמנו עד חצות) אפיקומן, וצריך למהר כדי להספיק לאכול את הפסח.

העומק של התשובה היא שיש להתמקד בסיפור יציאת מצרים ולא לברוח ללימוד הלכות שונות ולפלפולים שמסיטים את הערב מהנושא העיקרי (סיפורים מההפטרה).

פירוש דומה מצאתי גם כן אצל ה"שפת אמת"^[1].

אולם, לפי הפירוש זה יוצא שיש סתירה בדברי ההגדה. מצד אחד אומרים בסוף "עבדים היינו" – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" ולאחר מכן סיפור על החכמים שישבו כל אותו הלילה.

אך לפי דבריו של הרב שרקי, שמדובר על שתי הגדות שונות אין קושיא.

ההגדה הראשונה אומרת שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וההדגה השנייה אינה אוהבת את ההארכה.

אולם, נראה שניתן לעשות "שלום" בין ההגדות ולומר שהעיקרון המנחה של הערב צריך להיות העיסוק בסיפור יציאת מצרים, ובהקשר הזה ניתן להרבות. מה שאין לעשות הוא עיסוק בנושאים שמסיטים את המסובים מעיקר הערב.

הקושי בחלוקה

על כל פנים, ישנו קושי בחילוק שעושה הרב שרקי בין שתי הפתיחות.

בפתיחה של "עבדים היינו" (פתיחה לאומית לפי הרב שרקי) מגדירים את עיקר הערב כסיפור יציאת מצרים ומביאים כדוגמא את ישיבת תלמידי החכמים בבני ברק (אופי דתי), וארבעת הבנים. ואילו בפתיחה של "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" (פתיחה שתית) מביאים את הבטחת ה' לאברהם (ללא תלות במעשי העם).

התוספת הנלווית לכל פתיחה, סותרת את הקביעה של הרב שרקי בדבר מהות הפתיחה.

אמנם סיפור יציאת מצרים יכול להתפרש כשימור הזיכרון הלאומי, למרות שהתשובות שניתנות לבנים שייכות לכאורה לפן הדתי. אולם, הבטחת ה' לאברהם מבטאת את הצד הסגולי, שעל אף שעם ישראל לא ראוי, הקב"ה ישמור את הבטחתו לאברהם ויציל את עמו מיד הקמים עליו לכלותו.

על כן, נראה לי שיש לפרש את שתי הבחינות בצורה שונה מעט.

כאשר באים ללמד זכות על עם ישראל, ניתן לנקוט בשתי אפשרויות:

• אמנם בפרטים של עם ישראל ניתן למצוא חטאים, אך בהסתכלות על כלל ישראל "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", וכלל ישראל תמיד יוצא זכאי.
• ייתכן שעם ישראל נמצא לפעמים במצב של חטא, אך בצד הסגולי שלו כ"עם הנבחר" שקיבל את ה"גנים" של אברהם אבינו, מובטח לו שיחזור בתשובה, ועל כן יש לדון אותו לפי הפוטנציאל הגנוז בו ולא לפי מצבו העכשווי.

"עבדים היינו" - מבטא את היחס לכלל עם ישראל. לכן יש עניין להרבות בסיפור יציאת מצרים כדי להבין את גודל הנס והתאמתו גם לזמן הזה. כמו כן, ארבעת הבנים מבטאים שיש צורך בכל הבנים כדי לבנות קומה שלמה, ובלי אחד הבנים, חלילה, אין כאן קומה שלימה של העם.

"מתחילה עובדי ע"ז… ועתה קרבנו המקום לעבודתו" - הצד הסגולי שבעם ישראל שמתבטא בהבטחה שה' נתן לאברהם אבינו, היא שעמדה לאבותינו ולנו. עם ישראל יצא ממצריים בזכות הסגולה והפוטנציאל הטמון בו לעבוד את ה' על ההר לאחר היציאה ממצריים.

[1] פירוש ההגדה של פסח של ה"שפת אמת" על אתר.