מיקום הכוחות

שמואל א י"ג ט"ו - ט"ז

ויקם שמואל ויעל מן הגלגל גבעת בנימן ויפקד שאול את העם הנמצאים עמו כשש מאות איש. ושאול ויונתן בנו והעם הנמצא עמם יושבים בגבע בנימן ופלשתים חנו במכמש.

בין מחנה ישראל למחנה פלשתים המורחב מפריד עמק ארוך עם מצוקים תלולים.

בנקודת פתיחה זו פלשתים עושים את הצעד הראשון והמפתיע (פסוקים י"ז - י"ח):

ויצא המשחית ממחנה פלשתים שלושה ראשים הראש אחד יפנה אל דרך עפרה אל ארץ שועל. והראש אחד יפנה דרך בית חורון והראש אחד יפנה דרך הגבול הנשקף על גי הצבעים המדברה.

• דרך עפרה - לאורך הכביש לכיוון צפון שם עפרה נמצאת.

• דרך בית חורון - מערבה

• המדברה - מזרחה למדבר יהודה

יוצא מכאן שהפלשתים יצאו לתקיפה לכל הכיוונים, חוץ מהכיוון של מחנה ישראל.

• מה הפלשתים חשבו לעצמם שהפקירו את צד דרום?

האמת שלא הפקירו, אלא לא תקפו דרומה. הם כן הציבו מוצב הגנתי (פסוק כ"ג):

ויצא מצב פלשתים אל מעבר מכמש.

מבצע יונתן

התכנית פשוט לתקוף את פלשתים בזמן ובמקום שהם לא ציפו לו:

ובין המעברות אשר בקש יונתן לעבר על מצב פלשתים שן הסלע מהעבר מזה ושן הסלע מהעבר מזה ושם האחד בוצץ ושם האחד סנה. השן האחד מצוק מצפון מול מכמש והאחד מנגב מול גבע.

יונתן ונערו התקדמו אל עבר מצב פלשתים ובחנו כיצד הם ינהגו. אם הם יהיו דרוכים ויגיבו כמו שחייל צריך להתנהג, הם ייסוגו. אך אם תגובת השומרים תהיה של שאננות, אזי זה יהיה הסימן שאפשר לתקוף.

סנה ובוצץ - המקור:עמוד ענן "שימוש הוגן"

ובאמת תגובת השומרים הייתה (י"א - י"ב):

הנה עברים יוצאים מן החורים אשר התחבאו שם. ויענו אנשי המצבה את יונתן ואת נושא כליו ויאמרו עלו אלינו ונודיעה אתכם דבר.

עברים זה כינוי גנאי לעבדים ישראלים מבחינת הפלשתים.

יונתן מכה "כעשרים איש כבחצי מענה צמד שדה", כאשר הכוונה שהכמות לא חשובה, אבל כן חשוב שזו הייתה כמות גדולה יחסית מהר.

הקב"ה סייע ליונתן והתגובה למתקפת הפתע הייתה דרמטית:

ותהי חרדה במחנה בשדה ובכל העם, המצב והמשחית חרדו גם המה ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלוקים.

הייתה חרדה בכל הקבוצות במחנה והמהומה שקמה גרמה לאפקט מתגלגל, כפי שכתוב בהמשך:

והנה היתה חרב איש ברעהו מהומה גדולה מאד

על מנת להסביר זאת, יש לחדד כמה דברים.

במפה ציינו שהמחנה הפלשתי התחלק לשניים.

חלק אחד ממערב שיושב על הצירים הראשיים, שם המחנה הפלשתי המקורי. משם יצאו שלושה ראשים לצפון, הנקרא "המשחית".

החלק השני הוא ערבוב של עמים שהפלשתים קראו להם. נראה שאותם עמים הם עמי הצפון בהם נלחם שאול (עיין בשיעור על מלחמת בני עמון) ובאו לנקום בחזרה. הם באו בהטחה, ככל הנראה, שיזכו בשלל המלחמה כשכרם ולכן המוטיבציה שלהם לא הייתה "לשם שמים". הם ישבו על הרמה שנמצאת מעל לנחל ומתפרסת מזרחה. רואים את החלק הזה בבירור בגלל החריש החקלאי.

יונתן תקף דווקא את המחנה המעורב של העמים, בקצה שלו. באותו המקום, ברגע מחוללים מהומה, אזי מתעורר החשד שמא אחת המקבוצות התחילה מרד וכולם מתחילים לחשוד בכולם.

ניתן להוסיף לכך מראה של אנשים מרוחים בדם שרצים בבהלה לתוך המחנה, ואלו שמקבלים את הפניהם לא מבינים אם הם אויבים או ידידים. כמו כן, הם לא יודעים כמה אויבים תוקפים אותם ומה זהותם.

במצב כזה טעות אחת של "מעשה הגנה עצמית" מתחיל קרב איימים בין הקבוצות השונות, וזו הכוונה ב"ותרגז הארץ".

ניתן להוסיף לכך רמזים להתערבות אלוקית של צבא השמים שמרעים בקולו וגורם למהומה במחנה, כפי שמצאנו בכמה מלחמות בתנ"ך (ואין כאן המקום להאריך בנושא).

יש לזכור שחלק מהרכב המחנה הפלשתי הוא:

• שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים - אותם רכבים אינם יעילים במעברים המורכבים של ההרים וייתכן שהיו חלק מהכח ה"משחית". אולם, אם הם נשארו במחנה, אזי המהומה הופכת את הסוסים והמרכבות למלכודת מוות, שכן הם משתוללים ודורסים את כל מי שבדרכם.

כמובן שהמלחמה גולשת למחנה פלשתים ולכן הפסוק מחלק את הקבוצות לשני חלקים:

• ותהי החרדה במחנה, בשדה ובכל העם.

• המצב והמשחית חרדו גם המה.

המרדף

שאול מזהה את האירוע ומנסה לשאול בה' דרך אחיה הכהן, אך חושש שיאבד את היתרון ומיד יוצא למרדף.

התיאורים בפסוקים שמלווים את האירוע סותרים.

מצד אחד מתואר:

• והנה ההמון נמוג וילך והלום.

מכאן משמע האוייב נסוג ומתפזר. אולם בהמשך מופיע:

• וההמון אשר במחנה פלשתים וילך הלוך ורב.

משמע שהוא התרבה. הכיצד?

המשחית יצא למתקפה במזרח, מערב וצפון עוד לפני שיונתן החל במתקפה שלו. אולם, לאחר תחילת המתקפה, כל הכוחות התכנסו חזרה והצטרפו למנוסה.

אם כן, בתחילה כוחות פלשתים שהיו באיזור החלו במנוסה לכיוון ערי הפלשתים וזה התיאור הראשון, אולם בשלב השני, כש"המשחית" חזר לבסיס האם, ההמון התרבה שוב. זה הרגע אותו רצה שאול לנצל כדי לתקוף את עיקר הצבא הפלשתי לפני שגם הוא יצטרף למנוסה.

הטקטיקה של שאול ושל הפלשתים

יש הבדל מובהק בין הטקטיקה של יונתן שתקף את מחנה פלשתים ובין הטקטיקה של שאול.

את תוכניתו של יונתן הסברנו בהרחבה עד כה בתיאור הוצאת מתקפתו לפועל.

אולם, מה הייתה התוכנית של שאול?

נראה לי לומר, ששאול שיער שמחנה הפלשתים יצא לאיגוף כדי לתקוף אותו. על מנת לבצע זאת, בייחוד עם הרכבים, על מחנה פלשתים לעשות איגוף את הנחל מצד מערב.

במקרה כזה, תכנן שאול לבצע מהלך דומה לזה של יונתן, לחצות את הנחל ולתקוף את הפלשתים בערפם.

אולם, הפלשתים היו חכמים מאוד והם שלחו מרגלים למחנה ישראל על מנת לדעת מה התכניות שלהם. יתכן שלא היה צורך במרגלים, מכיוון שהיו הרבה מישראל שכרתו ברית עם הפלשתים ושיתפו עמם פעולה. משהבינו הפלשתים שזו תכנית שאול, הם הבינו שההמתנה של שאול יכולה לשחק לטובתם. הם הבינו שכל עוד הם נמצאים בעמדות קדמיות, שאול לא יזוז. לכן, הם שלחו שלושה ראשים למזרח מערב וצפון, מכיוון שהם ידעו ששאול לא יצא לתקוף אותם בזמן הזה והוא מוחזק כ"שבוי" בידם בדרום.

לכן יונתן נזהר מאוד שלא ידעו על המהלך שלו עד שהוא יצא לפועל.

לכן האויב לא ציפה למתקפה ישראלית, מכיוון שלפי המודיעין שלו לא הייתה אמורה להיות כזו מתקפה.

ממהלך הדברים עד כה נראה שהטקטיקה של יונתן ניצחה. הדברים מזכירים את דברי דוד רזיאל הי"ד מפקד האצ"ל (מתוך הספר 'בכוח וברוח'):

שיטת הגנה המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף, המסתפקת בשמירה על הקווים ואיננה מתכוננת לעקור מידי האויב את האפשרות לתקוף שנית – הגנה כזאת נקראת הגנה פסיבית, וסופה כמבואר: מפלה וחורבן. אין זאת דרך פעולה צבאית, באשר כל צבא שואף לניצחון ומכוון את מאמציו בדרכים כאלה העלולות להשיג ניצחון. צבא שואף להכות את אויבו ולשבור את כוחו. או במילה אחת: לתקוף.