ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה
המשנה
לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.
לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין.
מפסיקין (לקרות קריאת שמע) [לקריאת שמע] ואין מפסיקין לתפלה.
ניתן לשאול מספר שאלות על המשנה:
- מה הקשר לשבת? לכאורה מדובר על מנחה של יום חול?
- מדוע ייחדו את המשפט הראשון לדוגמא של הספר, ורק לאחר מכן פרטו את שאר הפעולות האסורות?
- אם יש בעיה בכל הפעולות הללו, מדוע אם התחיל לא יפסיק[1]?
- מה ההקשר שבגללו נצרכה המשנה להביא את נושא הפסקה לק"ש ותפילה? וממה יש להפסיק במקרה זה?
נועם אלימלך
ר' אלימלך מליז'נסק[2] דורש את מילת "ספר" כמתייחסת לספר של מדינה (גבול), ספר לימוד תורה וספר שמספר שיער. המשותף לכולם הוא ההתחלה בעבודת ה' שצריך להרגיש כל הזמן.
... ספר של מדינה שהוא 'הגבול של המדינה דהיינו ההתחלה שמשם הולכים אל תוך המדינה כמו כן התורה הקדושה היא התחלה שיוכל אדם לבא לעבודתו יתברך שמו באמת. גם ענין גילוח השערות איתא בספרי קודש שצריך האדם ליזהר שלא לגדל השער כי הסטרא אחרא יש להם אחיזה בשערות והאדם צריך שלא ליתן שום אחיזה להסטרא אחרא נמצא דגם גילוח הוא התחלה לעבודתו יתברך שמו. וזה שאמר התנא לא ישב אדם לפני הספר... דהיינו כל עניני התחלות שיתחיל אדם בעבודתו יתברך שמו לא יחשוב האדם ביושבו לעסוק בהם שהוא מיד במדריגה גדולה... רק יחשוב תמיד שאינו אלא כמתחיל בעבודתו יתברך שמו. עד שיתפלל. פירוש עד שיהיה במדרגה שיהיה יכול להתפלל במחשבה טהורה וזכה וצלולה בלי שום סיג כלל ויאיר אור תפלתו בכל העולמות אז יהיה בטוח שלא יפסיק עוד מעבודתו יתברך שמו לעולם.
ליקוטי הלכות
ר' נתן[3] דורש את הנקודה של תפילת מנחה שהיא בחינת "ראש השנה". כך שמצד אחד היא באה בזמן של דינים קשים, ומצד שני דווקא מתוך כך יש להרבות בתפילה שהיא בחינת אמונה.
ועל כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד על תפלת המנחה. ואסרו שלא להתחיל שום דבר קדם מנחה יותר מבשאר תפלות כמובא בשלחן ערוך. כי אז בשעתא דמנחה צריכין התגברות גדול לגלות אז האמונה על ידי התפלה שהיא בחינת אמונה כנ"ל. מחמת שאז הוא בחינת הצמצום של החלל הפנוי שמשם עקר הכפירות והאפיקורסות שהם הפך התפלה שהיא בחינת אמונה. על כן צריכים אז במנחה התגברות גדול לתפלה. והתפלה הזאת של מנחה יקרה מאד כנ"ל. כי זה הוא העקר לגלות האמונה בתוך בחינת הצמצום בבחינת החלל הפנוי לגלות כי גם שם נמצא אלקותו רק שאי אפשר להבין זאת בשכל כנ"ל רק באמונה לבד כי ה' הוא האלקים וכו' כנ"ל.
בני יששכר
בעל ה"בני יששכר" מקשר את משנתינו לעניין השבת[4]:
ונראה לי דנקט כל הנהו בכאן אצל שבת לרמז לנו דכל הנהו מצותן בערב שבת, לגלח השערות מצוה בערב שבת כענין שמגלחין לכבוד המלך... ולפי סוד, השערות רומזין לדינים ובשבת כל שולטני רוגזין ומארי דדינין כלהו ערקין ואתעברו מינה ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין [זוה"ק ח"ב קל"ה ע"א], מרחץ מצוה לרחוץ בערב שבת להעביר הזוהמא מן עובדין דחול, ועפ"י הסוד ידוע מדברי מרן האריז"ל, בורסקי מקום עיבוד העורות הוא דבר שיכול להתקלקל במהרה, מצוה לעיין בערב שבת שלא יצטרך לעיין בשבת ויבא לידי צער ח"ו ולפעמים לידי חילול שבת.
ויש למשכיל להעמיק בדבר (=הבורסקי), דידוע על ידי חטא אדם הראשון שהיה בערב שבת נתחלף כתנות אור בעור... והנה נצטוינו להפוך עור לאור על ידי אור תורה ומצות אשר בתורה נגנז האור הראשון... וזהו וצונו להדליק נר שבת, שצונו להדליק הנר של שבת שהיה מאיר בשבת בראשית אור קדמאה... על כן לרמוז זה, המצוה בערב שבת לעיין בעיבוד העורות ואחר כך להדליק האור נר שבת... ואתה תבין והרחב הדברים כרצונך.
ואומר לך עוד, הנה מצוה בשבת להריח בהדס כמו שכתב האריז"ל והוא נלמד מן הגמרא בעובדא דר' שמעון בן יוחאי ובנו כשיצאו מן המערה [שבת לג ע"ב], הנה ארמוז לך על פי דברינו הנ"ל, הד"ס בגימטריא ס"ט, הוא מספר הנוסף בעו"ר על מספר או"ר, הנה תתבונן כאשר ניתקן במהרה בימינו ע"י התורה והשבת וישוב הכל לאור, הנה גם הנוסף יתן ריח טוב... הנה תתבונן בשבת קודש אנו עושים מן כתנות עו"ר, או"ר הד"ס, הבן הרמיזות האלה ואי"ה יתבאר עוד במקום אחר.
לאכול [המשך מתני' דלעיל ולא לאכול וכו']. מצוה בערב שבת שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה [עירובין מא.], ובאפשר יבא ח"ו לידי כעס, והכעס הגם שהוא אסור גם בחול אבל בשבת הוא עון פלילי ביותר [תיקו"ז פ"ה ע"א] ואסמכוהו אקרא לא תבערו אש וכו', ואי"ה יתבאר עוד [להלן מאמר ט' אות ט'].
לדין. מצוה לתווך השלום על ידי המשפט בין איש לרעהו קודם השבת, וכל ישראל בני מלכים כאחד חברים ישמחו במלכותך וכו' עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטובך, כבר ידעת השפעת הטו"ב לכנסת ישראל הוא בהסכמת כל שייפין [זוה"ק ח"א רמ"ז ע"ב] אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו [תהלים פה ט], וכבר ידעת שלום וטוב חד דרגא אינון.
סימן וסיבה
ברצוני להציע כיוון שונה בהבנת המשנה וסוגיית הגמרא.
ההבנה הפשוטה של הסוגיא יוצאת מנקודת הנחה שרשימת הפעולות האסורות יש בהן חשש שיעכבו את האדם מלהתפלל מנחה בזמנה וזו הסיבה לכך שאסור לעשותם מהגיע זמן המנחה.
אולם כנגד הבנה זו קיימות שתי הקושיות:
- אם אלו פעולות אסורות, מדוע אם התחיל לא יפסיק?
- מדוע הגמרא מחשיבה אפילו פתיחת חגורה כמבטאת את תחילת הפעולה, ובכך שלא יפסיק אותה לתפילה. אם יש חשש שהדבר יבטל את התפילה, אולי כדאי להתאמץ עוד קצת ולחגור חזרה את החגורה?
- רב ששת שואל שתי שאלות[5]:
- טריחותא למיסר המייניה? (האם זו טרחה לסגור את החגורה?)
- ליקו הכי וליצלי (שיתפלל עם חגורה פתוחה).
על כך עונה הגמרא: "משום שנאמר 'הכון לקראת אלקיך ישראל' ". התוספות[6] מקשה שהתשובה עונה רק על ההשאלה השנייה אך לא על השאלה הראשונה.
ניתן לפתור את כל הקושיות הנ"ל בכך שנבין שחשש העיכוב מפעולות אלו אינו סיבה אלא סימן. ממש בדומה לחילוק באדם ההולך לשירותים באמצע תפילה. על התפילין עליו לברך שוב מפני שאין להכניס שתפילין לשירותים, אולם על הטלית אינו צריך לחזור ולברך מפני שאין מניעה (מעיקר הדין) להכניס טלית לשירותים. במקרה זה מובן שאין מדובר בסיבה, מפני שגם התפילין וגם הטלית נשארו מחוץ לשירותים, אלא בסימן. מכיוון שלא ניתן להכניס תפילין לשירותים אזי זה סימן לכך ששירותים מהווה הפסק לעניין תפילין. לעומת זאת, לעניין ציצית זה לא מהווה הפסק, והסימן לכך שניתן היה תאורטית להכניס את הטלית לשירותים.
כך אצלנו לעניין תפילת המנחה. כל פעולה שיכולה לגרום לביטול התפילה מהווה הפסק בין זמן תחילת החיוב ובין הביצוע בפועל של חיוב התפילה. לכן, אם התחיל הוא כבר יצר את ההפסק ואין טעם שיפסיק. וכמו כן, מספיק שהאדם יתחיל מבחינתו את הפעולה כדי שזו תסיח את דעתו וייווצר ההפסק הזה, ולכן גם פתיחת חגורה שזהו מעשה סמלי מהווה הפסק, ולא שייך לומר שמדובר על פעולה שקשה לו לחזור בו ממנה.
לפי הסבר זה ניתן גם להבין כיצד תשובת הגמרא עונה גם לשאלה הראשונה של רב ששת. מכיוון ויש לאדם להתכונן לקראת התפילה מרגע זמן החיוב שלה, לכן אם האדם גרם הפסק בהכנה זו, לא יעזור שהוא יפסיק מפעולתו כעת על מנת להמשיך את רצף ההכנה, מפני שהרצף כבר נקטע. לאחר שהוא יסיים את פעולתו, הוא יוכל להתחיל הכנה חדשה.
מכאן למדנו שני דברים:
- החשש הרחוק שהפעולה תגרום למניעת התפילה היא סימן ולא סיבה.
- יש חשיבות לזמן החיוב של תפילת המנחה, שכבר מאותו רגע עליו להתכונן לתפילה עצמה ולא ליצור הפסק בהכנה זו.
כל דברי בעלי החסידות הנ"ל מסבירים את הנקודה החשובה שיש בתפילת המנחה בזמנה, והתוספת שלי היא שיש לפחות לשמור על כך שלא יהיה הפסק בין תחילת זמן החיוב עד התפילה בפועל.
בדברים אלו ניתן גם לתרץ את הקושיא לגבי ההקשר של הפסקה לק"ש ולא לתפילה. המדובר כאן הוא על הפסק בלימוד תורה לק"ש ותפילה, ונאמר שלק"ש מפסיקים ולא לפתילה.
ניתן לומר שמכיוון ובק"ש יש בחינה של לימוד תורה אזי אין זה נחשב ממש הפסק, אולם תפילה שאינה לימוד תורה נחשבת הפסק בלימוד.
גם כאן עצם העובדה שק"ש היא לימוד תורה ותפילה היא לא מהוות סימן לכך שהם הפסק ללימוד תורה או לא. ממש בדומה לפעולות הנ"ל שנחשבות כמפסיקות בגלל הניגוד שלהם לתפילה.
דברי הרמב"ם
הרמב"ם מביא את דברי המשנה בשינוי סדר[7]:
כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל - שמא יתעלף ויבטל מן התפלה.
ולא לאכול אפילו אכילת עראי - שמא ימשך באכילה.
ולא לדון אפילו בגמר דין - שמא יסתר הדין וימשך ויבטל מן התפלה.
וכן לא ישב לפני הספר לספור אפילו תספורת הדיוט עד שיתפלל - שמא ישבר הזוג.
ולא ליכנס לבורסקי סמוך למנחה עד שיתפלל - שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה ויתעכב מן התפלה.
ואם התחיל באחת מאלו לא יפסיק אלא גומר ואח"כ מתפלל תפלת מנחה.
הסדר המופיע במשנה הוא: תספורת, מרחץ, בורסקי, אכילה, דין.
ואילו הסדר ברמב"ם הוא: מרחץ, אכילה, דין, תספורת, בורסקי.
ראוי לציין שבהלכה הבאה הרמב"ם מגדיר מתי נחשבת כל התחלת מלאכה והוא נוקט בסדר של המשנה.
כמו כן יש לשים לב לפתיחה היוצאת דופן לגבי התספורת, והיא המילה "וכן".
האמת שהרמב"ם מתחילת הפרק משתמש בלשון "וכן" בצורה ייחודית:
הלכה א' – אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין אלא אם כן... או שהיה לבית הכנסת שני פתחים בשני רוחות... וכן אם היה בעיר שני בתי כנסיות...
הלכה ב' - ...אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר וידוי יום הכפורים אומר וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף.
הלכה ד' - אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית וכן לא ישכים לפתח חבירו לשאול בשלומו קודם שיתפלל תפלת שחרית ולא יצא בדרך קודם שיתפלל...
הלכה ט' - ...היה עומד בתפלה וראה מלך עובדי כוכבים או אנס בא כנגדו יקצר ואם אינו יכול יפסיק וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח ואם לא היה דרכן להמית אינו פוסק.
בצורה פשוטה מילת "וכן" משמשת כלשון "לא זאת אלא גם זאת". הכוונה להסביר שעקרון שהובן מקודם על המקרה הפשוט חל גם כן על המקרה המורכב יותר.
בהלכה א' ראינו שדין העובר אחרי בית כנסת שווה גם במקרה המובן שיש שני פתחים (ואז סביר שאנשים יחשבו שהתקרב לפתח אחד אך רצונו להיכנס בשני) , וגם במקרה היותר רחוק שיש עוד בית כנסת בעיר (ויותר רחוק שאנשים יחשבו שכוונת אותו אדם ללכת לבית הכנסת הרחוק).
בהלכה ב' משמע שניתן להוסיף דברים בסוף התפילה, אך לא רק בסופה אלא גם בתוך כל ברכה וברכה (חידוש יותר גדול).
הלכה ג' היא המשך של הלכה ב'.
הלכה ד' מדברת על איסור אכילה לפני תפילת שחרית, ואפילו לשאול בשלום אסור לפני התפילה.
הלכה ט' מדברת על האפשרות להפסיק בתפילה כאשר יש לפניך חשש פיקוח נפש תפסיק, מכאן ניתן להשליך את העיקרון גם על המקרה היותר מורכב של נחשים ועקרבים בהם יש מורכבות.
החלוקה לשניים
ההלכה שלנו, הלכה ה', באה לחלק באמת בין שלושת במקרים הראשונים ובין שני המקרים האחרונים.
במרחץ, באכילה ובדין מדובר על מקרה סביר[8] ומובן שבו אדם נמשך אחר מעשהו. במרחץ אדם מותש, באכילה אדם נמשך אחר אכילתו ובדין אדם נמשך לסיים את הדין.
מכאן ניתן להשליך על מקרה היותר רחוק שנשברו המספריים תוך כדי התספורת. או שמא יארע מקרה שבו אדם יראה בבורסקי הפסד במלאכתו, ויתעסק בו ויתעכב מהתפילה.
בשני המקרים האחרונים, ההתמודדות איתם אינה מחויבת המציאות ולכן יש בהם חידוש.
פעמיים אוכל
מעניין לראות שהרמב"ם בחר לפתוח בהלכה ה' בנושא המרחץ, שכן את סוף הלכה ד' הוא סיים בנושא האכילה:
אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית... אבל אינו סועד סמוך למנחה.
מדבריו בהלכה ה' משמע שאפילו אכילת ארעי אסורה, אך מדוע הוא לא הצמיד את הנושאים הללו והפסיק באמצע בנושא המרחץ?
הנימוק בהלכה ד' לאיסור האכילה אינו שמא יבטל מתפילתו אלא איסור עצמי בפני עצמו. אם כן מדוע יש צורך בנימוק שמא ימשך באכילתו המופיע בהלכה ה'?
בצורה פשוטה ניתן לומר שיש איסור עצמי בסעודת קבע לפני התפילה, מפני שבכך הוא קובע שסעודה עדיפה לו על פני תפילה ויש בכך מעשה שאינו ראוי. נימוק זה אינו קיים בסעודת ארעי, ולשם כך יש צורף בטעם שמא ימשך באכילתו ואז היא תיהפך לסעודת קבע.
שני דינים
האמת שניתן לראות בהלכות אלו שני דינים.
דין אחד מדבר ב"איסור עצמי" כפי שכתבנו לעיל, שאדם יוצר מעין "הפסק" בין תחילת חיוב התפילה ובעין הביצוע שלה. אדם שמחליט שהוא קובע סעודה במקום להתפלל הוא מביע בכך אמירה מתריסה, שענייניו חשובים יותר מעניין התפילה שהיא עבודת ה'.
דין שני מדבר על החשש שמא ימשך אחר מעשיו ויבטל מתפילתו.
כעת נקרא שוב את הלכה ה':
כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל - שמא יתעלף ויבטל מן התפלה.
בניגוד לאיסור האכילה ("איסור עצמי") שמופיע בסוף הלכה ד', מופיע לנו איסור חדש שמא יבטל את התפילה.
ולא לאכול אפילו אכילת עראי - שמא ימשך באכילה.
כאן החשש אינו שמא יבטל את התפילה אלא שמא ימשך באכילה, ומתוך כל היא תיהפך לסעודת קבע (שנאסרה בסוף הלכה קודמת) שבה יש "איסור עצמי" כפי שכתבנו לעיל.
ולא לדון אפילו בגמר דין - שמא יסתר הדין וימשך ויבטל מן התפלה.
כאן יש שילוב בין שמא ימשך בדין, אבל ההבדל הוא שדין שייך לעבודת ה' ואין "הפסק" בכך. אלא יש חשש אמיתי שבסוף הוא יבטל מתפילה.
וכן לא ישב לפני הספר לספור אפילו תספורת הדיוט עד שיתפלל - שמא ישבר הזוג.
יש לשים לב שהרמב"ם לא מציין כמו בשאר המקרים שמא ימשך או שמא יבטל או יתעכב מתפילתו. ישנה שתיקה מסוימת. שכן גם אם נשברים המספריים של הספר, המסופר יכול להתפלל ואין לו כל מניעה. אלא שיש חשש שטרדתו תפגע בתפילתו, בין אם זה שיבטל מתפילה או שהתפילה עצמה לא תהיה משהו או שהטרדה וההתעסקות תהווה "הפסק" כפי שמופיע הדין הבא.
ולא ליכנס לבורסקי סמוך למנחה עד שיתפלל - שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה ויתעכב מן התפלה.
הלשון שמא "יתעכב" היא שונה מהמינוח "יבטל מתפילתו". שכן כאן אי הכוונה רק לחשש שמא יבטל מתפילתו אלא עצם ההתעסקות והשקיעה בדבר אחר מהווה "הפסק" והחיסרון הוא "שיתעסק בה ויתעכב מהתפילה" וזה סימן לכך שהוא מעדיף את עיסוקו על פני התפילה ובכך יש פגם.
[1] ועוד הגדרת ההתחלה לפי הגמרא היא פעולה קלה ביותר, כגון אם פתח את חגורתו, לדוגמא.
[2] נועם אלימלך, ליקוטי שושנה.
[3] ליקוטי הלכות או"ח הלכה ד', פסקה ט'.
[4] בני יששכר, מאמרי השבתות, מאמר ו'.
[5] שבת י.
[6] ד"ה "טריחותא".
[7] רמב"ם הלכות תפילה פרק ו' הלכה ה'.
[8] רבנו מנוח על הרמב"ם, מסביר ש"שמא יתעלף" במרחץ הכוונה לאו דווקא, אלא מדובר על תשישות סבירה שבקבות המנוחה ממנה האדם יתבטל מתפילה.