כ"ב. - דולג ופוסק
קריאת התורה
הגמרא דנה בהלכות קריאת התורה:
הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים. ואיתמר עלה, רב אמר: דולג. ושמואל אמר: פוסק.
מפרש רש"י:
דולג - השני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו.
פוסק - הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסקו.
מדובר במקרה שבו רוצים לחלק חמישה פסוקים בין שתי עליות. רב אומר שיהיה פסוק שיקראו פעמיים, ושמואל אמר שיחצו את הפסוק האמצעי.
הגמרא ממשיכה להסביר מדוע כל אחד לא פסק כמו האחר, אך עדיין שורש המחלוקת לא ברור עד הסוף. חסר מה הניע כל אחד מהצדדים לחשוב בצורה חיובית על הפתרון שמצא.
מחלוקות רב ושמואל
ניתן למצוא עוד שתי מחלוקות (לפחות) של רב ושמואל שדומות למחלוקת הזו.
ירושלמי בבא מציעא ל"ז.
כותל שבין שתי מחיצות (=של שני בני אדם) ונפרץ, רב ושמואל, חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה, וחד אמר כולו לזה וכולו לזה (=והיינו, שכל אחד מהם יש לו חלק בכולו, וממילא חולקים). מה מפקה מביניהון (=מה ההבדל הרי בכל מקרה חולקין), מצא מציאה (בתוך הכותל), מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה, מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה (אם נמצא מחציו והילך לזה הרי אלו שלו, ובחציו האחר הרי הוא של אחר הסמוך לו .. דתלינן דהוא הניחה שם), ומאן דאמר כולו לזה וכולו לזה, המוצא זכה.
קצות החושן סימן ר"ס:
וביאור הדברים נראה: דמאן דאמר "מחצה לזה ומחצה לזה", אם כן לא הוי חצר השותפין כלל אלא כל אחד מכיר מקומו ומחציו והילך לזה קונה המציאה ומחציו והילך לשני קונה המציאה. אבל למאן דאמר "כולו לזה" הוי ליה חצר השותפין ולא קנו כלום! דחצר אינו קונה אלא שיהיה חצרו לבדו ומשום הכי זוכה המוצא.
מחלוקת דומה נוספת נמצאת בבבלי בבא מציעא ק"ז.
אילן העומד על המיצר. אמר רב: הנוטה לכאן - לכאן. והנוטה לכאן - לכאן. ושמואל אמר: חולקין.
נראה בבירור שדעתו של רב, גם כאן וכנראה גם בסוגיא בירושלמי היא, שיש שותפות בכותל\בעץ. לעומת זאת דעת שמואל היא שאין שותפות, אלא יש חלוקה חצי-חצי בכותל\עץ.
כותל שבין שתי חצרות שנפל
ראיה נוספת לשיטתיות שבמחלוקות רב ושמואל, ניתן למצוא בעירובין צ"ג: - צ"ד.
איתמר: כותל שבין שתי חצירות שנפל. רב אמר: אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. ושמואל אמר: זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה.
והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר. דרב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר. נפל גודא (=כותל) דביני ביני. אמר להו שמואל: שקולו גלימא נגידו בה (=שימו אותה כמחיצה). אהדרינהו רב לאפיה (=אות שאינו מסכים). אמר להו שמואל: אי קפיד אבא (=רב) שקולו הימניה וקטרו בה (=עשו מחיצה מבגדו של רב). ולשמואל למה לי הא? (=למה צריך לשים מחיצה?) הא אמר "זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה"! שמואל עביד לצניעותא בעלמא. ורב אי סבירא ליה דאסיר, לימא ליה! אתריה דשמואל הוה (=ולא רצה רב לחלוק על שמואל במקומו). אי הכי, מאי טעמא אהדרינהו לאפיה? דלא נימרו כשמואל סבירא ליה והדר ביה משמעתיה.
לפי דברינו עד כה, ניתן לומר שלשיטת שמואל, גם לאחר שנפלה המחיצה, עדיין קיימת חלוקה ברורה בין החצרות. לכן מותר להמשיך לטלטל ללא עירוב חצרות. מפני שלשיטת שמואל יש חלוקה ברורה מהתחלה של חצי חצי בין החצרות, גם במחיצה האמצעית.
אולם לרב, שסובר שגם במחיצה האמצעית יש להם שותפות מלאה. ממילא, כאשר המחיצה נופלת, השותפות מתפשטת לשתי החצרות, ואז שתי החצרות "מתערבבות" זו עם זו ולכן אי אפשר לטלטל בהם.
לשיטת רב, התיקון של העירוב במקרה כזה, הוא דווקא לקבע את התחום של כל חצר בפני עצמה (ומתוך כך לערבם).
קריאת התורה
מתוך כך, ניתן להסביר את המחלוקת בעניין קריאת התורה.
לשיטת רב הפסוק המשותף שייך לשני הקוראים ולכן שניהם יקראו אותו.
לעומת זאת, לשיטת שמואל, הפסוק מתחלק חצי חצי בין הקוראים.