גישה בלימוד

ידועה אמירתם של חכמינו זכרונם לברכה "האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות"[1]. וברוח זו אסף רבי את המשניות של אבות וכרכם לכלל מסכת אחת (הכוללת כמובן את הברייתא של פרק שישי).

האמירות הרבות, שבמסכת אבות, נוגעות בתחומים שונים בחיים ומביאות עצות לרוב. אולם, לעיתים ישנה התחושה המלווה את הלומד שהאמירות כלליות מדי. כאשר אנו פוגשים אמירה כגון "ועשו סייג לתורה"[2] או "אל תרבה שיחה עם האישה"[3], קשה להבין מדבריהם כמה סייג צריך לעשות. אנו רואים שיש בימינו כאלו שמרבים ב"חומרות" ובסייגות מעבר לנדרש והשאלה האם אין מידה מסויימת או גבול מסויים שאותו יש לציין? השאלה כמה נקרא "להרבות" היא עקרונית מאחר וחז"ל ציינו שמדובר באשתו ממש, והרי ברור שיש עניין לדבר עם אשתך על עניינים שונים בחיים.

מצד אחד, ניתן לומר שהגבול ניתן לפרשנות בידי כל אדם. אולם מצד שני, לכאורה המטרה של פרקי אבות היא בעניין זה, לתת הדרכה לאדם ולא לתת לו לפעול על פי הרהורי ליבו.

שאלה זו בעצמה מצריכה לתחם את גבולות הלומד - עד כמה יש ללמוד למעשה מדברי חז"ל כפשוטם בפרקי אבות וכמה להשאיר לפרשנות ולקביעת המינון האישי של כל לומד.

הדרך לפתרון שאלה זו, לעניות דעתי הבלתי קובעת, היא הגדרת הגישה שאתה יש לגשת לפרקי אבות, ומציאת דרך ניתוח שתפתור את הבעיות המרכזיות בסגנון זה, המתעוררות אצל הלומד. לכן, ברצוני להציע מספר דוגמאות מהמשניות בפרקי אבות שאותם אפרש על פי עקרון זה.

לא כל המשניות נכתבו כמקשה אחת ועל כן סגנונם שונה, אולם בהרבה מהן מופיעה צורת כתיבה זו. צורת כתיבה שברגע הראשון נראית לא מובנת, אך בקריאה שניה בגישה שונה, הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני.

הצגת התופעה

נעיין במשניות הראשונות על מנת לראות את המבנה המיוחד המופיע בפרקי אבות.

משנה א':

משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה.

משנה זו מתארת את שושלת מסירת התורה, כאשר בסופה יש אמירה להמשיך קו זה. להיות מתונים בדין (שהתורה תימסר בצורתה הנכונה בלי לטעות) והעמידו תלמידים הרבה (על מנת שהתורה תמשיך הלאה - ותתפשט בעם) ולעשות סייג לתורה (על מנת לשמור עליה - כפי שמסביר הרב קוק).

הלומד נתקל בקושי באמירה זו -

א. כמה צריך להיות מתונים? כמה לחכות עד שנהיה בטוחים בדין ? כמה צריך עוד לחקור?

ב. כמה הרבה תלמידים? האם עדיף ללמד מאשר ללמוד? האם יש רף שבו יוצאים ידי חובת מינימום?

ג. כמה סייג לשים לתורה? אנו עדים לתופעה של הערמת סייגות מאוד גדולה בדורנו - האם זה חיובי או שיש גבול?

בהכללה - הקושי הגדול הוא במינון של הנאמר במשנה - כיצד ניגשים למשנה כזו?

הצגת השיטה

הגישה שברצוני להציג טוענת שנקודת המוצא של רבי יהודה הנשיא היא שהלומד את מסכת אבות יודע את הדרך ארץ שקדמה לתורה. הוא יודע כיצד לנהוג בחייו, מה הם שאיפותיו ואילו נקודות עליו לשפר אצלו. מסכת זו באה לתת מענה לעובד ה' שמתקדם בעבודה שלו ורוצה לדעת האם הוא בדרך הנכונה וכיצד להתמודד עם ניסיונות ונפילות שעלולים לבוא עליו בגלל הדרך שבחר בה.

האמירות במסכת אבות שעליהם אני מדבר - מורכבות משני גורמים:

א. נקודת המוצא של האומר (ואתה מזדהה הלומד).

ב. התוספת שמוסיפה נדבך משמעותי על המטען של הלומד ומכוונת אותו בדרך הנכונה.

המשניות יכולות להיכתב בצורה כזו שלאנשים שונים בעלי נקודות המוצא שונות יתאימו תוספות שונות – והמשנה כתובה על מנת לתת מענה למורכבות זו.

נתאר כיצד ניתן לראות בראי זה את המשנה הראשונה.

מטרת המשנה הראשונה היא ללמד את עיקר השיטה של מסירת התורה. היא פונה לשלושה סוגי אנשים:

א. אדם שקול שלומד בקפידה את הכתוב - לו יש לומר שלא רק ילמד בעצמו אלא שגם ירבה תלמידים, דהיינו שגם יפעל להפצת התורה מעבר ללימוד העצמי שלו.

ב. אדם שעוסק בהפצת התורה ברבים - לו אנו אומרים שיעשה סייג לתורה, שעם אמירת חידושיו והדרכותיו, שהציבור לא יזלזל בהלכות אחרות (תופעה שקרתה בהפצת החסידות, התרופפות ההלכה, שבגינה יצאו המתנגדים בצורה כה חריפה כנגדם). וכן ניתן לומר, שעל מנת שיקיימו גם את דבריו עצמם – הוא צריך להציב את הסייגות המתאימים על מנת שהדברים יהיו ברורים וישימים.

ג. אדם שמחמיר על עצמו בכל דבר ומרבה בסייגות - לו ניתן לומר שיהיה מתון בדין וימסור את התורה בצורה האמתית שלה בלי יותר מדי חומרות שיאפילו על עיקר התורה שצריכה להימסר.

החלוקה הזו שלך המשנה הראשונה היא שרירותית וניתן לחלקה אחרת, אך העיקרון של החלוקה הוא לתת מענה לקושיות שהצגנו לפני כן.

השאלה העיקרית עליה ענינו היא הצורה הכללית של האמירות במשנה. המשנה לא נותנת מידות מוגדרות. משמעות "להרבות תלמידים", יכולה להיות חמשה תלמידים, אך אם בכוונת המשנה לא לתת מידה מדויקת אלא לדבר על שינוי גישה, היא תדבר על מהות או תכונת אופי ואז הכוונה בביטוי "להרבות תלמידים" הוא מגמה של אדם המרבה בתלמידים.

בצורה דומה יש לומר, משנה זו לא פונה לאדם שרוצה להיות מתון ורוצה לדעת רק כמה עליו להיות מתון, אלא המשנה פונה לאדם שהוא חושב שמסירת התורה צריכה להיעשות גם ללא מתינות, והמשנה מחדשת לו שאל לו להגזים בצורה מוחצנת של "שווק" התורה והערמת סייגים ללא המתינות הנדרשת בדין.

שלשה דברים

בדומה למשנה הראשונה אנו פוגשים במאמרו של שמעון הצדיק במשנה השנייה:

על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

במקרה זה המשנה מובנת בצורה פשוטה, אלא שברצוני להביא מקרה פשוט זה ולהראות שצורת הניתוח שלו זהה למקרים המורכבים.

הקורא את המשנה יודע היכן הוא עומד, ויתכן שהוא מקדיש את כל חייו רק לגמילות חסדים או רק לתורה. אולם, הוא נחשף במשנה זו לעובדה שיש עוד שני ערכים שעליהם העולם עומד, וכדאי לו להתחזק גם בהם או לפחות להיות מודע לכך שהעולם צריך גם אותם.

אל תרבה שיחה

משנה שמעוררת תחושות מעורבות אצל הלומדים אותה היא המשנה החמישית:

יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר:

יהי ביתך פתוח לרוחה

ויהיו עניים בני ביתך

ואל תרבה שיחה עם האשה

באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו

מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה

גורם רעה לעצמו

ובוטל מדברי תורה

וסופו יורש גיהנום.

השאלה המרכזית העולה מלימוד המשנה לעניינינו היא – מה הכוונה ב"אל תרבה שיחה עם האישה"?

ידועה הגמרא בעירובין (נג:) בסיפור עם ברוריה המגדירה את סייג ה"שיחה" אפילו על מילה אחת מיותרת. אולם, ברוריה דיברה לגבי שיחה עם אישה אחרת, והשאלה המרכזית היא כיצד ניצן לומר זאת על אישתו? הרי המימרא מדברת גם על אישתו של האדם!!!

כיצד אפשר לתת את אותו הגדר גם לאשת חברו וגם לאישתו? האם זהו אותו הגדר?

לכאורה יש עניין לרבות בדברי ריצוי עם אישתו וליצור קשר טוב עימה. אם כן, מה הכוונה ב"להרבות שיחה"?

ננסה לנתח את הגמרא על פי ההצעה שהבאתי לעיל.

"יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך" – המשנה מדברת אל אדם שכבר מכניס אורחים. אותו האדם יש לו לב חם, אלא שנאמר לו שלא ימנע גם את רגלם של עניים מביתו.

בהמשך לאותה ההוראה נאמר לאותו אדם – שלא ירבה שיחה עם האישה – בעניינים הפנימיים של הבית כפי שמסביר האברבנאל בשם הגמרא בבבא מציעא ש"אשה עיניה צרה באורחים". הכוונה ככל הנראה, לטעון שאדם השקוע בארגון ענייני ביתו הפנימיים אינו יכול לפתוח ביתו לרווחה בפני כל – אלו תכונות סותרות, ולכן יוסי בן יוחנן מלמד אותו אדם להימנע משיחה מרובה זו בענייניו הפרטיים על מנת להמשיך בקו הכנסת האורחים.

מגמת ההתכנסות אל תוך הבית המיוחדת לאישה, שמומחית בארגון העניינים הפנימיים של הבית, אינה תכונה שמעודדת הכנסת אורחים. על כן, נאמר למכניס האורחים, שלא ירבה שיחה עם האישה, כזאת שתפגע במגמת הכנסת האורחים הראויה.

לפי זה – המשנה עוסקת בהכנסת אורחים ולא מגדירה כמה זה להרבות בשיחה, אלא ששיחה הגורמת לסתירת המגמה של המשנה – הכנסת אורחים – היא זו שאינה רצויה.

אל תרבה שיחה 2

לאחר דברי יוסי בן יועזר הגיעו חכמים (כפי שמסביר הרב קהתי) והסיקו שאם יש סוג שיחה שאין רצוי להרבות אותה עם האישה אזי באותו הקשר ניתן לומר שיש סוג שיחה שאסור להרבות עם אשת חברו.

הגמרא לגבי ברוריה מדגימה את האיסור, והחשש מופיע בגמרא בנדרים "ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף". ההסבר לכך בהתאם למגמה שהצגתי היא שאת אותו האדם עם היחס החם לכל האורחים צריך סייג כלפיהם. כאשר מגיעים נשים לביתו – עליו לסייג את עצמו מהיחס החם שטבוע בו.

הייתי אומר שדברי המשנה האלו פונות לאדם שלבו חם ואוהב אנשים, ודברי המשנה פונים אליו ואומרים לו שזה לא שייך בכל מצב.

לכאורה, ניתן לקרוא את דברי יוסי בן יוחנן כמדברים על אישתו וכמדברים על אשת חבירו – ושני הדברים נכונים. המגמה של הכנסת אורחים צריכה להשמר כך שאדם לא יתכנס יותר מדי ויבטל את הכנסת האורחים וגם שלא יצא מגבולות ויקלקל את השורה.

בשום מקרה לא מופיע מינון וגדר של מהו "להרבות" – אך בכל המקרים מובן שאמירה כללית זו מתייחסת למגמה המוסברת וכאשר השיחה סותרת את אותה המגמה אז אפשר לומר בבירור שזה להרבות.

סיכום

בצורה כזו ניתן להסביר משניות רבות במסכת אבות, ובייחוד למצוא הגדרות מובנות לאמירות הכלליות המופיעות בה.

ההסברים לכשעצמם מופיעים בפרשנים השונים ואני רק באתי לנסות למצוא שיטה שהיא בעצם מחקה את דרכי הלימוד של רבותינו, ומנסה לתת כלים בידי הלומד של דורנו על מנת ללכת בדרכם של קדמונים ולדלות מתורתם העמוקה והקדושה.

ההסבר שהבאתי על כך שהמשנה מתייחסת ללומד כאדם ערכי עם דרך ארץ, נראית מתבקשת ועם זאת היא מחדשת גישה לימודית למשנה. גישה שמתייחסת לנאמר במשנה לא כאמירה חדשנית מפוצצת וכללית, אלא כאמירה שאומרת לאדם – קח את ערכיך הארציים והעלה אותם לגבהי מרומים. עשה שמידותיך ומעשיך יהיו בונים בעולם ולא חס וחלילה מחריבים אותו.

אותו אדם שמכניס אורחים ובטוח בעשיית הצדק שלו – צריך לזכור שעליו גם לקבוע עיתים לתורה, וכמו כן להיזהר במצוותו לא להיכשל באיסורים עם נשות האורחים שלו. כמו כן עליו להיות ערני לכך שאם ברצונו להיות מכניס אורחים אמתי עליו ליצור תשתית שלימה של בית פתוח ולא מכונס בענייני הבית הפרטיים, אחרת הוא לא יחזיק הרבה זמן מעמד – צרכיו הפרטיים יגברו והוא יפסיק לתמוך בעניים.

[1] בבא קמא ל: .

[2] אבות א', א'.

[3] אבות א', ה'.